שלך גדולה משלהם | הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | בית המדרש

שבת ומועדים
שיחות לחג החנוכה

קטגוריה משנית

שבת ומועדים
עיונים בעניני חנוכה

8 דק' קריאה

מעלת הנצחיות והקביעות

המדרש 1 שואל, מדוע נסמכה מצוות הדלקת הנרות, שבה פותחת פרשת בהעלותך, לפרשיות הנשיאים וחנוכת המשכן שחתמו את פרשת נשא? משיב המדרש, שאהרן ראה את חנוכת המשכן המפוארת שעשו הנשיאים, ואת המתנות החשובות שהביא כל אחד מהם למשכן, וחשב בלבו מדוע אני כנשיא שבט לא הייתי חלק מהחנוכה הזו? אולי הוא חשש שזו אשמתו בגלל חלקו בחטא העגל. אמר לו הקב"ה: "שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות" 2 . לכן נסמכו הפרשיות.
שואל הרמב"ן 3 , מדוע המדרש מדגיש דווקא את הדלקת הנרות כמעלה הגדולה והמיוחדת של שבט הכהנים, הרי גם את הקטורת ואת הקרבנות כולם מקריבים רק הכהנים. ועוד, שלכאורה, צריך היה אהרן להתנחם בזכות יום הכיפורים, שבו הכהן הגדול נכנס לפני ולפנים. מהי המעלה המיוחדת של המנורה, שדווקא בה פייס הקב"ה את אהרן? אומר הרמב"ן, שהתשובה לכך היא שהמצווה של הדלקת המנורה היא מצווה שנמשכת תמיד, ולא רק בזמן שבית המקדש קיים. בחנוכה הגורמים לניצחון על היוונים היו הכהנים-החשמונאים, ובזכותם כל ישראל ממשיכים ומדליקים נרות חנוכה גם אחרי שחרב המקדש. לכן הדלקת המנורה היא זכות ששייכת לכהנים בכל הדורות, ועליה ראוי לומר "שלך גדולה משלהם", שהרי המצווה שאתה מקיים אינה מצווה חד פעמית כמו של הנשיאים, אלא מצווה נצחית שמתקיימת תמיד. הרמב"ן מביא לכך גם מקור מן המדרש (תנחומא שם) שמוסיף להדלקת המנורה את ברכת כהנים, שהיא הפרשיה שקודמת לפרשת קרבנות הנשיאים, שגם ברכת הכהנים היא מצווה שנמשכת בכל הדורות.
הנצחיות זהו ערך מיוחד. אם המצווה נמשכת תמיד, הדבר מראה על עיקריותה, שאי אפשר בלעדיה. התמידיות היא תכונה של הדברים הבסיסיים ביותר, כמו קרבן התמיד שאי אפשר יום אחד בלעדיו. לכן תדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם (עי' משנה זבחים פט א).
דבקות במצוות
ניתן לבאר בעוד אופן מהי מעלת המצווה להדליק את הנרות.
הפסוק אומר: "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (שמות כז, כ). חכמינו מפרשים את הפסוק, שצריך להדליק "עד שתהא שלהבת עולה מאיליה" (שבת כא, א). כלומר, צריך להדליק את הנרות עד שהשלהבת כבר תמשיך לדלוק מעצמה. וכמו בהדלקת נר, כך בכל עשיית מצוה - צריך להדליק את המצוה עד שתהא דולקת מאליה "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר" (משלי ו, כג). פירושו של דבר, בקיום המצוות צריך האדם לדחוף את עצמו בתחילה עד שהמצוה תהפך להיות משהו פנימי ודבקותו תהא עולה מאליה ונמשכת עוד ועוד מעצמה "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה) "ויקרא ו, ו).
כך ניתן לבאר את דברי הרמב"ן, שעמד על תשובת הקב"ה לאהרון "שלך גדולה משלהם", הרי הנרות לכאורה אינם קיימים לעולם, אלא בזמן שבית המקדש קיים? והשיב הרמב"ן, שנרות חנוכה ממשיכים לתמיד. יש נרות שהם קיימים לעולם, נר מצוה, האורה הפנימית קיימת לעולם. עבודת ה' עם קורבנות שהם בשר, גידים ועצמות היא דבר חומרי וחולף, אבל הנרות שהם האור, לא הכלים כי אם התוכן הפנימי, אינם כבים. הגוף הוא זמני, חולף, כך הוא באדם וכך גם במצוות. יש הרבה מצוות ואפילו רובן של מצוות שאינן קיימות עכשיו בזמן שבית המקדש חרב, אבל הרוח הפנימית, הנשמה, האור ממשיך וממשיך, הם למעלה מהמגבלות של הזמן.
למעשה, זו הבחינה של עוסקי ולומדי התורה. "כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם" (מנחות קי, א), כל דבר שבו לומדי התורה עוסקים כאילו מתממש, כי הוא ממשיך להתקיים.

התחדשות
אור החיים מבאר באופן שונה מהי מעלת הדלקת הנרות. המיוחד שבקרבנות הנשיאים היה ההשתתפות בהתחדשות של המשכן. לכאורה, לא שייך לנחם את אהרן על ידי המצוות התמידיות שהוא מקיים, כי אין בהם את מימד ההתחדשות שבו נתקנא אהרון. אהרן ידע שיש לו הרבה מצוות ומעלות, אבל הוא רצה להשתתף באירוע המיוחד הזה של ההתחדשות יוצאת הדופן של הקמת המשכן.
על כך באה התשובה: "שלך גדולה משלהם", משום שגם בעבודת המנורה יש התחדשות. עיקר העבודה של הכהנים במנורה היה הדישון וההטבה שלה, לנקות את הנרות ולשים שמן ופתילה חדשים, שכן הדלקת הנר עצמה מותרת גם על ידי ישראל, ואינה נחשבת עבודה (יומא כד, ב). כיצד מיטיבים את הנרות? יש בזה מחלוקת בגמרא (מנחות פח, ב): דעה אחת אומרת, שמוציאים את הנרות, מנקים אותם ומחזירים אותם בחזרה. מאידך, ישנה דעה אחרת, האומרת שהמנורה הייתה גמישה ואפשר היה לכופף את הנרות, לנקות אותם וליישר אותם. אומר אור החיים, שלפי דעתו יש להכריע במחלוקת כמו הדעה שאומרת שהנרות היו נפרדים מן המנורה, שכן הרבה פעמים התורה מפרטת את המנורה ואת הנרות בנפרד, כגון "וְלָקְחוּ... אֶת מְנֹרַת הַמָּאוֹר וְאֶת נֵרֹתֶיהָ" (במדבר ד, ט), משמע שהנרות אינם חלק מהמנורה, ואפשר היה לקחת את המנורה בלי הנרות. כלומר, כל יום ויום פירקו את המנורה וחיברו אותה מחדש. והרי למנורה בלי נרות אין שימוש ואין ערך, אם כן, כל יום כאשר החזירו את הנרות אל המנורה, בעצם יצרו את המנורה מחדש. אומר הקב"ה לאהרן: כל יום יש לך התחדשות במשכן, אתה יוצר את המנורה מחדש, ולכן המצווה שלך גדולה משלהם.
זהו דגש אחר ממה שאמר הרמב"ן. הרמב"ן אמר שהמנורה היא הדבר הקבוע ביותר, מצווה מתמשכת ובלתי פוסקת, לעומת קרבנות הנשיאים שהם יוצאי דופן וחד פעמיים. אור החיים מוסיף, שבמנורה עצמה יש התחדשות כל הזמן. עבודה של התחדשות היא עבודה מיוחדת במינה. עבודה שעושים אותה בפעם הראשונה, יש בה את כל ההתלהבות, המרץ והשמחה. אבל לאחר שמתרגלים, שוככת קצת השמחה, היא כבר לא כמו בראשונה. עבודת המנורה היא עבודה שמתחדשת כל יום מחדש, ולכן "שלך גדולה משלהם".

דבקות
השם משמואל 4 אומר, שהעבודה של הנשיאים לחנוך את המזבח בקרבנות הייתה בהתנדבות. והם עשו זאת בדבקות כזו, באהבה כזו, עד שבעצם הם שינו כמה הלכות: הם הקטירו קטורת במזבח החיצון, למרות שזה לא המקום שלה. כמו כן, הם הקריבו גם בשבת, למרות שלא מקריבים נדבות בשבת. והוא מוסיף להביא שם הלכות נוספות שנדחו, והקריבו הקרבנות שלא כסדר. דבר זה מזכיר לנו, שגם כאשר שלמה המלך חידש את בית המקדש, הוא עשה חגיגה שנמשכה אל תוך יום הכיפורים, והשמחה הייתה כל כך גדולה ופורצת את כל הגדרות עד שהם אכלו ביום הכיפורים! (עי' מועד קטן ט, א) הדבקות מתעלה מעל כל הגבולות. בזה נתקנא אהרון.
אמר לו הקב"ה: "שלך גדולה משלהם", גם בזה אתה מיוחד, כי אש המנורה היא ביטוי לדבקות של ישראל בריבונו של עולם. עיקרה של עבודת הכהנים במנורה היא הטבת הנרות, וההדלקה עצמה כשרה בזר, כפי שהזכרנו לעיל. הרמב"ם 5 פוסק שאפשר להוציא את המנורה החוצה, זר ידליק אותה, ואז יכניסו אותה למקומה. אמנם, הראב"ד 6 אומר שאין זה דין לכתחילה, אבל גם לדעתו בדיעבד ההדלקה כשרה. הווה אומר שההדלקה אינה עבודה, העבודה העיקרית היא להכין את הכלים, וההדלקה יש בה צד של התנדבות, של דבקות בריבונו של עולם. ההדלקה אינה צורך גבוה אלא לזכות את ישראל. שיהיה לבבם בוער באש באהבת ה' עד כלות הנפש ויותר מקרבן הנשיאים שנמשך לעולם אפילו בגלות, בנרות חנוכה.

אם כן, ראינו שלושה הסברים על הייחודיות שבעבודת המנורה, ובעצם אלו שלוש נקודות חשובות בסדר עבודת האדם את ה': העניין הראשון הוא, שעבודה שאדם עושה בהתמדה ובקביעות – היא דבר אמיתי "שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד" (משלי יב, יט). ההתמדה והקביעות הן סימן לכך שהדבר בסיסי ונצרך כל הזמן. כך אנו מתפללים "שתרגילנו בתורתך", היינו שהתורה והמצוות יהיו קבועים אצלנו. הדבר השני הוא, שצריכה להיות כל הזמן התחדשות. לא להיכנס לגדר מצוות אנשים מלומדה, אלא צריך כל הזמן להרגיש "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים" 7 , בכל יום צריך לעבוד ועם זאת בכל יום יהיו בעיניך כחדשים. הקביעות וההתחדשות מביאות לעבודת ה' מתוך התנדבות, מתוך להט של אש קודש ודבקות עצומה, וזהו הדבר השלישי. כך העבודה שלמה מכל צדדיה.

לא בחיל ולא בכוח
בפסוקים בספר זכריה (ב יד – ד, ז) רואים גם כן מהו עניין המנורה. הנבואה של זכריה היא נבואה על התחדשות בית שני, על הגאולה השניה. הוא נמצא בסוף שבעים השנים של גלות חורבן בית ראשון, והפתיחה היא:
רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם ה'. וְנִלְווּ גוֹיִם רַבִּים אֶל ה' בַּיּוֹם הַהוּא וְהָיוּ לִי לְעָם וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ וְיָדַעַתְּ כִּי ה' צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֵלָיִךְ.
בהמשך זכריה רואה כמה מראות, ועל כל אחד שואל את המלאך מה הוא רואה, והמלאך מסביר. המראה הראשון הוא:
וַיַּרְאֵנִי אֶת יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עֹמֵד לִפְנֵי מַלְאַךְ ה', וְהַשָּׂטָן עֹמֵד עַל יְמִינוֹ לְשִׂטְנוֹ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן: יִגְעַר ה' בְּךָ, הַשָּׂטָן, וְיִגְעַר ה' בְּךָ, הַבֹּחֵר בִּירוּשָׁלִָם - הֲלוֹא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ.
השטן רוצה לקטרג על הכהן הגדול, אך הקב"ה גוער בו שהיציאה לגלות היתה כמו שרפה גדולה, ויהושע הוא כמו אוד קטן המוצל מאש, לכן אל תלמד עליו חובה. אמנם, יש לשטן סיבה, כי בניו של יהושע הכהן הגדול התחתנו עם נשים נכריות, ועובדה זו מכתימה גם אותו, מפני שלא מחה בידם כראוי, ובכל זאת אומר ה' לשטן שלא יקטרג עליו.
וִיהוֹשֻׁעַ הָיָה לָבֻשׁ בְּגָדִים צוֹאִים, וְעֹמֵד לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ, וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֶל הָעֹמְדִים לְפָנָיו לֵאמֹר: הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצֹּאִים מֵעָלָיו! וַיֹּאמֶר אֵלָיו: רְאֵה, הֶעֱבַרְתִּי מֵעָלֶיךָ עֲוֹנֶךָ וְהַלְבֵּשׁ אֹתְךָ מַחֲלָצוֹת.
מלמד אותנו הנביא, שהעוונות הם כמו בגדים. כפי שאדם יכול להחליף את הבגדים שעליו, כך הוא יכול לסלק את כל העוונות שלו, ללבוש בגדים חדשים ולהיות טהור וקדוש. כי הפנימיות של כל אדם מישראל היא טהורה וקדושה, העבירות הן לכלוך חיצוני, ולכן נמשלו לבגדים מלוכלכים שאפשר לסלק אותם ולשוב בתשובה.

המראה השני שזכריה רואה הוא מנורה, ושני זיתים ושבעה מוצקות. מהו פירוש המראה? מסביר המלאך (זכריה ד, ו):
וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר זֶה דְּבַר ה' אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת.
המנורה, השמן, האור עניינם לבטא את הרוח, את התוכן של עם ישראל. עניינה של הגאולה הוא לא בחיל ולא בכוח, ולא רק שלא בחיל ובכוח - אלא "כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת" (שם). שאיפת הגאולה שלנו היא שעם ישראל ייגאל מכל צרותיו ויחזור לקדש את שמו יתברך בעולם, עד שכל העולם כולו ישוב בתשובה וידבק בריבונו של עולם על ידי עם ישראל. להגיע למצב הזה אי אפשר על ידי כוח שנכפה את העולם כולו, וגם אם מהלך כזה אפשרי - זה איננו הדבר השלם.
ייתכן מאוד שבסופו של דבר, יגיע עם ישראל למצב שבו הוא יהיה העם החזק ביותר, שיכול באופן עקרוני לכפות את העולם ללכת בדרך שלו, בכוח הנשק, בכוח העשירות, בכוח פסיכולוגי, בכוחות שונים שעם ישראל יכול להגיע אליהם. הרי אם ייאספו כל חכמי המדע היהודים אל ארץ ישראל, עם החכמה שלהם אפשר יהיה להנהיג את העולם.
אבל ענייננו אינו לשלוט על העולם בכוח הזרוע או בכוח העשירות, ענייננו הוא לחנך ולרומם את העולם, עד שכל העולם יסכים ויבין וירצה לעבוד את הקב"ה "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת". לכפיה הדתית יש ערך, לפעמים, באופן יוצא מן הכלל, אבל לא כמטרה אידיאלית. השאיפה הגדולה הסופית שלנו היא שכולם יעבדו את ה' מרצונם, כפיית הר כגיגית - איננו האידיאל.

מקדשי שמך
כיצד מגיעים למגמה הזו? החינוך הנכון ביותר הוא על ידי דוגמא אישית, אי אפשר בלעדיה גם כעם וגם כיחידים. ראשית כל, עלינו לחנך את עצמנו, כלומר את הציבור שומר התורה והמצוות, אחר כך את עם ישראל כולו, ואחר כך אפשר להתפשט ולהשפיע על כל אומות העולם.
אנחנו, שמאמינים ודוגלים בשם ה', צריכים קודם כל להגיע לשלמות כזו שנהיה "מקדשי שמך", שכל מי שרואה את שומרי התורה והמצוות רואה את הבריאות של הציבור הזה, רואה התנהגות מושלמת בין אדם לחברו, רואה ציבור שמלא בתוכן ואידיאלים, ציבור נעים. ממילא רוצים להיות כמוהו והוא משפיע על כל הסביבה. כולם מרגישים נוח להיות ליד אדם או ציבור כזה, רואים שהוא מרומם את כולם על ידי הערכים שלו, על ידי האמונה והדבקות שלו, יש לו תוכן שממלא אותו. זה איננו תפקיד המיועד רק לאנשים שעוסקים בחינוך, אלא כל אחד ואחד צריך להרגיש שזהו תפקידו.
הנהגה שלמה בין אדם לחברו ובין אדם למקום, זו הנהגה של תורה וזה דרכו של איש תורה אמיתי. כשאדם מתנהג כך, הסביבה שלו מושפעת. גם בתוך ישיבה, ישיבה משתפרת על ידי אנשים כאלו - החברים הקרובים, אחר כך החברים הרחוקים יותר, זה משפיע ויוצר ישיבה לדוגמא. ישיבה כזו, שכאשר באים אליה אורחים מישיבות אחרות, הם רואים כמה היא טובה ומושפעים גם הם. כך מקדמים את העולם. כל אחד מתחיל מעצמו, אחר כך משפיע על הסביבה שלו, ואחר כך נוצר ציבור שלם שהוא דוגמא לבני תורה שכולם עדינים שמחים ומאושרים, דבקים בה' ועושים את רצונו, בהתחדשות ובהתלהבות. כך משפיעים על העולם "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ".
העימות שקיים בינינו ובין הערבים, ובעצם בינינו לבין העולם כולו, פתרונו לא יבוא בדרך פוליטית או מדינית אלא רק בדרך רוחנית "יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תישבע כל לשון" (מתפילת עלינו לשבח). ומי הם הנושאים את התפקיד הזה? אנשי התורה. אינני אומר שעלינו לוותר על המאבקים בפועל, אנחנו צריכים להיאבק על יישוב ארץ ישראל, ולהיאבק כנגד כל אויבינו הקמים עלינו. אבל המגמה האחרונה השלימה היא "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת".
אמנם, נבואת זכריה מדברת על הגאולה השנייה, אך רמוזה בה גם נבואה על ימות המשיח. כך מבואר בתרגום יונתן בן עוזיאל על הפסוק הבא: "מִי אַתָּה הַר הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל לְמִישֹׁר וְהוֹצִיא אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ'" (זכריה ד, ז), ומתרגם יונתן: "והוציא את האבן הראשה" – "וְיִגְלֵי יַת מְשִׁיחֵיהּ", המשיח שיבוא לגאול את ישראל לעתיד לבוא.

^ 1.עי' רש"י במדבר ח ב, על פי מדרש תנחומא בהעלותך סי' ה.
^ 2.ועי' לשון התנחומא שם: אל תתירא לגדולה מזו אתה מתוקן.
^ 3.במדבר שם.
^ 4.בהעלותך, תרע"ב, ד"ה והנה קרבנות.
^ 5.ביאת מקדש ט, ז.
^ 6.בהשגותיו שם.
^ 7.עי' רש"י דברים כו, טז.