משמעותו הפנימית של חנוכה | הרב אליהו ברין | בית המדרש

שבת ומועדים
שיחות לחג החנוכה

קטגוריה משנית

11 דק' קריאה

לפני שניגשים פנימה, אל הבנה שלמה ורחבה יותר במהותו של חג החנוכה, יש להקדים ולהבחין שחנוכה נקבע כנגד שני עניינים:
1. הניצחון במלחמה.
2. נס פך השמן.
העניין הראשון, הניצחון במלחמה, מודגש יותר בתפילת 'על הניסים' הנאמרת בתפילת שמונה עשרה. וכך גם בדברי הרמב"ם 1 הכותב כי חנוכה תוקן על הישועה הגדולה שהייתה לישראל בימים אלו, עד שחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה, וכך הוא ממשיך ומתאר שם את הניסים הגדולים שהיו במלחמות החשמונאים – 'רבים ביד מעטים גיבורים ביד חלשים'.
העניין השני, נס פך השמן, בא לידי ביטוי בעיקר במצוות הדלקת נרות, הנמשכת שמונה ימים כנגד שמונת ימי נס פך השמן, כנגד שמונת ימי הדלקת המנורה בבית המקדש.
אחדות הטעמים
ויש להבהיר כי שני עניינים אלו אינם מנותקים זה מזה, אלא בדיוק להפך – הם משלימים זה את זה. הגבורה שהתגלתה במערכות ישראל בניצחון המופלא על המעצמה היוונית, יונקת את כוחה מן הפנים הנשמתי המקודש של עם ישראל. וכשם שהכוח והגבורה יונקים מן העוצמה הפנימית האלוהית של ישראל, כך עניינה של העוצמה הפנימית הוא לצאת החוצה, להוסיף אורה לכל מערכות החיים, בחול ובקודש, בפרט ובכלל. היא סוד הכוח, הגבורה והצדק של ישראל, ובכך חורזת היא את ההיסתוריה בכוח ישראלי מיוחד. כך רואים, כי מאז ומעולם כל מלחמות ישראל – מלחמות ה' הן, "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה" (דברים ח, יח). התאחדות שני צדדים אלו – הקדושה הפנימית של ישראל וגבורתם המופיעה במציאות – מהווה את הפסגה הרוחנית של חנוכה.
וכעת יש לשאול מספר שאלות.
חנוכה על שום מה
ראשית, המצווה שנתקנה לדורות היא הדלקת נרות זכר לנס פך השמן, ומדוע אין ביטוי אף לעוצמה והנס שהתגלו במלחמה?
שאלה נוספת עולה כאשר מבררים מעט על הניצחון של ישראל שהגיע אחר חנוכה. ניצחון זה לא הסתכם אלא בכך ש'חזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה עד החורבן השני', כלשון הרמב"ם שם. כמעט מתחילתה, מלכות זו הלכה ופחתה בכל המובנים, גם בקודש וגם בגילוי העוצמה של ישראל, כך רואים גם שבסוף ימיו של בית המקדש השני שימשו שלוש מאות כוהנים, כאשר כל אחד ואחד מהם לא הוציא שנתו 2 . עד כדי שבסוף מלכות חשמונאי עלו מריבות פנימיות בתוככי ישראל, שגרמו להזמנת הרומאים כדי שיעשו שלום וסדר בתוך בית חשמונאי. בעקבות כך הרומאים פרשו את שלטונם במהרה, והביאו את החורבן ואת גלות ישראל. בראי ההיסתוריה, כל ההישגים הגדולים של החשמונאים היו זמניים ורגעיים, ואם כן יש להבין מה העניין להודות לה' לדורות במשך שמונה ימים על ישועה זמנית, שבהמשך אף הולידה את הגלות הארוכה.
כך גם רואים שההתרוממות אל הקדושה והטהרה בישראל שהתגלתה בהדלקת הנרות במקדש הייתה קצובה וזמנית. עם ישראל לא הצליח לשמור על הגובה הרוחני שהתגלה בנס החנוכה – עד שהגיע לידי שנאת חינם, להתפתחות כת הצדוקים וכדו'. נמצא שאף הניצחון הרוחני שהתרחש בחנוכה היה זמני. ויש להבין: מה המקום לשמר אותו לדורי דורות? את מה מאיר נס זה? אם מדובר בשמחה על נס שהיה לשעתו, וכמו בכל נס יש להודות עליו – אין זה מספיק, שהרי ידוע כי החגים והמועדים אינם משמשים רק כזיכרון לדבר שהיה, אלא מאירים ומחויבים לשעתם, ואף מרוממים את העתיד. ואם כן, יש להבין עתה במה מהווה חנוכה נדבך כה מרכזי ומקפצה לעלייה, ובעצם להבין מה הוא סודו של חנוכה ועניינו היותר כולל.
חנוכה והמקדש
ממספר מקורות אנו למדים על כך שמצוות נר החנוכה מהווה אחיזה באור המקדש לדורי דורות. הר"ן 3 והאבודרהם מבארים כי הסיבה שנרות החנוכה הם קודש ואין רשות להשתמש בהם, היא דמיונם לנרות מנורת המקדש – כשם שאסור להשתמש בכלי המקדש לצורכי חול, כך אסור להשתמש בנרות החנוכייה. קשר זה של נרות החנוכה למקדש הוא מהותי יותר מסתם דמיון למנורת המקדש: שלא כמו מצוות אחרות כמו נטילת לולב, שמשך קיומן הורחב כזכר למקדש, הרי הדלקת נרות היא מצווה שכל יסודה הוא זכר למקדש, ובכך אין מצווה הדומה לה. מצווה זו מיוחדת אף בין שאר תקנות חכמים – בעוד שרוב תקנות חכמים הן סייג למצווה קיימת, כמו מצוות עירובין הנובעת מיסוד הרשויות שהוא מן התורה, וכן נטילת ידיים שהיא תקנה המהווה סייג שנועד לאכילת תרומה בטהרה, הרי הדלקת נר חנוכה היא מצווה חדשה לגמרי. בכך ניתן להבין את שאלת הגמרא (שבת כג, א) דווקא ביחס אל הדלקת נרות החנוכה – 'היכן ציוונו'.
וכעת יש להבין: מדוע ראו חכמים לנכון לתקן מצווה כה ייחודית? ומה הקשר המהותי בינה לבית המקדש?
הרמב"ן על הפסוק 4 "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת", דן בדברי חז"ל, המביאים כי אהרן ראה את כל הנשיאים מקריבים יום יום, כל אחד קורבנו, והדבר עורר את קנאתו, עד שאמר לו ה': 'שלך גדולה משלהם, שאתה מטיב את הנרות'.
ושואל הרמב"ן (שם):
ולא נתברר לי למה נחמו בהדלקת הנרות, ולא נחמו בקטורת בקר וערב ששבחו בו הכתוב (דברים לג, י) 'ישימו קטורה באפך', ובכל הקרבנות, ובמנחת חביתין, ובעבודת יום הכפורים שאינה כשרה אלא בו, ונכנס לפני ולפנים, ושהוא קדוש ה' עומד בהיכלו לשרתו ולברך בשמו, ושבטו כלו משרתי אלהינו. ועוד מה טעם לחלישות הדעת הזו, והלא קרבנו גדול משל נשיאים, שהקריב בימים ההם קרבנות הרבה כל ימי המלואים.
ומשיב, כי המדרש רומז לנרות בית חשמונאי. והדברים מופלאים: וכי יש להעלות על הדעת כי נרות בית חשמונאי גדולים מקורבנות הנשיאים? ואף יותר מכך, האם הזכות של אהרן להקריב קורבנות במשך השנה כולה, להיכנס לפני ולפנים לקודש הקודשים, לא יותר גדולה מהדלקת הנרות של בית חשמונאי?
עוד כותב הרמ"א 5 כי סעודות חנוכה הן סעודות מצווה, כיוון שבאותם ימים הייתה חנוכת המשכן, ונסתיימה בכ"ה בכסלו (אם כי ההקמה בפועל התעכבה לא' בניסן). ויש לשאול על דבריו, מה משמעותה של חנוכת המשכן לימים אלו, שבהם המשכן והמקדש כבר אינם?
סודו וכוחו של בית שני
בבית שני 'לא שרתה שכינה' 6 , לא הייתה בו נבואה, מרכז קדושתו של המקדש – הארון – היה גנוז ובמקומו הייתה אבן השתייה בלבד. על אבן זו נעשתה עיקר עבודת יום הכיפורים, הקטרת הקטורת והזאת הדם. ונמצא שבבית שני העיקר היה חסר מן הספר. זו היא מדרגת בית שני, ולכאורה נמוכה היא ממדרגת בית ראשון.
נס חנוכה הוא נס מהותי לבניינו של בית שני. אף הפטרת שבת חנוכה עוסקת בייסודו של הבית שני: "רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם ה" (זכריה ב, יד). בבניין הבית השני הייתה מחשבה בישראל כי "גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן אָמַר ה' צְבָאוֹת" (חגי ב, ט). אולם כיוון שלא עלו ישראל כחומה, נגנזה מחשבה זו לעתיד (יומא ט, ב). חז"ל 7 אומרים שלא עלו אלא מתי מעט, והזקנים שעוד זכרו את בית ראשון והיו נוכחים בבניית הבית השני בכו על האכזבה שנתגלתה, שהבית שני אינו התכלית הנכספת. כלומר, כבר כאשר בנו אותו הבינו שיהיה אף בית שלישי. נמצא שמצד אחד ישנו בית, אולם מהצד השני ברור לכול כי אין הוא הבית האחרון, ואם כן מה הוא כוחו ומה הוא מקומו?
הגמרא בבבא בתרא מביאה כי הנבואה ש'גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן' התקיימה אף בפועל, בכך שהבית השני האריך ימים עשר שנים יותר מן הראשון. וקשה לבאר כי כוונת הגמרא היא כפי שנראה באופן פשטני, שכל גדולתו של הבית השני הינה כמותית. עוד יש לשים לב, כי בבנייתו של הבית השני מיזגו יסודות הן מן הבית הראשון והן מנבואת יחזקאל העוסקת בבית השלישי, וברור שאין הדבר במקרה.
בבית ראשון היה הקשר של ה' עם ישראל בשיא תפארתו, הופיעו בו באופן מלא ומפואר נבואה, ארון, שכינה וכו'. ובבית שני התחולל שינוי מהותי: הנבואה נסתלקה, ובמקומה עמדו אנשי כנסת הגדולה. בתחילת בית שני נאמר (אבות א, א) 'והעמידו תלמידים הרבה', בתקופה זו הושם דגש על התורה ולימודה. ודאי שגם בבית ראשון למדו והיו בו ענקי תורה, אך התורה הייתה אז בבחינת 'שרגא בטיהרא' – נר המאיר באור שמש. יחסית לזוהר של הנבואה, היה אור לימוד התורה חיוור, ונבואה היא קשר ישיר עם ריבונו של עולם, ובמובן זה לימוד תורה איננו מהווה אותה חיות גלויה של אלוהות.
מצד שני, התורה היא הדבר המעמיד את החוסן ובונה את החיים באופן מוצק. מבאר מרן הרב באורות 8 כי למרות שהנבואה לא הצליחה למגר את העבודה זרה – החוכמה הצליחה. הסיבה לכך היא שהנבואה היא כללית, ואיננה מכסה את כל פינות החיים על ידי תורה ומצוות, לעומת התורה החודרת לכל צדדי המציאות. התורה יוצרת מעטה של קדושה ברוח, בחומר, ביחיד ובכלל. לכך הדבר הפנימי שהתייסד בבית שני – ישיבות, רבנן ותלמידיהון, משנה ותלמוד – הביא את אור התורה לכל פינות ישראל. כל אחד ואחד יכול לאחוז בתורה, ובכך יוארו הפינות כולם.
התורה שהתייסדה בבית שני הייתה חשובה לא רק לעניינו של בית שני, אלא אף ליכולתו של עם ישראל לשרוד את אלפיים שנות הגלות. לא הייתה כל יכולת לעם ישראל לצאת לגלות הארוכה ללא תורה, התורה שמרה על ישראל לאורך הגלות כולה. בית שני הוא זה שנפח נשמת חיים – היא התורה שבעל פה – לכל תקופת הגלות ומה שמעבר לה.
זה הוא סודו וכוחו של בית שני.
מהות חג החנוכה – הבכוח
הבנה עמוקה זו בסודו של בית שני קשורה קשר בל יינתק לעניינו הפנימי של חנוכה. חז"ל ידעו כי אותן מעלות שבהן זכו ישראל, כל הנס הגדול והגבורה הגדולה – לא יחזיקו מעמד לטווח ארוך. ודאי שצריך להודות אף על עצם הניצחון, שהרי בלעדיו לא היה ניתן להגיע אל מדרגת הקודש. אולם עיקר השימור לדורות איננו מצד הניצחון הזמני, אלא מצד אותה בחינה מופלאה שהתגלתה בחנוכה, והיא הבחינה הפנימית של ה'בכוח', שבה כל בניין מסכת החיים הישראלית גנוז. בתוך החשכה היוונית נחשף מחסן האור, המכיל הרבה יותר ממה שזכו לו בפועל בזמן החשמונאים.
על כן ציון תאריך חנוכת המשכן, כ"ה בכסלו, חשוב ביותר לעניינו של חנוכה. אמנם שלמות הופעת השכינה היא במקדש, אך המשכן הוא היסוד והשורש של כל ההמשכיות. בחנוכת המשכן נשלמה האפשרות של גילוי השכינה במציאות. לאורך ההיסתוריה היו הופעות ומדרגות שונות של גילוי השכינה, אך מהות ההשראה והקשר הפנימי היא אותה נקודה שבה אוחזים בחנוכה. ואכן כל מה שהיה גנוז בכוח בבית השני יתגלה בפועל בבית השלישי 9 .
המנורה – גילוי קדושת הארון כלפי חוץ
לאור יסודות אלו ניתן לנסות ולבאר מדוע נעשה הנס דווקא על ידי המנורה. ביאור זה יוסיף ויאיר את מהות חג החנוכה.
המנורה היא כלי פלאי ביותר – מחד היא איננה נמצאת בתוך קודש הקודשים, ומאידך היא הכלי היחידי שעליו אומרת התורה כי צריך הוא לעמוד מבחוץ אל מול הארון: "בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו" (שמות כז, כא). ומשמעות הדבר היא שמקורו של אור המנורה היא קדושת הארון.
בנוסף, בנר המערבי ישנו נס חנוכה תמידי: שלא היה כבה כל היום, ודבר זה – "עדות הוא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל" (מנחות פו, ב). נס זה שואבת המנורה מן הארון שאף הוא היה ניסי ומקומו אינו מן המידה (בבא בתרא צט, א). הארון מצוי בכל רגע על הגבול בין המצוי למה שמעל המצוי, ובכך מביא להשקה תמידית של שמים וארץ, של הנס והטבע. המנורה מגלה את היסוד הכמוס בקודש הקודשים כי השכינה שורה בעם ישראל, עם שאף הוא מחבר את הנשמה עם המציאות החומרית. המנורה מבטאת את העובדה שהנשמה והנס שבנו אינם נעצרים בקודש הקודשים או במנורה עצמה, אלא בוקעים ממנה ומאירים את כל מרחבי המציאות.
אמרו חז"ל (בבא בתרא כה, ב) כי 'הרוצה שיחכים ידרים', והסימן לכך הוא המנורה העומדת בדרום. שבעת קניה מבטאים את התפשטות החוכמה, חלקם בקודש וחלקם בחול, שכן גם חוכמות החול קשורות אל הקודש 10 . זו היא גם משמעות המילים – 'והדליקו נרות בחצרות קדשך' 11 , על אף שההדלקה הייתה במקדש ולא בחצרות, בכל זאת הדגש הוא על האור, שהוא הכוח המסוגל להתפשט, להאיר ולתת חיל וחוסן לכל המערכות. אמנם הארון עצמו גנוז, אך המנורה שואבת ממנו כוח ומאירה אף את חשכת הגלות שבה אין מקדש. בכך מתנוצץ האור הנצחי של בית המקדש שאין לו הפסק, כי אין הפסק להשראת השכינה השורה בישראל. גם בגלותם שכינה עומדת עימם, ואנו נשוב עם כל הניצוצות שנלקטו בגלות אל גדלות הבית השלישי.
בכך ניתן לחזור ולבאר את דברי הקב"ה לאהרן, 'שלך גדולה משלהם' – אינך נכנס רק כדי להדליק לפני ולפנים, אלא מכוחך הכול מואר. כפי שמסביר המהר"ל 12 את עניין הפך החתום בחותמו של כהן גדול, שקדושת אהרן היא חותם הקודש המתפשט לכל מרחבי האומה, ואף לתקופת הגלות.
נמצא שבחנוכה לוקחים ישראל את הנס שהתרחש בשדה המערכה ובמקדש פנימה, ובצורה של מצווה, ערך ותוכן, מפנימים אותו ומציינים כי זו היא נשמת ישראל, הפנים המקודש שבו הכוח הנצחי. מכוח זה יכלו ישראל לכל המלכויות בגלות, ומאיתו תבוא גם הישועה האחרונה.
"נר מצוה ותורה אור"
ניתן לומר שיחס הארון למנורה הוא יחס של אור לכלי. הארון הוא מלשון 'אור', בו נמצאת נקודת הקודש, והמנורה היא הכלי המקבל את האור. האור הוא פנימיות הבריאה, נשמת הבריאה, וכפי שאומרים חז"ל (בראשית רבה יב, ו) שה' גנז את אור היום הראשון לצדיקים לעתיד לבוא. ואור החנוכה המועט בכמותו, המתכנס לתוך נר איש וביתו, מתוככי הבית והחוצה, מציין כי ישראל אוחזים באור זה ומגלים אותו.
ה'מאור עיניים' מבאר 13 את עניין "נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר" (משלי ו, כג), ואומר כי התורה הינה חוכמה, אך כדי שהחוכמה תאיר היא צריכה את נר המצווה. המילה 'מצווה' היא מלשון 'צוותא' – היא מחברת בין הנשמה לבין הגוף, לכלי המעשה, למציאות. חוכמת התורה מצד עצמה עומדת במדרגה עליונה יותר מקיום המצוות בפועל. אולם מצד שני, בקיום המצוות מתגלה ממד שהוא פנימי אף יותר מן החוכמה, והוא הרצון – שהרי מה שדוחף יהודי לקיים מצווה זו היא השתוקקותו הפנימית אליה. שורש הרצון הינו שמיימי ועומד מעל החוכמה, הרצון הוא נשמת החוכמה, ומחיה אותה. נר החנוכה מתגלה במשך שמונה ימים, ומשמעות ה'שמונה' איננו רק התורה, שהיא עניינו של בית שני, אלא ה'שמונה' הוא אף ה'נשמה' של אור התורה. אותו קודש הקדשים, בחינת הכהן הגדול המופיע בעם ישראל ובפנימיות התורה, ומכוחם יכול הוא להאיר את כלל שדרות החיים, בכל בחינותיו.
על פי יסודות אלו ניתן לבאר את הדין של רבינא, האומר כי לכתחילה יש להניח את נר החנוכה למטה מעשרה (שבת כא, ב), והנה אמרו חכמים כי לעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה (סוכה ה, א), וכך נמצא שנר חנוכה לא יורד תחת לעשרה, על אף היותו עם ישראל בגלות, על אף שהשכינה יורדת לגלות. וכשמקיימים את מצוות נר החנוכה 'נר איש וביתו' הדבר מאפשר את גילוי השכינה. אמנם נר חנוכה הינו נר פרטי ומצומצם ביחס לבית המקדש הכללי, אולם יחד עם זאת מצד הנשמה המהותית כל יהודי הינו ניצוץ של נצח, של סגולה אלוהית. כל בית יהודי שכינה שורה בתוכו, ואור פנימי זה קורן החוצה. הנקודה המיוחדת של החיל והחוסן היא הנקודה שממנה באים הכוח והגבורה, וממנה הובטחנו עוד לפני הגלות שתבוא הגאולה. כך אוחזים ישראל בנר החנוכה לאורך כל חשכת הגלות, וזו אחיזה של ממש בניצוץ עמוק של בית המקדש, של אור שבעת הימים, ניצוץ עמוק השוכן בה בקביעות, ברציפות, וידוע כי הוא ידליק ויאיר ויופיע את הכול, ולא יחסר כל בו.
בנבואת זכריה ה' מראה את המנורה: "וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ" (ד, ב). ומסביר ר' יצחק אייזיק חבר שה' הראה לו כי לעתיד לבוא יהיה נמשך השמן מעצמו מן העץ אל המנורה, ולא יצטרך טורח אחריו מבשר ודם, כי מלאה הארץ דעה את ה', ובכך יהיה שם אור כאור שבעת הימים, ואורה של המנורה לא יפסיק להאיר.
טהרה – הדרך להמשכת האור
נקודת הנס הגלוי בחנוכה הייתה מציאת השמן הטהור. הסוד הוא טהרה. היא הגורמת לכך שהשמן איננו פוסק אלא נמשך ומאיר שבעת ימים, ומכאן הוא הולך, מתפשט ומאיר את כל הסובב ואת כל משכיות האומה והמציאות. כאשר ישנה טהרה ניתן להאיר את הכול, מן הקודש אף אל מרחבי החול. כשם שמגע של דבר טמא בדבר אחר גורם לכך שהכול נטמא, ולא נקודת המגע בלבד, כך אף המגע של קדושת התורה עם החול מקדש את הכול. וכאשר ישנה טהרה ניתן להמשיך את האור מן הנשמה אל שבעת קני המנורה, ללא צמצום בנקודות מסוימות בלבד, אלא את הכול ניתן להאיר מאורה של תורה, הסוללת את הדרך מהפנים אל החוץ, ומקדשת אף אותו.
התנוצצות העתיד
הפרשיות הנקראות בשבתות החנוכה עוסקות בחלומות: חלומות יוסף, חלומות פרעה וחלומות שר המשקים ושר האופים. במאמר 'החיל והחוסן' 14 מבאר רבנו הרב צבי יהודה שאין הדבר במקרה, שכן חלום הינו התנוצצות העתיד, הינו אחד משישים מנבואה (ברכות נז, ב), וגם חנוכה הוא בחינת 'היינו כחולמים', חלום הגאולה האחרונה – "בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" (תהלים קכו א). כותב הרב צבי יהודה: "כאשר נתרחקנו מבית חיינו, ממשגב מקדשנו, נגנזו שעריו, 'טבעו בארץ', כמו ארון הקודש וכלי השרת, במעמקיה של אדמתנו הטהורה – כמו שנגנזו מפתחותיו... עם מהלך חזרתנו אל מקומנו הולכים ונחשפים מעמקינו ונפתחים מרומינו", כל שנגנז בעבר הולך ונפתח.
ובהמשך דבריו שם: "הימים של חנוכה הם הינם הפרק היסודי של מגע התאחזותנו זאת. 'בימים ההם בזמן הזה' הוכנה לנו מצות 'חיי עולם נטע בתוכנו', מתוך גאון גבורתנו וקדושת נפלאותיה. פך השמן הגנוז, בחותם הכהן הגדול ובמפלאות הארתו, הוא הקובע את ערכם המיוחד של אותם הימים, ומתוך הארת שפעו, בחנוכת בית הבחירה המטוהר והמקדש, מתברר ערכו ומקורו של כוחנו ועוצם ידינו אשר עשה לנו את החיל, וזוכרים אנו כי ד' אתנו, הנוטע שמים ויוסד ארץ, הנותן לנו תורת אמיתתו".

^ 1.הלכות מגילה וחנוכה ג, א.
^ 2.יומא ט, א, וכן ראה יומא יט, ב.
^ 3.שבת ט, א בדפי הרי"ף.
^ 4.במדבר ח, ב.
^ 5.או"ח סימן תרע, ב.
^ 6.יומא כא, ב, וראה רש"י שם ד"ה 'ארון'.
^ 7. פסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא לה - רני ושמחי
^ 8.זרעונים 'חכם עדיף מנביא' עמ' רנו-רנח (במהדורה הישנה קכ-קכא).
^ 9.עיין מאמרו של רבנו הרצי"ה לנתיבות ישראל ח"ב – 'החיל והחוסן'.
^ 10.בסדר המערכה הנאמר לפני התפילה, "אביי הוה מסדר סדר המערכה" וכו', מפריד דם התמיד את הטבת חמשת הנרות מהטבת שני הנרות. מסביר הרב בעולת ראי"ה שחמשת הנרות הם כנגד ההארה הרוחנית העליונה, והשנים הם כנגד ההתאמה אל ההוויה המעשית. ובעין אי"ה כותב הרב עוד שאור המנורה כולל אף את חכמות החול.
^ 11.'על הניסים'.
^ 12.נר מצווה עיי"ש.
^ 13.מאור עיניים, פרשת בהעלותך.
^ 14.לנתיבות ישראל ח"ב שם.