169
למדנו בגמרא (שבת כב, ב):
"מחוץ לפרוכת העדת יערך" (ויקרא כד, ג) – וכי לאורה הוא צריך? והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו! אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. מאי עדות? אמר רב: זו נר מערבי, שנותן בה שמן כמידת חברותיה, וממנה היה מדליק ובה היה מסיים.
ובאר בתוספות שם 1 שני פירושים: האחד על אהרן הכהן – וכי אהרן הכהן שהיה נכנס למשכן היה זקוק לאור המנורה? והרי עמוד הענן האיר לדור המדבר לכל צרכיו. והשני על השכינה – וכי הקב"ה זקוק לאורה שמדליקים עבורו את המנורה? אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. והעדות היא נס הנר המערבי, שהיה בו שמן כמידת שאר הנרות והיה דולק יותר משאר הנרות 2 .
ויש לשאול, מדוע דווקא נס זה של הנר המערבי הוא עדות לבאי עולם על השראת השכינה? והרי ניסים רבים היו במקדש. ועוד, דווקא נס הנר המערבי הוא נס שלא נראָה לכול, שהרי המנורה הייתה בתוך ההיכל, ואילו ניסים אחרים היו גלויים לרבים, כדוגמת הניסים (יומא כא, א) ש"מעולם לא כבו גשמים אש של עצי המערכה, ועשן המערכה אפילו כל הרוחות שבעולם באות ומנשבות בו אין מזיזות אותו ממקומו". לכאורה ניסים כאלו מתאימים יותר להיות עדות לבאי עולם.
נרחיב מעט בעניין המנורה ונס פך השמן, ואי"ה מתוך הדברים יתבארו דברי הגמרא.
שמן של זית ולא של נס
מרן הרב מאריך לבאר את עניינו של נס פך השמן באיגרת ששלח לרב צבי יהודה 3 :
ידועה קושיית הבית יוסף 4 מדוע מציינים שמונה ימים בחנוכה, והרי שמן ליום אחד היה, ואם כן הנס הוא רק שבעה ימים. ותרץ הט"ז 5 על פי דברי הזוהר, שהנס שעשה אלישע באישה שהיה לה רק מעט שמן (מלכים ב, ד) מלמד אותנו שנס נעשה רק במה שכבר ישנו בעולם. ברכה של ריבוי יכולה לחול על דבר קיים, ואפילו הוא מועט, אולם בדבר שאינו קיים אין שייכת ברכה לעשותו ברייה חדשה. לכן בחנוכה הנס היה גם ביום הראשון – שנשאר בו מעט שמן, והמעט שנשאר התרבה ביום השני וכן הלאה.
אולם הרב מקשה על כך, שכל היסוד הנ"ל הוא בנס שנעשה על פי דברי נביא, אולם נס שעושה הקב"ה בכבודו ובעצמו – ודאי שיכול להיעשות גם באופן של יש מאין, היד ה' תקצר? ולכן ביאר הרב שהשמן לא כלה ביום הראשון, כיוון שאילו היה כלה נמצא שהשמן מהיום השני והלאה היה שמן של נס ולא שמן זית 6 .
והוסיף שם הרב לחדש בתירוץ קושיית רעק"א על הגמרא (שבת כא, א):
אמר רב הונא: פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת – אין מדליקין בהן במקדש.
והקשה רעק"א בגליון הש"ס:
קשה לי, למאי נקט שמנים? הא במקדש אין מדליקין רק בשמן זית זך.
וחידש מרן הרב שגם בשאר שמנים אפשר להדליק את המנורה, אלא שאם מדליקים בשמן זית, צריך להיות דוקא שמן זית זך כתית למאור. ויסודו מהגמרא (מנחות כח, א):
דתניא 'ככר זהב טהור יעשה אותה את כל הכלים האלה', באה זהב – באה ככר, אינה באה זהב – אינה באה ככר; 'גביעיה כפתוריה ופרחיה', באה זהב – באה גביעים, כפתורים ופרחים; אינה באה זהב – אינה באה גביעים, כפתורים ופרחים".
וחידש הרב שהוא הדין לגבי שמן: "באה שמן זית – באה זך כתית; אינה באה שמן זית – אינה באה זך כתית". ועל זה אומרת הגמרא בשבת שאף ששאר שמנים כשרים בדיעבד, מכל מקום שמנים שאין מדליקים בהם בשבת – אין מדליקים בהם במנורת המקדש כלל.
אם כן, כאשר אין שמן זית אפשר להדליק את המנורה בשאר שמנים. ולפי זה יש לשאול: והרי שמן נס כשר להדלקה כשאין שמן זית, ושוב אין צורך שיישאר מעט שמן ביום הראשון! ומבאר הרב שנשאר מעט ביום הראשון כדי שההדלקה תעשה כראוי לכתחילה, בשמן זית, ולא באופן של דיעבד. ובדומה לזה כתבו המפרשים 7 שטומאה הותרה בציבור, והיו יכולים להדליק בשמן טמא, אלא שנעשה הנס להראות חיבתן של ישראל בעיני הקב"ה.
אלא שאחרי כל זה שואל הרב, אם הנס לא היה מוכרח מהצד ההלכתי, מדוע נעשה הנס דוקא בשמן ולא במנורה? הרי גם מנורה לא מצאו החשמונאים, והדליקו בשיפודין של ברזל או של עץ (מנחות כח, ב), ואף שמנורה מברזל ועץ כשרה בדיעבד, מדוע לא נעשה נס שידליקו במנורה של זהב? ומייסד מרן הרב עיקרון: הנס של חנוכה שבא "להודיע את סגולת רוח הקודש השורה בישראל", נעשה דווקא בשמן, המבטא את התכונה הרוחנית של כנסת ישראל, ולא במנורה, שהיא הכלי החומרי שבו מופיעה הרוחניות.
התורה מעל העולם, ישראל כנגד התורה
המאבק בין מלכות ישראל למלכות יוון, היה מאבק רוחני ולא מאבק גשמי. תרבות יוון פיארה והיללה את הגוף, את החלקים החיצוניים של המציאות, וכָפְרה במציאות הרוחנית הפנימית.
הבריאה הראשונה שברא ה' בבריאת העולם היא האור – "ויאמר אלוהים יהי אור, ויהי אור" (בראשית א, ג). האור הוא הנקודה העליונה שממנה נמשכה כל הבריאה. לעומת זאת, חז"ל דורשים (בראשית רבה, פרשה ב): "והחושך – זו מלכות יון". אדם העומד בחושך אינו מבין נכונה את המציאות שלפניו, הוא צריך למשש כל פרט ופרט שלפניו כדי להבין מעט היכן הוא נמצא ומה עומד בדרכו. לעומת זאת, העומד באור מבחין ומבין בראייה אחת את כל מכלול הדברים שעומדים לפניו, בלי צורך בהסברים נוספים.
מלכות יוון נמשלה לחושך. בחושך כל פרט ופרט עומד בפני עצמו, ללא חיבור ומשמעות כוללת, וכך תרבות יוון תפסה את העולם בתפיסה חיצונית, הרואה רק את מה שגלוי וקיים מבחינת השכל האנושי. לעומת זאת, האור האלוקי מאיר לנו את העולם באופן פנימי, בהבנה שהמציאות הגלויה היא רק כלי לעומק פנימי ולתכנים רוחניים שהמציאות הגשמית צריכה להוציא מהכוח אל הפועל.
אלו דברי המהר"ל בנר מצוה 8 :
והתבאר כי מלכות יון הוא מוכן להתנגד לישראל במה שיש להם תורה ומצות אלקיות. כי אל מלכות זו שייך לה החכמה שהיא שכל האדם בלבד, לא השכל האלקי הנבדל, אשר היא התורה האלקית, שהיא השכל הנבדל האלקי לגמרי. וכן אל בית המקדש, שיש לו מעלה אלקית קדושה, הם מתנגדים ביותר לה, המלכות הזאת. כי התורה ובית המקדש הם שתי מדרגות זו על זו, כמו שאמרו בכל מקום שנים אלו יחד: 'יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, ותן חלקנו בתורתך' (אבות ה, כ), כמו שהוא מבואר במקום אחר. ולכך היו מתנגדים אל המצות התורה ולבית המקדש בפרט.
ולפי זה מובן הדבר שהנס נעשה בשמן, שהוא מקור האור, ולא במנורה, שהיא הכלי הגשמי שנושא את האור הרוחני. האור האלוקי, שאותו נושאת כנסת ישראל ובו נאבקו היוונים, כולל בתוכו שני עניינים – תורה וישראל, כדברי תנא דבי אליהו המפורסמים 9 :
אמר לי: רבי, שני דברים יש לי בלבבי, ואני אוהבן אהבה גדולה – תורה וישראל, אבל איני יודע אי זה מהן קודם. אמרתי לו: דרכן של בני אדם שאומרים, תורה קדומה לכל, שנאמר: "ה' קנני ראשית דרכו" (משלי ח, כב), אבל הייתי אומר, ישראל קדושים [קודמין], שנאמר: "קודש ישראל לה' ראשית תבואתו" (ירמיה ב, ג).
תורה היא המציאות הרוחנית שקדמה לעולם ועל פיה נברא העולם, מציאות רוחנית שנבדלת מן העולם ומשפיעה עליו, ולכן נמשלה התורה למדרגה השמינית, שהיא מעל שבע המדרגות הגשמיות.
וכך כתב המהר"ל 10 :
ודבר זה מבואר במקומות הרבה, שמצות התורה הם יותר במדרגה ובמעלה מן הטבע. ובמזמור (תהלים יט, ב): "השמים מספרים כבוד אל וגו'", ואחר כך התחיל לומר (שם פסוק ח) "תורת ה' תמימה", עד סוף המזמור. ויש מן תחלת המזמור עד "תורת ה' תמימה" שבעה פסוקים, ואחר כך "תורת ה' תמימה". כי הנהגת הטבע נברא בשבעת ימי בראשית, ואילו התורה היא על הטבע, והיא מדריגה שמינית. ועל פי טעם זה, מזמור "אשרי תמימי דרך" (תהלים קיט) שהוסד על התורה, יש בו שמונה אלפ"א בית"א. שהתורה היא מדריגה שמינית, שהיא על הטבע שנברא בשבעה ימי בראשית. וכן כל דבר שהוא על הטבע, והוא תיקון מה שחסר הטבע, הוא אחר השבעה. וזה הוא טעם מילה בשמיני, כי האדם מצד הטבע נברא עם הערלה, והוא פחיתות הטבע. והמילה היא תיקון הטבע, ולפיכך תיקון הזה הוא ביום השמיני, לפי שהוא אחר הטבע שנבראת בשבעת ימי בראשית.
ועל פי זה מבואר מה שנעשה הנס דווקא בשמן, ובמשך שמונה ימים, כנגד הממד הרוחני של התורה שגבר על התפיסה היוונית. ואלו דברי המהר"ל (נר מצוה שם):
ולכך הנס שנעשה להם היה בנרות של בית המקדש, "כי נר מצוה ותורה אור" (משלי ו, כג). ושמונה ימים שנעשה להם הנס, מורה על מעלת התורה, כמו שבארנו זה במקום אחר... לכך הנס של חנוכה ראוי שיהיה שמונה ימים זה אחר זה.
הסגולה האלוקית הגנוזה בישראל היא עניין נוסף שבו בא לידי ביטוי האור האלוקי, וכפי שהעולם נברא בשביל התורה, כך העולם נברא גם בשביל ישראל.
דבקותו של יוסף משיתא במנורה
במאבק עם היוונים, היו חלקים מעם ישראל שהתכחשו לסגולה הפנימית שלהם, וכמו היוונים עצמם הביטו בהבטה חיצונית ועשו כמעשי היוונים. אולם כוחם של היוונים לפגוע בישראל הוא רק זמני וחיצוני, ואור ה' הגנוז בישראל עתיד להתגלות בשלמותו. יותר מכך, לעיתים נראה שאדם מישראל מתכחש לאור האלוקי שגנוז בו, אך למעשה אור ה' מאיר עליו ותוכו קודש קודשים.
אלו דברי הרב 11 :
הגוים טמאו את היהדות הגלויה במגעם, נגעו בשמנים הקדושים ושקצו אותם, אבני מזבח הקודש נתפגלו. אבל בקדושתם נשארו פנימיות הסודות שהם עלומים וחתומים ממגע זך, ודוקא הפנימיות היותר נשמתית, כי המבטאים אשר לסודות כבר באו פריצים וחללום. ופנימיות זו, שהיא נשמת הנשמה העליונה, קבועה היא בנשמה הסגולית אשר לישראל, ואינה זזה ממנה, כל זמן שהקשור לכללות האומה ולצביונה חי בקרבו, כל זמן שהוא חפץ בכלל באושר והצלחת האומה הישראלית, אף על פי שאינו יודע לקרא בשם ולפרש את צפונותיו; ואפילו אם הוא טועה במעשיו ודעותיו, תוכו קודש קדשים הוא.
החיבור בין התורה וישראל מוליד את התורה שבעל פה, שכוחה ומרכזיותה התעצמו החל מתקופת נס חנוכה.
ויש בנותן טעם להוסיף את דברי המדרש המפורסמים על יוסף משיתא (בראשית רבה תולדות פרשה סה):
"וירח את ריח בגדיו ויברכהו" (בראשית כז, כז) – כגון יוסף משיתא... בשעה שבקשו שונאים להכנס להר הבית אמרו: יכנס מהם ובהם תחלה. אמרין ליה: עול, ומה דאת מפיק דידך. נכנס והוציא מנורה של זהב. אמרו לו: אין דרכו של הדיוט להשתמש בזו, אלא עול זמן תנינות, ומה דאת מפיק דידך. ולא קיבל עליו. אמר רבי פנחס: נתנו לו מכס ג' שנים ולא קיבל עליו, אמר: לא דיי שהכעסתי לאלהי פעם אחת, אלא שאכעיסנו פעם שניה? מה עשו לו, נתנו אותו בחמור של חרשים והיו מנסרים בו, היה מצווח ואומר: ווי אוי אוי שהכעסתי לבוראי.
נדמה שיש לבאר שלאחר שנכנס יוסף משיתא להיכל ולקח את המנורה, נדבקה נפשו באור המנורה שהוא כנגד התורה, והתעוררה הנשמה הישראלית שהיתה גנוזה בו, ולא הסכים לחזור ולחטוא עד כדי מסירות נפש. ולפי כל הנ"ל מובן הדבר, שמנורת המקדש שהיא הכלי הגשמי הנושא את האור האלוקי היא בת שבעה קנים, כנגד עולם הטבע, אולם החנוכיה היא בת שמונת קנים, כנגד האור האלוקי הרוחני שהוא מעל הטבע.
העדות הפנימית שמתפרסמת בחנוכה
שאלנו בתחילת המאמר מדוע דווקא נס הנר המערבי הוא עדות לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל. הנר המערבי שדלק בתמידות ללא הפסק (לפי חלק מהמפרשים 12 ) הוא עדות להשראת השכינה בישראל. וכך אמרו חז"ל (ילקוט שמעוני פרשת נשא רמז תשיט):
"יאירו שבעת הנרות" – שומע אני שיהו דולקים לעולם, תלמוד לומר: "מערב עד בקר". אי מערב עד בקר, יכול כולם מערב עד בקר, תלמוד לומר: "להעלות נר תמיד"; וזה נר מערבי, שיהיה נר מערבי דולק תמיד שממנו מדליק בין הערבים.
הנר המערבי, שמכוון כלפי השכינה השורה במערב (בבא בתרא כה, א), הוא ביטוי למציאות רוחנית כמו האור, וכביטוי למציאות הרוחנית היה דולק בקביעות ללא שינוי.
במבט חיצוני, המציאות הגשמית נראית כמציאות הממשית והקבועה, והמציאות הרוחנית נתפסת כחולפת ומשתנה. אולם האמת הפוכה: "א-ל חי וקיים". המציאות הרוחנית היא המציאות הקבועה והממשית שאינה משתנה ואינה בת חלוף, "זאת התורה לא תהא מוחלפת", ואילו המציאות הגשמית משתנה, מתחלפת ונעלמת.
השכינה שורה על ישראל באופן קבוע ונצחי, ללא הפסק. לפעמים נראים הדברים בגלוי ולפעמים בהסתר, אך המציאות הרוחנית לעולם אינה משתנה. ויש בזה עדות לבאי עולם, אף שכלל לא ראו את הנס. העדות אינה בעצם הנס בפועל, שהרי כאמור היו ניסים בולטים יותר שאומות העולם היו יכולים לראותם, אלא יש כאן עדות כלפי אומות העולם שהתוך הפנימי של הבריאה הוא העיקר, והמעטפת החיצונית משרתת את אותו עניין פנימי. ונקודה זו מבדילה בין עם ישראל, הנושא את הממד הרוחני של המציאות, לבין "באי עולם" ובראשם מלכות יוון, המסתפקים בממד החיצוני.
וייתכן שזו כוונת השפת אמת 13 , וזה לשונו:
ואמרו חז"ל בנר מערבי: עדות הוא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. ויש להבין שנס זה היה מבפנים, מה עדות הוא? והענין הוא כי זה העדות שעל ידי שנבדלו בני ישראל משאר אומות עכו"ם, זכו להמשיך אור עליון ביניהם והקב"ה שורה בישראל, וממילא מאירין לכל העולם 14 .
מעניין הדבר שהעדות של המנורה הייתה בתוך המקדש, במקום הנסתר מעיני בני אדם, כראוי לעניין רוחני פנימי; אולם דווקא במצוות החנוכה מצאנו דבר הפוך: פרסום הנס.
שני ניסים היו בחנוכה – נס הניצחון במלחמה, שהוא נס טבעי-גשמי, ונס פך השמן, שהוא נס גלוי-רוחני. על נס הניצחון אנו מודים בתפילת 'על הניסים' הנאמרת בתוך 'מקדש מעט' בתפילה. והדלקת הנרות, שתוקנה כנגד הנס הנסתר הרוחני – "מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ, אם היה דר בעלייה מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים" (שבת כא, ב). וייתכן שאת המציאות הרוחנית הקבועה של המנורה אנו מבטאים בתוך המקדש כראוי לרוחניות, אולם בימי החנוכה המציינים את נצחון הרוחני על הגשמי ונצחון התורה האלוקית על החוכמה האנושית, יש להכריע את המערכה ולפרסם את הנצחון בשער בת רבים, כעדות לכל באי עולם.
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
לאן המריבות בתוך עם ישראל מובילות אותנו?
למה אדר ב' הוא החודש המיוחד ביותר?
הלכות שטיפת כלים בשבת
מהו הסוד הגדול של רחל אימנו?
איך מותר לנקות בגדים בשבת?
ברוך שעשה לי נס במקום הזה
הלכות קבלת שבת מוקדמת
למה משווים את העצים לצדיקים?
איך מותר להכין קפה בשבת?
אם יש הבטחה, למה יעקב ירא?