בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • עניינו של חג
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
10 דק' קריאה
לא ניתנה להכתב
מובא בגמרא במסכת יומא (כט, א):
אמר רב אסי: למה נמשלה אסתר לשחר? לומר לך: מה שחר סוף כל הלילה - אף אסתר סוף כל הנסים. - והא איכא חנוכה! - ניתנה לכתוב קא אמרינן.
ראשית ימי ישראל מאופיינים בהנהגה האלוקית הגלויה והנסית של ה' את ישראל. יציאת מצרים ומתן תורה, כיבוש הארץ והשראת השכינה בישראל, במשכן ובמקדש, כל אלה היו חלק מההנהגה האלוקית הגלויה, מאז נגלה ה' עליהם והוציאם במצרים באותות ומופתים.
חתימת תקופה זו היא באסתר, בנס פורים. נס חנוכה והשראת השכינה בבית שני, אינם נכללים בהנהגה הנסית שהנהיג ה' את ישראל מאז יציאת מצרים. רב אסי לומד זאת מכך שאסתר נמשלה לאילת השחר, כמו שאילת השחר היא סוף הלילה, כך אסתר היא סוף הנסים. יוצא אם כן שתקופת הנסים הארוכה שהונהגה בעמ"י, נמשלת ללילה, ונס חנוכה שבא אחרי הנס שהרחש על ידי אסתר, הוא שייך כבר לזמן שבו כבר האיר אור היום.
הגמרא מתקשה מדוע רב אסי אומר שאסתר היא סוף הנסים, לכאורה הסיום הסופי של תקופת הנסים, של השראת השכינה הגלויה בישראל היא בנס חנוכה, בבית שני. מתרצת הגמרא שפורים הוא הנס האחרון שניתן להכתב, נס פורים נכלל בתנ"ך, במגילת אסתר, אך נס חנוכה כבר לא ניתן להכתב.
שתי הבחנות מצויות בדברי הגמרא בין נס חנוכה לבין שאר הניסים: האחת - תקופת הניסים שאירעו לישראל נמשלת ללילה, ונס חנוכה נמשל לזמן בו כבר האיר האור. ושנית - נס חנוכה לא ניתן להכתב, וכל שאר הניסים ניתנו להכתב.
יש להתבונן במשמעות הבחנות אלו. מדוע נשתנה נס חנוכה מכל הניסים בכך שלא ניתן להכתב? ומה המשמעות שלא נכתב? ועוד - מה מייחד את נס חנוכה בכך שהוא נמשל לאור היום בשונה מכל הניסים?
פתח ביתו
חז"ל תקנו להדליק נר חנוכה על פתח הבית כפרסום לנס שאירע במנורה בבית המקדש. יש להתבונן מדוע ציון ופרסום הנס שאירע במנורת המקדש לא נעשה בבית המקדש? אולי היה מתאים יותר לתקן שכל ישראל יעלו לרגל לבית המקדש כשאר המועדות, ושם יראו את המנורה שהיא עדות לכל באי עולם ששכינה שורה בישראל? מדוע מתקנים תקנה הפוכה - לא רק שלא עולים לבית המקדש אלא יש תנועה הפוכה - את מנורת בית המקדש "מפריטים" לכל הבתים בישראל. בתקנה זו יש התפרטות מהאחדות של בית המקדש לכל בית ובית בישראל. יש להתבונן מדוע תקנו כך. ועוד, שבכך שתקנו כך את פרסום הנס, נמצא שאין הבדל בקיום מצוות נר חנוכה בין זמן שהמקדש קיים לבין זמן הגלות. ודבר זה אומר דרשני.
מאי חנוכה
רבים עסקו בשאלה על מה תקנו את ימי ההודאה בחנוכה: האם על נס פך השמן כמו שמופיע בברייתא במסכת שבת, או על נס המלחמה כמו שמזכירים בעל הניסים. נתבונן האם ניסים שונים הם או שיש השלמה בין נס פך השמן לנס המלחמה?
בהעלותך
תחילת עיוננו יהיה בהתבוננות במיוחד שבמנורה. שהרי עיקר נס חנוכה נעשה במנורת המקדש ולא בשאר הכלים. לכשנעמוד על סודה של המנורה יתבאר סודו של חג החנוכה.
בילקוט שמעוני בפרשת בהעלותך מובא מדרש על המנורה:
זה שאמר הכתוב גם חשך לא יחשיך ממך וגו' ולנו אתה אומר בהעלותך את הנרות, משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו אוהב אמר לו המלך תהא יודע שאצלך אני סועד היום לך התקן לי, הלך אוהבו והתקין מטה של הדיוט מנורה של הדיוט שלחן של הדיוט, כיון שבא המלך באו עמו שמשין סבבו מכאן ומכאן [מנורות של זהב], כיון שראה אוהבו את כל הכבוד הזה נתבייש והטמין כל מה שהתקין לו שהיו הכל מן ההדיוט, אמר לו המלך חייך שאני פוסל את כל כלי שהבאתי עמי ובשביל אהבתך איני חפץ להשתמש אלא בשלך, כך הקדוש ברוך הוא כולו אורה שנאמר ונהורא עמיה שרא והוא אומר לישראל התקינו לי מנורה ונרות ועשו לי מקדש וגו' ועשית מנורת זהב טהור, כיון שעשו מיד באתה שכינה.
המדרש שואל כיצד הקב"ה מבקש שנדליק לפניו נרות בבית המקדש והרי הוא מקור האורה. יש להתבונן מדוע שאלה זו נשאלת רק על המנורה, הרי שאלה זו יכולה להישאל על יתר עבודות המקדש- וכי קרבנות הוא צריך? וכי קטורת הוא צריך?
אלא שיש הבדל בין המנורה לשאר העבודות בבית המקדש. בכל העבודות אנחנו מקריבים עצמנו אליו יתברך, אנחנו מעלים את המציאות התחתונה אליו ולכן הוא ציווה על הקרבנות ורוצה בהם. אך במנורה אין מעשה הקרבה, אין מעשה העלאה של השמן והפתילות, אלא אנחנו מאירים לפניו יתברך, ועל כך שואל המדרש מה יש בהדלקת המנורה שהוא ציוה עליה ו"כי לאורה הוא צריך"?
ותשובת המדרש שאף שחושך לא יחשיך ממנו, והוא אורו של עולם, אלא שבשביל אהבתו אלינו הוא חפץ להשתמש דווקא בשלנו.
המנורה היא הכלי שמסמל ומלמד אותנו שהקב"ה רוצה דווקא במעשינו, שהקב"ה שורה במעשה ידינו, אף שמעשינו מעשה הדיוט. הוא הכלי שמעיד "לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל".
להודיע חיבת המקום עליהם
שונה ומיוחד הוא נס חנוכה מכל הנסים. כל הישועות שבאו לישראל בשאר המועדים הם כאשר ישראל היו בצרה, בא הקב"ה והושיעם וגאלם. כך היה במצרים וכך בבל ובפרס. אך בנס חנוכה המציאות היתה שונה. בזמן היוונים מי שהיה בצרה זה הופעת ה' בעולם. הגזירה לא נגזרה על עם ישראל אלא על מצוות ה' - זו גזירה שונה בתכלית מכל מה שעבר על עם ישראל בשאר הצרות. ומי שהציל את כבוד ה' זהו עם ישראל.
עם ישראל הוא זה שיצא למלחמה ביוונים והציל את כבוד ה'. בשונה מכל הישועות האחרות שהתרחשו על ידי הקב"ה בעצמו.
אם כן, שונה נס חנוכה משאר הניסים בכך שעם ישראל הוא זה שמושיע ונלחם, ולא על עצמו נלחם אלא על כבוד ה'.
נס המלחמה ונס פך השמן שלובים זה בזה. לדעות רבות נס פך השמן לא היה נצרך מבחינה הלכתית כיון שטומאה הותרה בציבור, ובאמת לא היה חובה בנס כדי להדליק את נרות המנורה, וכל עניינו של הנס היה להראות חביבותם של ישראל, כמו שכתב הפני יהושע:
לכך נראה דעיקר הנס לא נעשה אלא להודיע להם חיבת המקום עליהם... לכך נעשה להם ג"כ נס זה בענין הנרות שהוא עדות לישראל שהשכינה שורה בהם כדדרשי נמי לענין נר מערבי אלא שלאחר מיתת שמעון הצדיק אפילו נר מערבי לפעמים היה כבה והולך לכך נעשה להם נס בזה הענין ממש באותן הימים שהיו עת רצון להודיע שחזרו לחיבתן הראשונה, כן נראה לי נכון:
אפשר שהנס במנורת המקדש היה "להודיע חיבת המקום עליהם" בצאתם לקרבות, הקב"ה הראה להם ש'בשלך אני רוצה', כלומר בשדה הקרב אני שורה איתכם, שכינתי הולך בקרב מחניכם.
הרי טיהור המקדש ונס המנורה היה כשקרבות החשמונאים היו עדיין בעיצומם. לאחר הקרב הרביעי של יהודה המכבי נכבש המקדש, אך לאחר מכן המשיכו החשמונאים להלחם, ובאחד הקרבות אף יהודה המכבי נהרג. נס פך השמן היה באמצע הקרבות. מסתבר שהיציאה למרד לוותה בחששות גדולים האם המהלך הזה הוא נכון, האם נכון לצאת לקרב כאשר אנחנו מעטים מול רבים, האם הקב"ה רוצה במעשה ידינו? ועל זה בא הנס במנורה להודיע חיבתם לפני המקום, להראות שהקב"ה רוצה במעשיהם, רוצה דווקא את התעוררות התחתונים שזה מה שמסמלת המנורה יותר מכל הכלים במקדש.
אורו של משיח
זהו שורש ההבדל בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה-
תורה שבכתב היא נתונה מיד ה' - דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה, אין להוסיף ואין לגרוע הכל נתון מיד ה'. אך תורה שבעל פה ניתנה לישראל והם הוגים ומפלפלים בה והיא מתחדשת על ידם.
כי תורה שבכתב היא מצד אור ה' יתברך בעצמותו הקודם לבריאה וכמו שאמרו ז"ל דתורה קדמה לעולם. מה שאין כן תורה שבעל פה היא מה שנובע מלב חכמי ישראל (דובר צדק לר' צדוק הכהן מלובלין).
וזו כוונת הגמרא לחלק בין ניסי חנוכה לשאר הניסים, בכך ששאר הניסים ניתנו להכתב מה שאין כן נס חנוכה. כל הניסים הם במדרגת תורה שבכתב, שמי שפעל את הניסים זה הקב"ה בעצמו ולא ישראל. מה שאין כן נס חנוכה שהוא במדרגה שלא ניתנה להכתב – "דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבם" - כיון שהיא שייכת לתורה שבעל פה שישראל הם מחדשים והם היוצרים.
זו גם כוונת הגמרא לחלק בין ניסים שנמשלו ללילה לבין ניסים שנמשלו ליום. בלילה האדם ישן והקב"ה פועל , 'הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל', אך ביום האדם הוא הפועל. כל הניסים שהם במדרגת תורה שבכתב הם שייכים לילה, לפעילות האלוקית בלא השתתפות אנושית. אך בנס חנוכה יש התנוצצות מאור היום, מהזמן שהאדם פועל ויוצא לעבודתו, מתורה שבעל פה שמתחדשת על ידי ישראל.
בחנוכה יש כבר התנוצצות של העתיד לבוא כמו שהביא הבני יששכר מר' פנחס מקוריץ 1 : "עוד אמר הרב הקדוש מהר"פ זצוק"ל שבכל חנוכה בשעת הדלקת הנרות נתגלה האור הגנוז והוא אורו של מלך המשיח עכ"ד". בחנוכה יש כבר התנוצצות ממדרגת הגאולה שהיא בסוד "נקבה תסובב גבר" שהגאולה תבוא על ידי איתערותא דלתתא, כמו שכתב ר' צדוק בפרי צדיק בט"ו באב:
אמר רבי אלעזר עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן וכו' היינו שהם יהיו כמו עטרה להקב"ה וזה בעטרה שעיטרה לו אמו דאשה יראת ה' הוא בחינת כנסת ישראל. וכן נפשות ישראל יסובבו כביכול את ה' יתברך כמו שנאמר עטרת בעלה והוא סוד נקבה תסובב גבר.
לכן חז"ל תקנו זכר לנס חנוכה באופן כזה שכל אחד ואחד מישראל ידליק נר בדוגמת המנורה בפתח ביתו. מפני שכל עניינה של המנורה הוא להראות שהשכינה שורה בישראל, והקב"ה חפץ במעשה ידיהם. בחנוכה מתגלה כוחם של ישראל עד שכל בית נהיה בית מקדש, וכל אדם נעשה כהן, כמו שכתב הרב חרל"פ: "בחנוכה כל העולם כולו מתנשא לכלל מדרגת הכהונה והוד נס ד' מאיר בכל האפסים עד שהצדיקים הגדולים יוכלו להכיר בנר חנוכה כל מה שיהיה בכל השנה מסוף העולם ועד סופו".
שמן המשחה
כשנעמיק בזהותו של פך השמן יתגלה לנו עומק בסוד הנצח שמתגלה בחג החנוכה-
בספר 'קב הישר' 2 כתב שפך השמן שמצאו הוא פך השמן שממנו משחו את מלכי ישראל:
וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ בְּנֵי חַשְׁמוֹנָאִי לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וְלֹא מָצְאוּ כִּי אִם צְלוֹחִית אַחַת שֶׁל שֶׁמֶן, אֲשֶׁר הָיְתָה חֲתוּמָה בְּטַבַּעַת שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל, אֲשֶׁר בְּאוֹתוֹ צְלוֹחִית הָיוּ מוֹשְׁחִין בּוֹ הַמַּלְכֵי יִשְׂרָאֵל. וְכָל כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁהָיָה טָעוּן מְשִׁיחָה, נִמְשַׁח בְּאוֹתוֹ פַּךְ שֶׁל שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְהָיָה בָּהּ כִּי אִם כְּשִׁעוּר הַדְלָקַת יוֹם אֶחָד.
כלומר הפך שמן שמצאו היה פך שמן של שמן המשחה.
חידוש זה עורר קשיים טכניים והלכתיים-
יש שדנו אם שמן המשחה כשר להדלקת נרות המנורה שהרי שמן המשחה היה מבושם ושלוק כמובא בגמרא במסכת כריתות בדף ה.
קושיא נוספת הקשה בספר 'שבת של מי' 3 . איך יתכן שפך קטן זה היה של שמן המשחה, הרי בבית שני לא היה משמן המשחה שנגנז כבר על ידי יאשיהו בבית ראשון. ועוד שמובא בגמרא בכריתות ששמן המשחה עשאו משה במדבר וכולו קיים לעתיד לבא, אם כן כיצד השתמשו בו במנורת המקדש, והרי הוא קיים לעתיד לבא? 4
קושיא זו היא בעצמה תשובה לשאלות שיש לשאול על סיפור מציאת פך השמן. שהרי יש לשאול מדוע פך זה היה חתום בחותמו של כהן גדול? ומדוע לא היה בו כמות שמן גדולה? ועוד, הכיצד לא מצאו אותו היוונים על אף חיפושיהם ורק הכהנים מצאו אותו לאחר מכן?
- היוונים לא מצאו פך שמן זה כיון שהוא נגנז בימי יאשיהו, אלא שכשנכנסו החשמונאים הם ידעו שיש פך גנוז שכנראה לא נטמא, ואותו הם חיפשו ומצאו. ולכן הוא היה קטן וחתום בחותם כהן גדול.
שמן זה נשאר לעתיד לבא כיון שגם ביום השמיני שמו את השמן במנורה והפך נשאר מלא בשביל העתיד לבא. בזה מיושבת גם קושיית הבית יוסף, מדוע חוגגים שמונה ימים והרי הפך הספיק ליום אחד, אלא שגם ביום השמיני הפך התמלא כדי שישאר לעתיד לבא.
נמצינו למדים שפך השמן של שמן המשחה הודלק בחנוכה, ונשאר לעתיד לבא.
אם כן מתבאר לנו קשר מיוחד בין חנוכה ובין העתיד לבא - שהשמן שנגנז לעתיד לבא התגלה באופן זמני בחנוכה. ומתבאר לנו עומק נוסף בדברי רבי פנחס מקוריץ שהבאנו לעיל "שבכל חנוכה בשעת הדלקת הנרות נתגלה האור הגנוז והוא אורו של מלך המשיח", וכן כתב האמרי אמת (חנוכה תרצ"ז) "שאף הנפשות הנמוכות שאין להם עליה בשבת יש להם עליה בחנוכה, חנוכה הוא חינוך על לעתיד לבא כענין שכתוב (תהלים קלב, יז) ערכתי נר למשיחי ולעתיד הוא עולם התיקון ויהיה תיקון השלם".
כשנעמיק חקר נגלה שהשמן של חנוכה הוא לא רק השמן שיתגלה לעתיד לבוא, אלא מקורו קדום עד למאד, כמובא בפירוש הש"ך על התורה 5 בפרשת וישלח:
ויותר יעקב לבדו. אמרו ז"ל (מובא ברבינו בחיי) אל תיקרי לבדו אלא לכדו, מאין בא לו זה הכד, כשיעקב שם האבנים מראשותיו והשכים בבוקר ומצאן אבן אחת ונתבצר לו כד של שמן ויצק על ראשה וחזר הכד ונתמלא אז ידע יעקב שהוא מזומן לברכה ואמר אין זה ראוי להניחו כאן, והוא השמן שנמשחו ממנו המשכן וכל כליו והמזבח ואהרן ובניו והמלכים ועדיין כולו קיים כמו שאמרו חז"ל (הוריות י"א ב) זה לי לדורותיכם, והוא כד השמן של הצרפית שאמר לה אליהו כד השמן לא תכלה, והוא אסוך שמן של אשת עובדיה הנביא, כשראה יעקב שכל כך נסים עתיד להיות בו סכן עצמו והביאו, כן מצאתי:
כלומר שמן המשחה מקורו קדום עוד מזמן יעקב אבינו שמצאו בבית אל. ובשביל לקחת פך זה חזר יעקב אבינו כששכח את הפכים הקטנים, ועל פך זה נאבק יעקב אבינו עם שרו של עשיו.
נמצא שפך השמן שמצאו החשמונאים והדליקו בו את המנורה בנס חנוכה, הוא שמן המשחה שמקורו בבית אל בעת שבורח יעקב ללבן, והוא שמן המשחה שנמשחו ממנו כהנים ומלכים, והוא שמן שעתיד להתגלות לעתיד לבא.
אפשר שלזה רמז האלשיך בפרשת ויצא על הפסוק 'ויצוק שמן על ראשה'-
ועל השני שבו עתיד גלות יון לפרוץ בו פרצות ולהצר לישראל מאד על כן מאז ויצוק שמן על ראשה היא תשועתן על ידי כהנים משוחים שמן על ראשם, וגם נס השמן למנורה.
בדרך זו יש שדרשו את מילות הפיוט 'ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים' מהקנקנים שנותרו ליעקב 'ויוותר יעקב לבדו' נעשה נס לשושנים, בנס חנוכה.
נמצא שפך קטן זה עבר ושרד את כל הגלויות שעברו ישראל - הוא עבר את גלות יעקב אצל לבן, עבר את המאבק עם שרו של עשיו, עבר את גלות מצרים, עבר את חורבן שילה, את חורבן בית ראשון, נמצא בימי יוונים והוא עתיד לחזור ולהופיע בגאולה אחרונה.
הוא מה שניחם הקב"ה את אהרון הכהן כשראה שכל הנשיאים מקריבים קרבנות והוא אינו מקריב, כדברי רש"י:
למה נסמכה פרשת מנורה לחנכת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות בקר וערב.
ובמדרש (רבה טו, ו) מוסבר מדוע גדולה הדלקת הנרות מהקרבת הנשיאים:
אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, לך אמור לאהרן אל תתירא, לגדולה מזאת אתה מוכן, הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו - וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלין לעולם.
כלומר, הקב"ה ניחמו שהנרות שאותם ידליק אהרון לא יהיו בטלים לעולם. והקשה הרמב"ן והרי אחר החורבן גם הדלקת הנרות בטלה? אלא הסביר הרמב"ן שכוונת הקב"ה להדלקת נרות חשמונאי שלא בטלה, וכונתו להדלקת הנרות בכל שנה ושנה שאין היא בטלה גם לאחר החורבן:
והנה דבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים והקרבנות בטלין מפני חורבנו אף הנרות בטלות, אבל לא רמזו אלא לנרות חנכת חשמונאי שהיא נוהגת אף לאחר חורבן בגלותנו.
עומק הדברים הוא שהדלקת הנרות היא מגלה ששכינה שורה בישראל, נר מערבי לא כבה, ושכינה לא זזה מכותל מערבי אף אם נוטים צללי ערב. הנר לא כבה והשכינה לא זזה מישראל. את עומק זה מגלים נרות החנוכה. עומק זה שאין שום גלות יכולה לעמעם את השראת השכינה שבישראל גילה הפך הקטן שנמצא בימי החשמונאים. מאותו שמן שהתגלה ליעקב בצאתו לגלות, הודלקו הנרות בימי חשמונאים ושמן זה עצמו נשאר קיים בכל הגלויות ועתיד להמצא לעתיד לבא.
פך השמן שנמצא הוא הגחלת שאינה נכבית לעולם גם יעברו עליה כל הגלויות, נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם. השלהבת שדולקת בחנוכיה היא שלהבת הנצח ששום חורבן לא יכול לה.
על כן בחנוכה אין שום שינוי באופי החג בין זמן המקדש לזמן חורבן המקדש. אע"פ שהנס נעשה במנורת המקדש, אזי היה אפשר לצפות שבעת החורבן כנשחרב הבית ישתנה אופי החג. אך בעצם תקנת חז"ל להדליק נר בכל בית ובית אין שינוי באופי החג בזמן החורבן מפני שזהו עיקרו של הנס במנורת המקדש שכל גלויות לא יכולים לגעת בפנים ולכבות את האש תמיד תוקד.



^ 1.כסלו – טבת, מאמר ב.
^ 2.לרב צבי הירש קוינדובר שנפטר לפני למעלה משלוש מאות שנה.
^ 3.לרבי יעקב שמשון שבתי סינגיליה נפטר לפני כמאתיים שנה.
^ 4.וכן הקשה השואל ומשיב קמא חלק ג סימן מב.
^ 5.לרבי מרדכי הכהן תלמיד הבית יוסף והמבי"ט.



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il