מלכות יוון והארת מלכות ישראל בחנוכה | הרב אליהו ברין | בית המדרש

קטגוריה משנית

1418

9 דק' קריאה

יוונים נקבצו עלי
בחג החנוכה ישנו חיבור בין שני נושאים: נס פך השמן, שלזכרו אנו מדליקים את הנרות, ונס הניצחון במלחמה. עלינו להתבונן על שני העניינים הללו שבחג ועל היחס ביניהם.
היוונים גזרו הרבה גזרות שמד על עם ישראל: לא ללמוד תורה, לא לערוך ברית מילה, לא לשמור שבת, לא לציין ראשי חודשים ולאכול מאכלים לא כשרים. בנוסף לכך הם טימאו את בית המקדש בפסיליהם. העיקרון היסודי של כל הגזרות הוא החדרת תרבות אחרת אל עם ישראל. היסטורית, זו המלחמה הראשונה בעולם שצמחה על רקע דתי, הניסיון הראשון של אומה לכפות את פולחנה הדתי על אומה אחרת. לא היה דבר כזה לפני כן, משום שבאליליות הקדומה לא היה תוכן של מהות חיים, אלא לכל עם היו האלילים שלו, ללא התגוששות בין האומות, וכל עם הבין שהוא לא ירוויח דבר מביטול אליל אחד והעלאת אליל אחר. השתלשלות הדברים מבחינה היסטורית היתה תהליך מתמשך של גזרות על עם ישראל מצד היוונים: בתחילה ניסו היוונים למנות כהן גדול מתייוון, לאחר מכן הם ניסו להחדיר את תרבותם באמצעות הגימנסיה ודומיה, וכן הלאה. בדרך כלל הצליחה התרבות היוונית להשליט את האופי שלה על העמים האנושיים שנכבשו תחתיה, ורק אצל עם ישראל הופיעה התנגדות לכך.
מהותה של תרבות יון
המהר"ל בחיבורו 'נר מצווה' 1 עוסק בארבע המלכויות ששלטו בעם ישראל: בבל, פרס, יוון ורומי, וכותב שליוונים היה אופי מיוחד, שהם טענו שהם דומים לנו. היוונים יצרו תרבות חדשה בעולם דאז: הפילוסופיה היוונית כבשה את עולם המדע, ובמשך דורות רבים כל עולם המדע היה מבוסס על היוונים; מכוחה של תרבות יוון אנשים ניסו לחקור את עולם הטבע, ועל ידי כך פיתחו פיתוחים טכנולוגיים; האומנות והמוזיקה גם הן הגיעו מיוון; וכן הספורט והפיתוח הגופני באו מהתפיסה היוונית. התפיסה היוונית גרסה כשיטה, שהאדם הוא מרכז המציאות, הפך התפיסה האמונית. בזה היוונים היו שונים משאר האומות, שלמרות הגסות, היצרים והתאוות שהיו בהן, לא ראו את המפגש בין האדם למציאות כדבר מרכזי. היוונים חוללו בזה מהפכה מסויימת. החוכמה היוונית הזו, שעברה בהמשך לרומי (המכונה בלשון חז"ל 'איטליה של יוון'), הפכה ליסוד התרבות המערבית עד היום. כמובן, אין ספק שהיוונים הרשעים, אנטיוכוס וחייליו, לא היו פילוסופים. אמנם, אלכסנדר מוקדון היה במובן מסוים תלמידו של אריסטו, אך לא זאת הייתה רוח השלטון ורוח הלוחמים של יוון.
ומהיכן שאבה האומה הזו את כוחה? מהנקודה התוכית - פנימית המתאימה להם: הם דימו לחשוב שחכמתם יכולה להתמודד גם מול החכמה הישראלית. אך כאשר החלו מתחים בין היהודים ליוונים, הם הבינו שעם ישראל מחזיק במשהו שונה. ומהו ההבדל שבין החכמה הישראלית לחכמת יוון? המהר"ל מאריך לבאר שחכמת ישראל היא חכמה אלוקית, חכמה שמיימית, ומתוך החכמה הזו אנו בונים את חיינו. הקומה הרוחנית שממנה אנו שואבים את תוכן חיינו אינה קומה נפרדת מאיתנו, אלא כוח שאנו דבקים בו והופכים את חיינו לחיים אלוקיים בפועל. חיי יוון לעומת זאת הם חיי טבע, הגוף הוא חומרי בלבד מבחינתם, כך שיש ליוונים חכמה, אך היא איננה יונקת ממקור שמיימי וגם איננה מחוברת בעצם לטבע, ואיננה מסוגלת לרומם אותו ולהאיר אותו. וכיוון שכך, כל הגזרות שגזרו היוונים היו נגד הקדושה שבטבע; קדושת הגוף (מילה), קדושת הזמן (שבת וחודש) ועוד. לעם ישראל יש תוכן חיים אחר, שונה במהותו מתוכן החיים של האומות, ואף אם הם דומים מבחינה חיצונית, בפן הפנימי הם שונים בתכלית.
זוהי הסיבה שעם ישראל לא נכנע בפני תרבותם של היוונים, למרות הפערים האדירים שהיו בין הכוח שלהם לכוחם של היהודים באותו הזמן. זהו שורש ההתגברות האדירה של מלחמות החשמונאים, יסוד הכוח המיוחד שהתגלה אצלם. בקרב קומץ כהנים התעצמה ההבנה שיש לעם ישראל שורש אלוקי מיוחד, וזה נתן את העוצמה לכל המערכה האלוקית האדירה הזו, שהייתה מיוחדת במינה בכל ההיסטוריה.
כוחם של היוונים
וכך כותב המהר"ל 2 :
כי היונים היו מטמאים את ההיכל, שכך כח יון מיוחד להתגבר על ההיכל יותר מכל האומות. וסימן לדבר: 'היכל' עולה למספרו ס"ה, ו'יון' מספרו ס"ו, להורות כי יש למלכות יון כח גובר על ההיכל, ובזה מטמאים את ההיכל, כי מצד ההיכל בלבד גובר עליו כח יון. ולכך כשגברו על ההיכל, טמאו את כל השמנים שבהיכל... ולא נשאר רק פך אחר קטון שהיה מונח בחותם של כהן גדול (שבת כא:). כי כהן גדול יש לו קדושה על קדושה, כי כהן גדול נכנס לפני ולפנים לקודש הקדשים, וזהו קדושה על קדושה, ומצד זה אין ליונים כח על ההיכל.
המהר"ל מסביר שליוון יש כוח מיוחד שמסוגל לכאורה להתגבר על הקודש, אך הקדושה של עם ישראל מתבטאת בפך השמן החתום בחותמו של כהן גדול, וכך כהן גדול שנכנס לקודש הקודשים עולה בכוחו על כוחם של יוון.
ולכך הדליקו בו שמונה ימים, כי קודש קדשים הוא אחר שבעה, וזהו השמיני. ולמה קודש הקדשים אחר שבעה? כי הנהגת עולם הטבע הוא תחת מספר שבע, כי בשבעה ימים נברא העולם הזה הטבעי, ולפיכך מה שאחר הטבע הוא תחת מספר שמונה, כי שמונה הוא אחר שבעה ימי הטבע.
כלומר, עם ישראל הם בבחינת המספר שמונה, שהוא למעלה מהטבע. עם ישראל יונק תמיד מהמציאות העל טבעית.
מלחמת המכבים לא נגמרה, שכן התרבות המערבית של היום היא המשך לתרבות יוון. לכן 'לשנה אחרת קבעום' (שבת כא, ב), הרב זצ"ל 3 מסביר שחז"ל הבינו שיש צורך לא רק בחג שישחזר את שאירע בעבר, אלא שיהיה לדורות, שימשיך ויחזק לנצח את חכמת ישראל במאבקה מול חכמת יוון.
בין קודש לחול
ומה זה אומר שניצחנו? כמובן לא באופן שאנו מוחקים את כל עולם החול. בכתבי מרן הרב זצ"ל מודגש פעמים רבות כמה זה לא נכון, וכך אמרו חז"ל (מגילה ט, ב):
רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יונית. אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. ואמר רבי יוחנן: מאי טעמא דרבן שמעון בן גמליאל? אמר קרא: "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם" (בראשית ט, כז), דבריו של יפת יהיו באהלי שם. ואימא גומר ומגוג? אמר רבי חייא בר אבא: היינו טעמא דכתיב "יפת אלהים ליפת", יפיותו של יפת יהא באהלי שם.
כל מה ששייך ליופי החומרי של העולם הטבעי - אינו פסול, ואפילו מה שמגיע מיוון. וכך כותב הרב זצ"ל באורות ישראל 4 , שה' עשה צדקה עִם עולמו בכך שלא נתן את כל הכוחות לאומה אחת. ואמנם במקום אחר כותב הרב שהיה ראוי שכל החוכמות יהיו אצלנו, אך הרב מדגיש שטוב שנקבל מהעמים את הדברים הטובים שאין לנו, ועל ידי כך נוכל להשפיע עליהם במה שאין להם. כך גם כותב הרב זצ"ל שעניינו של עֵשָׂו הוא הלבוש של עולם הטבע, ולכן הוא יצא ראשון מבטן אימו, כי בתחילה מתפתח עולם הטבע, אך כדי להאיר את מרחבי הטבע בצורה איתנה צריך את הקודש.
חשוב להדגיש: כל דבר שאנו לוקחים מעולם החול, כל השגה מהעולם התרבותי, צריכים תמיד לעבור את מבחן הקודש: האם התרבות הזו מתאימה לנהל את אורח חיינו? צריך לבדוק בכל תרבות מתי היא משלימה את השורש של היהדות, ומתי היא מסכנת אותו. מאז ועד היום אנו מתמודדים עם אותה סוגיה, והדוגמא הטובה ביותר לכך היא התנהלותו של הרמב"ם, שכתב את 'מורה הנבוכים' בשביל להדוף דעות כוזבות של יהודים שנעו בזמנו אחרי הפילוסופיה, ולשם כך הוא ירד להבנת עומק דברי הפילוסופים וינק מהם דעות חיצוניות. הרב 5 מדגיש, שהרמב"ם לא שאב מהפילוסופים את המהות, אלא רק את ההסברה החיצונית שלהם, ובה הוא השתמש. אמנם הייתה לכך התנגדות מצד ראשונים אחרים, שלא תפסו את גודלו של הרמב"ם ולא הבינו מדוע הוא נוהג כך, אך זו הייתה כל כוונתו וגם בדורות שאחריו מצינו הנהגה כזו.
הצלחתנו במאבק תלויה במידת דבקותנו באורו של חג החנוכה, בהבנת משמעותו העליונה של החג. לכן חנוכה מציין גם את נס המלחמה, שכן הגבורה שהתעוררה באותו זמן ינקה את כוחה מהשורש הרוחני הזה, מהבנת ייעודו של החול לעומת הקודש.
חזרת המלכות לישראל
כותב הרמב"ם בהלכות חנוכה 6 :
בבית שני כשמלכו יון, גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם, ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם, ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות, וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ גדול. עד שריחם עליהם א־להי אבותינו והושיעם מידם והצילם, וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום, והושיעו ישראל מידם, והעמידו מלך מן הכהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה, עד החורבן השני.
מדוע הרמב"ם מציין ש"חזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה", והרי אין זה הטעם שמביאה הגמרא (שבת כא, ב) לחג החנוכה? יתרה מכך, המלכות שמלכה במשך "יתר על מאתיים שנה" כללה מלכים שקלקלו את האומה, בהם מלכים שהזמינו את המצביא הרומי פומפיוס לבוא ללכוד את הארץ, מה שהביא עלינו את החורבן, אז מדוע הרמב"ם מתאר את חזרת המלכות לישראל כחלק מהשבת העטרה ליושנה? נראה שזה היה חשוב מאוד לרמב"ם, וצריך לברר את החשיבות שבזה.
בעבר הייתה השראת שכינה אדירה בישראל, וכתוצאה מכך עבודת ה' הייתה במדרגה מאוד גבוהה: בית המקדש, הקורבנות, הנבואה, הכהונה והמלכות, דגם שלם ואידאלי של האומה הישראלית. כך שרתה השכינה בימי בית המקדש הראשון, באטמוספרה שונה לגמרי מצורת עבודת ה' שאנו מכירים. במאמר 'למהלך האידאות בישראל', הרב מכנה את המצב הזה 'האידאה האלוקית'. אך בגלל השפעות זרות המערך הזה לא עמד בטהרתו, ולכן היה צורך לשנותו לעבודת ה' מצומצמת יותר. וכך בבית המקדש השני לא הייתה השראת שכינה כמו בבית ראשון, ואף הנבואה לא הייתה, ובמקום עבודת המקדש והנבואה הדגש הופנה לעבודת ה' מצומצמת ופרטית יותר; לימוד תורה, קיום מצוות, תקנות כנסת הגדולה וחז"ל וכדו'. זו עבודת ה' שאנו מכירים עד היום, המכונה בלשון הרב 'האידאה הדתית'. כמובן כל אלו הם חיינו ואורך ימינו, ערכים מקודשים וטהורים, אך הם אינם מתקרבים למדרגת חיי הקודש שהיתה בבית ראשון.
בימי בית שני אמנם היה מקדש, אך הוא לא השתווה כלל למדרגת הבית הראשון, והזקנים שזכו לראות את הבית הראשון בכו כאשר ראו את בית המקדש השני. חלק מצמצום עבודת ה' בימי בית שני נבע מביטול המלכות בישראל, שכן עם ישראל היה במצב שאינו ראוי למלכות. וכך גם כותב הרב באורות המלחמה 7 , שעם ישראל אינו ראוי למלכות בתקופה שבה המלכות לא יכולה להיות מספיק טהורה, ולכן אנו בגלות, אך בחשבון הכלל עולמי אנו מיועדים למלכות ושלטון. ואם כן, מדוע לאחר הניצחון החזירו החשמונאים את המלכות לישראל?
חנוכה כתמצית שלמות העתיד
בימי בית המקדש הראשון הייתה גבורה, במלחמות דוד זכינו וה' יתברך היה יוצא עם צבאותינו, וזה התגלה באופן עוצמתי מסוים גם במלחמות החשמונאים. ההארה הזו שהופיעה בזמן שעם ישראל היה במצב כה חשוך, באה להבהיר לנו את מעמדנו ותרבותנו. היא הרימה לפיד שמוסיף והולך, והראתה כיצד מופיעה הופעתה השלימה של האומה: אומה איתנה המולכת בארצה עם בית המקדש, כשכל זה מאיר בקדושה. זהו היעד הסופי. חנוכה מהווה מודל מסוים, לא שלם לגמרי, של המצב העתידי, של בית המקדש השלישי שייבנה במהרה בימינו, וכיוון שכך, מלכי בית חשמונאי הרחיבו מאוד את גבול ישראל, ואף העוצמה של עם ישראל חזרה באופן חלקי.
הרמב"ם מתכוון להדגיש שכל זה כלול בתכונה המיוחדת של החנוכה – הוא מכיל בתוכו את תמצית הכוח הישראלי על כל תכונותיו, את החיבור של עם ישראל בין גבורת הרוח לבין הגבורה הצבאית. גבורת הרוח תבוא בשלמותה רק כשהגבורה הצבאית תופיע, אומה בכוחות מדולדלים לא תוכל לבטא את אופייה הרוחני. הרב מדגיש לא פעם בכתביו, שההבדל בין קדושת ישראל בזמן הגלות (לרבות ימי בית שני), לבין ההופעה שנזכה לה בבית השלישי, הוא שהטבע עצמו יתקדש ותיראה הקדושה במלוא כוחות החיים. במובן מסוים זהו התיקון השלם, התשובה השלמה נגד התרבות היוונית. אנו אומרים שגם החומר קדוש אצלנו בגלל שאנו אומה קדושה, וככל שאנו שבים להשתרש בארצנו במלכות שלמה, הסגולה האלוקית חיה בנו באופן מלא יותר, התורה והמצוות חיים בנו לא רק כחלק מהדת אלא כחלק מהחיים.
מחשבת היוונים להעמיד אלטרנטיבה מול חכמת ישראל, יכולה הייתה לעלות על דעתם רק בימי הבית השני; בבית הראשון לא הייתה לגויים כל מחשבה להתמודד מולנו ברמה הרוחנית, כיוון שבקרבנו היו נבואה וקדושה. לכן יחד עם הניצחון על היוונים חשוב להעמיד את היעד השלם - הבית השני הוא תיקונו של עם ישראל אבל הוא רק בדרך אל הבית השלישי, וחנוכה אינו שלם בלי שרואים את מערכת הניסים הזו, הרואה את כל הקורות אותנו בימי הבית השני כציון דרך במסע אל הבית השלישי, שאליו אנו מייחלים.
אור החנוכה
חז"ל תיקנו לנו בחנוכה מצווה חשובה: הדלקת נר חנוכה, שהיא מצוות "נר איש וביתו" (שבת כא, ב). המצווה הזו היא המשך ממצוות הדלקת המנורה של המקדש, וזו המצווה היחידה שבה במידה מסוימת אנו "מעתיקים" משהו מבית המקדש. ההארה של בית המקדש היא נשגבה ועליונה מתפיסתנו, ואנו יכולים רק להתפלל ולכסוף אליה אך לא לאחוז בה, ואילו מצוות נר חנוכה היא סוג של אחיזה, ולכן למרות שעיקר המצווה הוא "נר איש וביתו", אנו מדליקים נרות גם בבית הכנסת, כזכר דומה יותר להדלקת המנורה במקדש.
רבנו בחיי 8 מסביר שהארון נקרא כך מלשון "אור", כיוון שהתורה והלוחות מונחים בארון והתורה היא אורה. לפי זה נכון לומר, שהאור של המנורה נלקח מהקדושה הפנימית, שנמצאת בארון, והקדושה הזו מסוגלת להאיר את החיצוניות, להאיר גם אל המנורה שמחוץ לפרוכת. הקודש מסוגל לקחת את החול ולקדש אותו. הלשון "והדליקו נרות בחצרות קודשך" שבנוסח תפילתנו, מורה אפילו על הרחבת האור גם אל החצר, כלומר, להאיר את כל העולם, גם מחוץ לבית המקדש.
הרב זצ"ל כותב בעין איה 9 ש'חינוך' זה מלשון חנוכה. כשמחנכים ילד מלמדים אותו בתחילה את האל"ף-בי"ת, ולא יכולים לראות איזה תלמיד חכם יגדל ממנו, אבל בחנוכה, להבדיל מהמושג חינוך, מבוטאת ההבנה שהתוצאה הסופית של החינוך כבר מונחת בהתחלה, ניתן לראות את הגודל של העתיד כבר בהדלקה הראשונית. בחנוכה אנו חונכים במובן מסוים את הגודל האמיתי של בית המקדש שיהיה, ולכן גם אם נהיה בגלות במצבים קשים ומרים, בטוחים אנו באור הנצחי הזה, אור חיינו, שהוא עימנו תמיד. זה תוכן החיים הממלא את כל הדברים שאנו עושים, בקודש ובחול. כולם צריכים להתחבר לאור הזה. כל ניצוצות החיים שאנו פוגשים, כולל ניצוצות הגבורה המלחמתית, כולם שייכים לאור שלנו. ואם יש אור מעין דוגמתו באומות אחרות, כביכול, אנו יודעים שהאור שלנו הוא אור אחר, גדול בהרבה, שסופו להאיר את המציאות כולה.

^ 1.חלק ב.
^ 2.שם.
^ 3.עין איה שבת, פרק ב פסקה יג.
^ 4.ה, ב.
^ 5.מאמרי הראי"ה, לאחדותו של הרמב"ם.
^ 6.מגילה וחנוכה ג, א.
^ 7.ג.
^ 8.שמות כה, י.
^ 9.שבת, פרק ב פסקה ח.