עונג שבת פרשת בא-בשלח | רבנים שונים | בית המדרש

מדורים
ענג שבת

קטגוריה משנית

לחץ להקדשת שיעור זה

933

12 דק' קריאה

בס"ד,
ערב שבת קודש
פרשת בא - בשלח
עלון מס' 8 (שנה שלושים ותשע) (1375)
ב' בשבט ה'תשפ"ה (31.01.2025)
מועדי השבת בא

ענג שבת (281)

רבנים שונים

281 - ענג שבת לפרשות יתרו-משפטים

282 - עונג שבת פרשת בא-בשלח

283 - עונג שבת פרשות וישב-מקץ-חנוכה

טען עוד

ער"ש מוצ"ש
י-ם 16.37– 17.52
ת"א 16.51 – 17.53
חיפה 16.41 – 17.51
ב"ש 16.55 – 17.55
אילת 16.48 – 17.53
זמני היום והלימודים היומים:
(משבת בא – יום ו') (אופק ת"א)
עלות השחר 5.02 – 4.58
זמן הנחת תפילין 5.45 – 5.41
הנץ החמה (מישור) 6.35 – 6.31
הנץ החמה (הנראה) 6.40 – 6.36
ס"ז ק"ש מג"א 8.28 – 8.26
ס"ז ק"ש הגר"א 9.13 – 9.11
חצות היום 11.54 – 11.55
מנחה גדולה 12.25 – 12.25
שקיעת החמה 17.14 – 17.20
צאת הכוכבים ב' 18.04 – 18.10
דף יומי: סנהדרין מו - נב

מועדי השבת בשלח
ער"ש מוצ"ש
י-ם 16.43– 17.57
ת"א 16.58 – 17.59
חיפה 16.48 – 17.57
ב"ש 17.01 – 18.00
אילת 16.54 – 17.58
זמני היום והלימודים היומים:
(משבת בשלח – יום ו') (אופק ת"א)
עלות השחר 4.57 – 4.53
זמן הנחת תפילין 5.40 – 5.35
הנץ החמה (מישור) 6.30 – 6.25
הנץ החמה (הנראה) 6.35 – 6.30
ס"ז ק"ש מג"א 8.26 – 8.24
ס"ז ק"ש הגר"א 9.11 – 9.08
חצות היום 11.55 – 11.55
מנחה גדולה 12.25 – 12.25
שקיעת החמה 17.21 – 17.26
צאת הכוכבים ב' 18.11 – 18.16
דף יומי: סנהדרין נג - נט

לעילוי נשמת דר' אריה בן יוסף ורעייתו גב' ג'ינה בת שמעון, גולדשמיד. יהי זכרם ברוך!

כמה הבנות ביחס בין הטבע לנס
וַיֵּט֩ מֹשֶׁ֨ה אֶת־יָד֜וֹ עַל־הַיָּ֗ם וַיָּ֨שׇׁב הַיָּ֜ם לִפְנ֥וֹת בֹּ֙קֶר֙ לְאֵ֣יתָנ֔וֹ וּמִצְרַ֖יִם נָסִ֣ים לִקְרָאת֑וֹ וַיְנַעֵ֧ר ה' אֶת־מִצְרַ֖יִם בְּת֥וֹךְ הַיָּֽם׃
מדוע היה צריך משה להטות את ידו ולהורות לים לשוב לאיתנו? האם "המים להם חומה מימינם ומשמאלם" יישאר לעולמים? טבעם של המים לזרום, וכלל נקוט בידינו ש"הנס לא יתמיד" עם העלות ישראל ליבשה היה צריך הנס להפסק ועל המים היה לחזור למצבם הטבעי לזרום על הים!
אמנם כן, רגילים באופן פשוט להבין שמשמעות הנס היא להראות את יכולתו של הקב"ה בעולם "כי אין כמוני בקרב הארץ", האדם רגיל לראות את הטבע כיציב תמידי חזק ובלתי מנוצח והנה הנס מראה שהקב"ה כל יכול וגובר על הטבע וחוקיו. זו הבנה בסיסית.
עמוקה ממנה היא ההבנה שאין מטרת הנס להראות את כוחו כביכול של הקב"ה, שהקב"ה "יותר" חזק מן הטבע וגובר עליו "בתחרות". הנס מטרתו ללמד אותנו שהקב"ה הוא "עושה שמים וארץ את הים ואת כל אשר בם" כל העצמה של הטבע היא מכוחו של הקב"ה שקבע את "חוקות שמים וארץ" ומכיון שכך הוא שולט בחוקיו ומבטלם ברצונו.
הבנות אלו מתמקדות ב"יכולת" של הקב"ה המתבטאת בביטול של חוקי הטבע אם ב"התגברות" אם בשליטה.
הרמב"ן מעמיק את ההבנה שמטרת הנס היא ללמד על הטבע עצמו "ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם"... אלא "הכל בגזרת עליון" (שמות יג טז). הנס מלמד אותנו שהכל בגזרת עליון – הנס מלמד אותנו שהטבע אינו קיים לעצמו כביכול מבוטל אלא כולו ותלוי ב"רצונו" של הקב"ה, "ברצונו מאריך וברצונו מקצר".
עמוקה מזו היא ההבנה שהנס מטרתו לחשוף את המגמה של הקב"ה בטבע. "שאו ציונה נס ודגל", המונח נס אינו רק תופעה החורגת מן הטבע אלא מונח לכלי - סימן גבוה ובולט. משל למה הנס (החורג מן הטבע) דומה למדריך שמגביה את המטה שלו כדי שהקבוצה תזהה אותו ותדע מהו הכיוון אליו הולכים. בהבנה זו אין "התנגדות" של הטבע לנס אין צורך בביטולו.
הטית משה את ידו על הים להחזירו לאיתנו אומרת - מטרת קריעת הים היתה עבור עם ישראל ומטרת השבתו גם היא עבורו - על מנת לכלות את שונאיו, הטבע והנס אינם צוררים זה את זה אלא משתפים פעולה בקידום גאולתו של עם ישראל.
וכפי רמיזתו של הראי"ה קוק זצ"ל על פתגמם של חז"ל (מסכת יבמות דף קיח עמוד ב) "טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו" (טוב לשבת גופים שנים - רש"י, מלשבת אלמנה) ט"ן – טבע נס יחד טובים השנים, עד ל"ה' ימלוך לעולם ועד" עד "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו והיתה לה' המלוכה".
הרב אחיה אמיתי, רב קיבוץ שדה אליהו

העלון מוקדש לזכר ולע"נ גיטל מרים טובה רנד ז"ל, נפטרה ב-ט' בשבט תשס"ה. יהי זכרה ברוך!

העלון מוקדש לזכר ולע"נ ר' ישראל בן מנחם מנדרובסקי ז"ל, נפטר ב-ט' בשבט תשמ"ז. יהי זכרו ברוך!

העלון מוקדש לזכר ולע"נ ר' אלתר יוסף בן זאב מאירוביץ ז"ל, נפטר ב-י"א שבט תשל"ז (זאב)

דיני השבוע ומנהגיו

שבת פרשת בא
ההפטרה: "הדבר אשר דבר ה' " (ירמיהו מו, יג). הנוהגים לפי הרמב"ם: "משא מצרים" (ישעיהו יט, א-כה).

שבת שירה פרשת בשלח
ההפטרה : "ודבורה אשה נביאה" (שופטים ד, ד). הספרדים מתחילים: "ותשר דבורה" (שופטים ה, א).

עמידה ב" שירת הים"
השולחן ערוך (אורח חיים קמו, ד) כתב: "אין צריך לעמוד מעומד בעת שקורין בתורה". הרמ"א במקום הוסיף: "יש מחמירין ועומדין". במשנה ברורה (שם ס"ק יט) הביא פוסקים שהכריעו כדעת השולחן ערוך, שאין חובה לעמוד בשעת קריאת התורה, אך, יש בזה משום הידור.
כיום מקובל בציבור כן לעמוד בקריאות מסוימות - בקריאת עשרת הדיברות, בקריאת שירת הים, בתענית ציבור, וכן בסיומי החומשים נוהגים לעמוד לקראת קריאת הפסוק האחרון של החומש.
למערערים על מנהג זה טענה חזקה, שהרי נראה כאילו קריאה שעומדים בה יש בה חשיבות יתירה, והרי אין מקום להעדיף חלק מסוים בתורה על פני שאר דברי התורה.
לכן, וכדי להמעיט מההבחנה בין קריאה לקריאה, מוטב לעמוד לפחות בכל העליה, שבה הפסוקים שנוהגים לעמוד בהם. לגבי "שירת הים" בפרשת בשלח – יש לעמוד מתחילת הקריאה לרביעי ועד חמישי.

יום רביעי י"ד בשבט במנחה אין אומרים תחנון
יום חמישי, ט"ו בשבט.
אין ביום זה לא איסור מלאכה, לא משתה ולא זכר בתפילה. אעפ"כ משנים בו משאר הימים, ונוהגים קצת יו"ט, ואין אומרים תחנון. אין מתענין בו אפי' חתן ביום חופתו. ואומרים א-ל ארך אפים ולמנצח לפני ובא לציון (שולחן ערוך קלא, ו ובמשנה ברורה). אבל עובר לפני התיבה. לא מתענים בט"ו בשבט, גם לא חתן ביום חופתו. נוהגים לאכול מיני פרי אילנות מפירות ארץ ישראל.

ט"ו בשבט – ראש השנה לאילנות.
"ארבעה ראשי שנים הם: באחד בניסן ר"ה למלכים ולרגלים, באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה, ר' אלעזר ורבי שמעון אומרים באחד בתשרי. באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות לנטיעה ולירקות. באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים בחמשה עשר בו" (משנה ראש השנה ב, א). היום נוהגים בט"ו בשבט, לפי שיצאה בת קול ואמרה "הלכה כבית הלל" (גמ' ר"ה יד, ב).
מאי טעמא? מהו הטעם שבאחד בשבט הוא ראש השנה לאילן, שואלת הגמ' (ראש השנה יד, א) (התוספות מסביר במקום שהגמרא נקטה את בית שמאי מפני שהיא הדעה המוזכרת ראשונה במשנה, אבל הגמרא מתכוונת לפרש אף את דברי בית הלל שמדובר על ט"ו בשבט). ועונה הגמ': "אמר רבי אלעזר, אמר רבי אושעיא: הואיל ויצאו רוב גשמי השנה", ואז מגיע זמן חנטת האילן.
ט"ו בשבט ראש השנה לענין מעשרות פירות האילן, שאין מעשרים מפירות שגדלו לפני כן על הפירות שגדלו אחר כך. וכן לענין ערלה ורבעי, נגמרת השנה בט"ו בשבט ולא באחד בתשרי. יש אומרים שגם לענין פירות שביעית, הפירות שחנטו עד טו בשבט של שנה שמינית, נחשבים כשל שמיטה.
אחד באלול, אחד בניסן וט"ו בשבט ימי חול רגילים. מדוע בט"ו בשבט עושים בו שינוי של קצת יו"ט? לפי שיש בו מעין שבח ארץ ישראל. ביום זה מתחדש כח האדמה שבארץ ישראל להניב תנובתה, להוציא פירותיה ולהראות שבחה של: "ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון, ארץ זית שמן ודבש" (דברים ח, ח).

ברכה ראשונה ואחרונה על מאכל חכמינו (גמרא ברכות ל"ה) הראו סתירה בין הפסוקים: מצד אחד כתוב: "לד' הארץ ומלואה" דהיינו שהארץ היא של ה' ומצד שני כתוב: "והארץ נתן לבני אדם" דהיינו שארץ היא לרשות האדם. על זה תירצו: "כאן קודם ברכה וכאן לאחר ברכה" דהיינו שלפני הברכה אין לאדם כל זכות ליהנות מהארץ ואולם לאחר הברכה ד' נתן לבני אדם רשות הנאה בה. ובאמת זכות גדולה היא זו לברך לבורא עולם ולמצוא אותו קרוב אלינו בכל הנאה מעולמו.

ברכה ראשונה : שבעת המינים : חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית, תמר. את מצוות הביכורים צריך לקיים מפירות חשובים והם שבעת המינים. גם בברכות יש להן קדימות. קל לזכור סדר קדימות הברכות באמצעות ראשי תיבות: מג"ע א"ש . מ וציא –מ זונות, ג פן, ע ץ, א דמה, ש הכל.
קדימות ראשונה: המוציא ומזונות - ברכות המוציא לחם מן הארץ, הנאמרות על מיני מאפה העשויים מחמשת מיני הדגן - חיטה ומשפחתה הכוסמת והשיפון, ושעורה ומשפחתה שיבולת השועל.
קדימות שניה: בורא מיני מזונות – מאפה - עוגה, עוגייה, כעכים, מציות, חטיפים מלוחים, יש לברך עליהם בורא מיני מזונות לפני שמברכים על הפירות את ברכתם הראויה. קדימות שלישית: ג פן - בורא פרי הגפן.
כאשר עורכים קידוש בשבת, מברכים קודם על היין את ברכתו ורק לאחר מכן על הלחם או החלה. מטעם זה, בין השאר, נהוג לכסות את החלה בשעת הקידוש, שלא תתבייש, כביכול, מהשינוי שנעשה בסדר הברכות הרגיל בו איחרו את ברכתה לברכה על היין. קדימות רביעית: ע ץ - ברכת בורא פרי העץ - הנאמרת על פירות האילן. גם לגביה קיימים דיני קדימה: כאשר פירות שבעת המינים מונחים על השולחן ביחד עם פירות אחרים במטרה לאוכלם, יש לברך את ברכת בורא פרי העץ עליהם ובכך לפטור את הפירות האחרים. כאשר מונחים כמה פירות משבעת המינים, יש לברך על המין הראשון לפי סדר זה: (ובכך לפטור את האחרים מחובת הברכה): זית, תמר, גפן, תאנה, רימון. סדר זה נקבע לפי קרבתם של שמות הפירות למילה "ארץ" בפסוק " ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש". רק אחר כך מגיעות הברכות על מאכלים שאינם משבעת המינים. קדימות חמישית: א דמה - בורא פרי האדמה, הנאמרת על ירקות ופירות חד-שנתיים כבננה.
קדימות שישית: ש הכל - ברכת שהכל נהיה בדברו, הנאמרת על מוצרי מזון שאינם מן הצומח או שצורתם הטבעית כצומח שונתה ללא הכר.
ברכה אחרונה יש התיחסות מיוחדת לשבעת המינים. כאשר על לחם מברכים 4 ברכות של ברכת המזון, ועל שבעת המינים מברכים ברכה אחת מעין שלוש שמזכירה את עיקר עניני ברכת המזון, ועל כל שאר הפירות מברכים את הברכה הפשוטה יותר בורא נפשות.
סדר ט"ו בשבט סדר ט"ו בשבט הוא מנהג שהחל במאה 16 עם עליית המקובלים יוצאי ספרד ופורטוגל ובראשם האר"י הקדוש שעלה ארצה וחי בצפת. "תיקון ט"ו בשבט" שתיקן האר"י כלל אכילת פירות ארץ ישראליים, אמירת פסוקים ושירים בשבח הארץ. מה המקור לביטוי "סדר" טו בשבט? אותו תיקון של האר"י הלך ונדמה לסדר אותו אנו עורכים בליל פסח, הכולל שתיית ארבע כוסות יין, ברכות על הפירות, ואמירת קטעים מהתנ"ך ומהתלמוד. בשונה מסדר פסח שיש לו נוסח מקובל וקבוע, לסדר ט"ו בשבט ישנם נוסחים שונים – לצד האכילה – פירות ארץ ישראל, והשתיה – גפן – יין, משלבים בסדר מקורות יהודיים, פסוקים ומדרשים המתארים את שפע הארץ ופרותיה. שירי ארץ ישראל ונקודות לדיון המאפשרות למשפחה, לקהילה להעמיק בקשר אל ט"ו בשבט, לתיקון עולם ושמירת הסביבה. כל אחד ונוסחו כולם טובים וברורים וכולם לשבח ארץ ישראל. אפשר למצוא גם במקורות החדשים תפילות על פירות הארץ, על היין ואפילו תפילה לסגולה לאתרוג נאה ועוד (ניתן למצוא באינטרנט).
זוית הלכתית / הרב חן שריג , דרך צלחה לרבנות, לימודי רבנות דרך האינטרנט
מגבונים לחים בשבת
שימוש במגבונים מעלה חשש של סחיטה. סחיטה היא פעולה השייכת לשתי מלאכות שונות, "מלבן" ו"דש". מלאכת מלבן היא ניקוי הבגד הכולל את שרייתו במים, שפשופו וסחיטת המים המלוכלכים מתוכו. מלאכת דש פירושה פירוק נוזל מתוך אוכל (כשם שאסור לסחוט מיץ מפירות או לחלוב פרה בשבת).
נשאלת השאלה, האם יש בסחיטת מגבון לח משום מלבן? הפוסקים נמנו והסכימו להקל משום שסחיטת המגבון לא מנקה אותו אלא מלכלכת אותו. כך כתב הרב פיינשטיין: "דלא שייך מלבן בנייר ההולך לאיבוד, ואף אם הוא נייר שנשאר קיים נמי לא מתלבן במים אלא מתקלקל " (או"ח, ח"ב, סימן ע) והרב צבי פסח פרנק "שבשעת הסחיטה ובפעולת הקינוח הוא מלכלך את הנייר וזורקו" (הר צבי, או"ח,ח"א סי' ק"צ).
נפנה לחשש השני שהוא כאמור מלאכת "דש". נחלקו הראשונים האם סחיטת נוזל מבגד לאיבוד מותרת. מחד כתוב בגמרא שאסור להדק בשבת בגד בברז של חבית יין משום סחיטת היין, למרות שאיננו מתכוון לסחוט. (שבת קי"א). מצד שני כתוב שמותר לסחוט ירק מבושל כשאינו צריך את הנוזל שבו (שבת קמה,ב). רבנו תם הכריע שסחיטה לאיבוד בבדים מותרת והחמירו בסחיטת הבגד בחבית כי המים נשפכו לכלי ולא לאיבוד. ר"י הזקן לעומתו החמיר, לדבריו סחיטה לאיבוד מותרת רק בירק מבושל שהיוצא ממנו לא נחשב כלל למשקה. השלחן ערוך כתב שמנהג העולם להקל, אך נחלקו האחרונים מהי הכרעתו (ש"כ,יח).
בשו"ת הר צבי (שם) נשאל האם מותר "לקנח בשבת בנייר רטוב". הוא כתב שסחיטה לאיבוד מותרת אך הסתפק שמא אין זו נחשבת סחיטה לאיבוד כי צריך את המים הנסחטים "כדי לקנח בו יותר טוב שהוא לח יותר, ואפשר שזה לא נקרא שהמים הולכים לאיבוד". אולם גם אם אין זו סחיטה לאיבוד זהו איסור דרבנן, כי נייר חד פעמי דומה לסחיטת ירק מבושל שגם סחיטתו לצורך המים איסורו מדרבנן. ("נייר שבלע משקין אין עומד הוא לסחיטה ולא עדיף משלקות (=ירק מבושל)"), ומאחר ויש ספק אם ייסחוט, הרי שספק דרבנן מותר.
גם הרב פיינשטיין הקל בקינוח נייר כי סחיטת נייר שהולך לאשפה אסורה רק מדברי סופרים, ואפשר שזו נחשבת סחיטה לאיבוד נוסף על הספק אם ייסחוט, ולכן יש להקל (שם). הרב שלמה זלמן אויערבך בתחילה התיר את השימוש במגבונים ואחר כך חזר בו (הוא הציע לשפוך מים על הגוף ואז לנגב עם נייר). בחזון עובדיה בהערותיו הקל אך למעשה הקל רק לקטנים "מגבונים לחים שעשויים לנגב ולקנח תינוקות אחר עשיית צרכיהם, מותר להשמש בהם גם בשבת ויום טוב, אלא שיש להיזהר לנגב בנחת, ולא לדחוק המגבונים בחזקה משום איסור סחיטה" (ח"ד עמ' קמח) (אולם נדמה שגם מבוגרים שנייר גורם לאי נעימות יכולים להקל).
לעניות דעתי ברור שזו נחשבת סחיטה לאיבוד ואין לומר שיש צורך במים הנסחטים מן המגבון. שהרי אין כוונתנו לשתות או לרחוץ בהם אלא להסיר את הלכלוך שעל העור. מטרת הלחות במגבון היא לסייע בהסרתו ובקליטת הלכלוך לתוך המגבון. במילים אחרות אין כוונתו שהמים ייסחטו על הגוף וירטיבו אותו, להפך, נוח לנו שהמים יישארו על המגבון וכך יספגו את הלכלוך.
לכל הנ"ל יש לצרף שתי ראיות שמהן עולה שמותר להשתמש בבד לח ואין חששו לסחיטה. בשלחן ערוך (שב,א) כתוב שאסור להשרות בגד שיש עליו לכלוך אלא "מקנחו בסמרטוט בקל ולא בדוחק, פן יסחוט". הרמ"א אסר לשרות מגבת בערב יום כיפור כדי להתרענן בה ביום כיפור שמא "יבא לידי סחיטה" (תריג,ט). אך המשנה ברורה שם התיר שימוש במגבת לחה "דהיא עדיין לחה קצת מקינוח ידים דאתמול דבזה לא חיישינן לסחיטה" (סקכ"ה).
וכשם שמגבת "לחה קצת" לא חוששים לסחיטה כך נדמה שמגבון שהוא "לח קצת" אין לחוש לסחיטה בצירוף כל מה שכתבנו.

הנהגה לדורות / עו"ד דוד שפירא / מחבר הספר תורת המשא ומתן מינוי מלך בישראל: בין דרישת העם לסמכות השלטון
בניגוד לשופטים עליהם המקרא מדבר במספר מקומות, התפקיד של "מלך" לבני ישראל מופיע בפעם הראשונה בפרשת שופטים. שופטים חייבים למנות, אך לגבי מלך, המקרא מדברת בלשון אמביוולנטית: "כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ... וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכׇל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי. שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר י"י אֱלֹהֶיךָ בּוֹ." המקרא מתנה את מינוי המלך בדרישת העם, אך מיד מציבה סייגים ומגבלות על סמכותו: "לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים", "לֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים" וכן "כֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד." יתרה מזאת, המלך מחויב לכתוב ספר תורה לעצמו "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול." כפי שמציין אבן עזרא, "שום תשים – רשות, אשר יבחר – על פי נביא או משפט האורים." מעניין לציין שהמקרא מתמקד בעיקר במגבלות על המלך ולא בהגדרת תפקידיו החיוביים.
פרשת המלך בספר דברים מציגה מודל ייחודי של מינוי מנהיג, השונה באופן מהותי מתהליך מינוי השופטים שנדון בפרקים הקודמים. ההבדל המרכזי טמון בכך שמינוי המלך מותנה בדרישה מפורשת של העם: "כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ... וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי." תנאי זה מעורר שאלות עמוקות לגבי מהות המלוכה, היחס בינה לבין מערכת המשפט, ותפקיד העם בכינון השלטון.
האברבנאל, בחיפושיו אחר מקורות קדומים למוסד המלוכה, מצביע על הקשר בין המלך לבין מושג ה"אלוהים" שהופיע בפרשת משפטים. לדבריו, המלך הוא "מין ממיני השופטים ועליון במדרגותיהם," והוא נכלל בביטוי "עד האלהים יבא דבר שניהם." תפיסה זו רואה במלוכה המשך טבעי והתפתחות של מערכת השפיטה, ולא מוסד נפרד לחלוטין.
שד"ל מעלה שאלה מהותית: "מה בין מלך ושופט, ולמה השופט נזכר למעלה כדבר מצוי וטבעי בישראל, והמלך נזכר כאן כדבר חדש וזר בישראל, ולקוח ממנהג שאר אומות?" תשובתו מתמקדת בהבדל מכריע: המלוכה עוברת בירושה. עובדה זו משפיעה באופן מהותי על אופי השלטון ומחייבת מגבלות מיוחדות על סמכויות המלך. לפי שד"ל, התורה מציעה גמישות בבחירת מבנה השלטון. העם רשאי לבחור בין שתי אפשרויות: מלך שמרכז בידיו את כל הסמכויות, או מערכת מבוזרת של "זקניו וכהניו ושופטיו." גישה זו רואה במלוכה אופציה לגיטימית, אך לא הכרחית, להנהגת העם.
רד"צ הופמן מדגיש נקודה חשובה בנוגע לעיתוי מינוי המלך. בניגוד למינוי שופטים, שאין לו תנאי מקדים, מינוי המלך אפשרי רק "לאחר ירושה וישיבה" - כלומר, לאחר כיבוש הארץ וחלוקתה. לדעתו, מגבלה זו משקפת תפיסה עמוקה: המלך אינו מיועד לתהליך בניית האומה, אלא לניהולה לאחר התבססותה. הנצי"ב חולק על גישה זו וסובר שניתן למנות מלך גם לפני כיבוש וחלוקת הארץ, כפי שמוכח ממעמדו של יהושע. עם זאת, הוא מדגיש שהחובה למנות מלך קמה רק כאשר העם מוכן "לסבול" את שיטת המלוכה.
הכלי יקר והרלב"ג מציעים תפיסה מורכבת של היחס בין המלוכה למערכת המשפט. לדעת הכלי יקר...."מוראו על כולם" אך אין המלך מבטל את מערכת השפיטה הקיימת. הרלב"ג אף מזהיר מפני הסכנה שבריכוז יתר של סמכויות בידי המלך, שכן הדבר עלול לפגוע במערכת ההוראה והמשפט התורנית.
המודל המקראי של מינוי מלך מציג איזון עדין בין סמכות מרכזית לבין מערכות שלטון נוספות. בניגוד למינוי שופטים, שנתפס כצורך בסיסי בכל חברה, המלוכה מוצגת כאופציה שתלויה ברצון העם ובמוכנותו. המגבלות על סמכות המלך, והדרישה לשמר מערכת משפט עצמאית, משקפות חשש מריכוז יתר של כוח ותפיסה מתוחכמת של איזונים ובלמים. תובנות אלו רלוונטיות במיוחד לדיון העכשווי על מבנה השלטון בישראל והיחס בין רשויותיו. הן מזכירות לנו שהשאלה איננה רק טכנית - מי מחזיק באיזו סמכות - אלא נוגעת לסוגיות עמוקות של לגיטימציה ציבורית, איזון בין רשויות, והיחס בין מסורת לחידוש.

מי שבירך אבותינו אברהם יצחק ויעקב משה אהרן דוד ושלמה,
הוא יברך וישמור ויציל את בינינו היקרים, חיילי צבא הגנה לישראל ושאר הלוחמים למען בטחון העם והארץ,
ואזרחים – זקנים וצעירים, נשים, גברים וטף – הנמצאים בצרה ובמצוקה, ונתונים למשיסה וסכנה בשבי.
הקב"ה ימלא רחמים עליהם לקיימם ולחזקם ולהחיות רוחם ותקוותם, להציל ממסגר נפשם, להוציאם מצרה לרווחה ומשיעבוד לגאולה.
ולפצועים שבהם ישלח ה' רפואה שלמה מן השמים, רפואת הנפש ורפואת הגוף,
ויזכו כולם לשוב במהרה לביתם ולארצם בריאים ושלמים לחיים ולשלום,
ויקויים בהם הכתוב: "לחבוש לנשברי-לב , לקרא לשבויים דרור, ולאסורים פקח-קוח"
ונאמר אמן

נתקנה ע"י מרן הרב הראשי הרב שלמה גורן זצ"ל.
מכון מורשת מרן הגר"ש גורן זצ"ל / בית "האידרא רבה" ירושלים