- פרשת שבוע ותנ"ך
- יתרו
390
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
דרך ארץ קדמה לתורה
קראנו השבת את מעמד מתן תורה, ואמרו חז"ל ש"דרך ארץ קדמה לתורה". מידות טובות, התנהגות נכונה. והדרך ארץ הפשוטה, עוד לפני מידות טובות, זה נימוסים ונקיות. נקיות בפועל – שמירה על נקיות. חכמים תיקנו נטילת ידיים וברכה על נטילת ידיים. מה זה נימוסים? במסכת דרך ארץ כתוב שאדם לא ינגוס בפרוסה ויניחנה על השולחן בחזרה, כי זה לא מנומס לראות פרוסה נגוסה. וראיתי שמו"ר הרב צבי יהודה היה חותך את הלחם לחתיכות קטנות כדי שיוכל להכניס כל חתיכה לפה. אז לא כולנו במדרגה הזו, אבל צריך לשאוף להיות מנומסים, לא לאכול מהצלחת הכללית וכדו'. אני אומר דוגמאות מעשיות, כי היו כאן אורחים שאמרו שיש תלמידים בישיבה שצריכים קצת להשתפר בנימוסים שלהם, כגון שלקחו קציצה בידיים ודברים כאלה, שזה לא הסדר, זה לא מנומס. ונקיות – להיות אנשים נקיים, שיהיה נעים להיות על ידם. יש אנשים שאין להם כל כך חוש לנקיות, אז צריך להגיד להם, כי אולי בעצמם הם לא יכולים להרגיש בזה, אבל זה בטובתם, כדי שכך יהיה נעים להיות על ידם, ואנשים לא יתרחקו מהם.
הנקיות החיצונית מעידה על הנקיות הפנימית, אדם שנקי מבחוץ זה סימן שהוא נקי מבפנים. אחד מבעלי המוסר שלח את הבן שלו ללמוד בישיבה, והוא הלך לבקר אותו, אז קודם כל הוא הלך לפנימייה לבדוק האם החדר שלו מסודר, הוא ראה שהוא אכן מסודר, וחזר הביתה.
וכן ההתנהגות בין אדם לחברו. וכן בלשון – שהלשון תהיה נקיה, לדבר דברים חיוביים, לא בסגנון גס ונמוך, אלא סגנון יפה ונקי, לא לכלכך את הפה. וכמובן לא לדבר דברים שאסור לדבר על פי ההלכה, או דברים רעים. עברנו מהגוף ללשון, ונעבור גם למחשבות, שגם הן צריכות להיות נקיות. האדם צריך להיות נקי וטהור. לשאוף לנקיות וטהרה, וזה מדרגת הקדושה. הטומאה והקדושה הם תרתי דסתרי, יש חיבור בין זוהמה גשמית לטומאה, דבר שהוא מזוהם זה בחינה של טומאה, יש טומאות רוחניות ממש, ויש שהידיים טמאות וצריך לשטוף אותם, כלומר הם מלוכלכות שזה לא רק בצד הגשמי אלא גם בצד הרוחני. דרך ארץ קדמה לתורה והמידות הם היסוד של הכל.
חמדה – יסוד כל התורה
הגר"א (אבן שלמה, פרק ג) אומר: "כל העבירות והחטאים באים מחמדה, כמו שאמרו כי 'לא תחמוד' כולל כל הדיברות וכל התורה. וההסתפקות שהוא ההיפוך, הוא יסוד של כל התורה כולה". אם אדם שמח בחלקו ולא חומד עוד ועוד – זה יסוד כל התורה כולה. "והוא אמונה שלמה שלא ידאג דאגת מחר. ומי שלבו טוב במידת הביטחון, אף על פי שעובר עבירות חמורות, הוא יותר טוב ממי שמחסר מידת הביטחון וההסתפקות", כלומר מי שלא שמח בחלקו, "שעל ידי זה הוא בא לקנאה ושנאה, אף על פי שעוסק בתורה ובגמילות חסדים, שכל זה", אם המידות לא טובות, "אינו אלא לעשות לו שם", זה לא אמיתי.
מי שבעל מידות טובות – עולה על מי שבעל תורה וגמילות חסדים, ואין לו את הבטיחון והאמונה והשמחה בחלקו. אז מי שיהיה שמח בחלקו, ומי שיש לו מידת הביטחון – הוא יותר טוב, זה יסוד הכל.
והוא מוסיף עוד: "ובמצודת החמדה נלכדים לפעמים גם בני תורה ויראה, מפני שבתחילה הוא מראה פנים לדבריה שהיא נצאכת ליישוב העולם, וטוב תורה עם דרך ארץ, ומשם נמשך המותרות וכו'". זאת אומרת התכונה הזו של החמדה היא תכונה שלילית, היא מקור כל הקלקולים, ומידות טובות הם יסוד למצוות.
אנשי חיל יראי אלוקים אנשי אמת ושונאי בצע
והנה אנחנו רואים שמי שרוצה להיות בן תורה ומחנך, מרביץ תורה – יש בפרשה הזו הדרכות מיתרו, שאומר למשה רבנו לבחור "אנשי חיל, יראי אלוקים, אנשי אמת ושונאי בצע". אלו היסודות שאדם בעל תכונות אלו יכול להיות שר עשרות, חמישים וכו', משפיע – מורה בכיתה, מנהל וכו'.
אנשי חיל הם אנשים עצמאיים וחזקים, עושים מה שנכון, לא מושפעים מהסביבה, יודעים לעמוד על שלהם. בשביל זה צריך להיות גיבור ואמיץ. יכול להיות אדם גדול בתורה, תלמיד חכם, ירא ה', אבל אם הוא לא איש חיל – אין לו את העוז להגיד את הדברים הנכונים. והסביבה היא לוחצת ומשפיעה עליו. בשביל להיות מנהיגים צריך להיות אנשי חיל.
וכמובן אנשי חיל צריכים להיות גם יראי אלוקים, כי אדם שיש לו עוצמות, כל זמן שהעוצמות שלו מתפתחות – אז גם הכוחות הלא טובים יכולים להתפתח. כשאדם נהיה חזק, החוזק הזה יכול להשפיע על כל הכוחות, גם על הכוחות הלא טובים. ובאמת פסיכולוגיים אומרים שאצל אנשים בתפקידים בכירים היצר הרע והגאוה מתחזקים, כי החוזק משפיע על כל הכוחות. על כן אנשי חיל חייבים להיות יראי אלוקים, כדי שיראת האלוקים תכוון את הכוחות החזקים שלהם למקומות נכונים.
וכן הם צריכים להיות אנשי אמת, אנשים ישרים, דוברי אמת, שלא מרמים אחרים ולא מרמים את עצמם. יכול להיות אדם שירמה את עצמו, שהוא מדמיין לעצמו דמיונות, ויכול להיות כלפי אחרים שאינו מדייק בדבריו. איש אמת גם מרגיש אם מרמים אותו, זאת אומרת הוא אמיתי ובוחן את עצמו, וכן הוא לא משקר על אחרים, והוא גם לא נותן לאחרים לרמות אותו.
ושונאי בצע, לא מספיק שלא ייקחו דברים שאסור לקחת כגון שוחד וכדו', ודאי שאדם כזה לא יכול להיות דיין. צריך לשנוא את הבצע! לשנוא ממון שלא מגיע לו, להתרחק מזה!
גם על אמת התורה אומרת לנו "מדבר שקר תרחק", לא רק לא לשקר, אלא להתרחק מדבר שקר! זה לא נאמר במצוות אחרות, רק על שקר. אנחנו לא מוצאים במצוות אחרות שצריך להתרחק, רק לא לעשות אותם, אבל משקר צריך להתרחק. וכן צריך להיות שונאי בצע, כלומר שממון שלא שלו – זה מזיק, הוא לא רוצה להכניס אותו, זה כמו ריקבון, אדם שמכניס ממון שלא שלו – זה מרקיב את כל הממון שיש לו, זה עושה נזקים. לא רק שזה לא עוזר, כי אדם שלוקח ממון שלא שלו, הקב"ה לוקח לו אותו, אלא זה גם מזיק.
כשאנחנו ניגשים לתורה, אנחנו צריכים להיות בעלי מידות מתוקנות, ואז התורה תהיה תורת אמת, נכונה וצודקת.
הכנות למתן תורה
אנחנו ממשיכים עם הפרשה, ומתכוננים לקראת מתן תורה. הכלי יקר (שמות יט, ב) שואל מדוע יש כפילות בפסוק, שכתוב "ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר", למה יש כאן כפילות שכתוב ויחנו במדבר, ויחן שם ישראל נגד ההר? הוא מסביר:
ונראה שכל זה ראיה שלא היו ישראל ראוין לקבלת התורה עד אשר יהיה שלום ביניהם. בעלי אסופות ניתנו מרועה אחד (קהלת יב יא) והתורה כל נתיבותיה שלום, כי מתוך פירוד הלבבות זה אוסר וזה מתיר ונמצא התורה כשתי תורות.
הוא מתכוון לדברי הגמרא בחגיגה (ג ע"ב) שאומרת שהגם שזה אוסר וזה מתיר, יש חילוקי דעות, אבל לא שכל אחד מבטל דברי השני, אלא כולם יודעים ש"כולם ניתנו מרועה אחד". אם אחד מתיר ואחד אוסר, אחד מטמא ואחד מטהר, זה בסדר, יש חילוקי דעות בתורה, אבל שיהיו מאוחדים, שכל אחד יבין שגם אם הוא חושב כך, השני חושב אחרת לשם שמים ובאופן אמיתי. וכשיש פירוד לבבות – נמצא שהתורה כשתי תורות.
זה שנאמר בחודש השלישי וגו' ביום הזה באו מדבר סיני, הורה שחודש זה שמזלו תאומים המורה על הדיבוק והאהבה שיחדיו יהיו תמים כתאומים זה לזה ואז יהיה שלום רב לאוהבי התורה. ויש בזה רמז גם כן לשני הלוחות שהיו כתאומים יחדיו חמשה מול חמשה:
ואחר כך אמר ויסעו מרפידים, היינו מן המקום אשר היו שם בריב ומחלוקת כי המקום ההוא נקרא מסה ומריבה ורפידים אותיות פרידים כמו כשב כבש על שם הפירוד שהיה ביניהם. וחז"ל דרשוהו (סנהדרין קו א) מלשון רף ידים, כי זה תלוי בזה כי על ידי הפירוד שהיה ביניהם רפו ידיהם מן התורה ועכשיו נסעו מרפידים מן המקום ההוא רצה לומר הסיעו עצמם מן הפירוד, ויבואו מדבר סיני, כי מקום זה גרם להם שהיו באגודה אחת כי בקשת הכבוד והשררה סיבה לכל ריב ולכל נגע ועל ידי שראו שהר סיני הנמוך שבהרים הוא ההר חמד אלהים לשבתו, אז ראו שהקב"ה בוחר בענוים ועל ידי זה בחרו במדת ההכנעה וזהו סיבת השלום.
ואז היו ראויים לקבל את התורה.
איך מתבוננים על ביטויים חריפים שנאמרים על רבני הציונות הדתית
השבוע, ראש ישיבה חשובה, ישיבת סלבודקה, שהוא גאון עצום, תלמיד חכם ומרביץ תורה גדול מאד, ויש לו הרבה מאד זכויות, אמר ביטוי שקצת הרגיז, הוא אמר שהתורה של הציונות הדתית, ושל הרבנים הציונים-דתיים, מעוותת. היה קשה לשמוע את דבריו, והיו כאלה שיצאו כנגד אמירה זו במחאה.
מי ששומע את הדברים האלה, במבט ראשון זה באמת מרגיז אותו, והוא חושב שחייבים למחות על כך, כי יש באמירה זו פגיעה בכבוד תורה. הרבה רבנים ציוניים, רבותינו זיכרונם לברכה, לימדו אותנו את ההשקפה הזאת, וזו פגיעה בדרכם הגדולה, לכן יש בזה חובה למחות.
במבט שני, עולה מחשבה שאולי כדאי להיות מאלה ש"נעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים", שעליהם נאמר: "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ" (שופטים ה, לא, ע"פ שבת פח,ב). ואולי יותר טוב כך: אכן לשמוע, זה לא נעים, אבל יותר נכון לא להשיב, לא למחות בחזרה ולפתח את המריבות. יש סוג כזה של תלמידי חכמים שעליהם נאמר: "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו", הם שומעים חרפתם ואינם משיבים, הם נעלבים ואינם עולבים.
עובר עוד יום, ואז עולה המחשבה: בעצם מה הרבנים הציוניים חושבים על הרבנים החרדים, שהתורה שלהם נכונה? אולי גם הרבנים הציוניים חושבים שהתורה שלהם היא לא שלימה, שהיא מעוותת, שתורה שלימה זו תורת ארץ ישראל ותורת אהבת ישראל, ותורה שלא מדגישה את הכל – זו תורה מעוותת. זאת אומרת, אולי זה לא חד-צדדי, אלא דו-צדדי. ואם כן מדוע אתה כועס על כך שהם אומרים עליך, הרי אתה גם חושב עליהם כך? רק שאתה לא אומר זאת, אבל יש כאלה שכן אומרים את זה.
זאת אומרת, יש חילוקי דעות, ואלה אומרים על אלה, ואלה אומרים על אלה. מה שלא בסדר הוא שלא יודעים שאלו ואלו מכוונים לשם שמים, "מיניה ומיניה יתקלס עילאה", יש מקום לחילוקי דעות ומחלוקות.
יש גם בתוך הציבור החרדי כאלה שאומרים על רבנים חרדיים, ראשי הישיבות, שהתורה שלהם מעוותת, כי הם הולכים עם המדינה ומקבלים מלגות מהמדינה. הם אומרים שזו תורה מעוותת, משום שצריך לפרוש מהמדינה לגמרי.
ויש גם בציונות הדתית כאלה שאומרים אחד על השני שהתורה שלהם מעוותת. יש אומרים שאחרים ליברליים מדי, והליברליים אומרים: אנחנו בית הלל ואתם בית שמאי. הציוניים היותר תורניים אומרים: 'אנחנו בית הלל והחרדים בית שמאי'. וכן אצל החרדים יש כאלה שאומרים כך אחד על השני.
כך הסדר. אבל זה לא בסדר שכל אחד חושב שהשני לא מכוון לשם שמים, כי אם הוא היה מכוון לשם שמים באמת, הוא היה אומר כמוני, הרי אני צודק. ואם הוא לא אומר כמוני, זה סימן שיש לו אינטרסים וסיבות שונות, כי הרי האמת איתי, אז איך יכול להיות אחרת? אבל אנחנו יודעים שאחד יכול לחשוב לשם שמים ולהגיד שכך נכון, ואחר יכול גם כן לחשוב לשם שמים ולהגיד שנכון אחרת.
עובר עוד יום, ואז עולה המחשבה שהרב לא אמר את זה מעצמו, אלא ריבונו של עולם כיון שמישהו ידבר את זה, לכן צריכים להקשיב לו. יש כאן אמירה שיכול להיות שאנחנו יכולים ללמוד ממנה משהו, אולי אנחנו יכולים עוד להשתפר. למה לא לשמוע דברי מוסר ולראות אם יש לנו במה להשתפר? כל אחד יכול להשתפר, כל דרך יכולה תמיד לזקק את עצמה ולהיות עוד יותר טובה ועוד יותר שלימה. אז כדאי להיות מהאנשים שאוהבים את התוכחות, זה אחד מהדברים שהתורה נקנית בהם – לאהוב את התוכחות (אבות ו, ו). כאשר אתה שומע תוכחה – תחשוב מה אתה עוד יכול לשפר ולתקן.
ואפשר לחשוב דבר נוסף: לנו לא היה נעים לשמוע את הדברים האלו, אז "מה דסני עליך לחברך לא תעביד" (שבת לא,א). כלומר, אם אתה לא אוהב לשמוע שאומרים עליך דברים כאלה, ואתה מבין כמה זה לא נעים – אז אל תעשה דברים כאלה לאחרים. ואם אתה לומד מזה מה לא לעשות – אז צריכים לכתוב לו מכתב תודה, שהוא לימד אותנו להיות אנשים יותר זהירים, ולא להגיד דברים שיכולים לפגוע. וכך הכול יתגלגל לטובה ולברכה.
מחלוקת לשם שמים
אנחנו מסתכלים על המחלוקת הזאת כמחלוקת לשם שמים. אף על פי שאנחנו בטוחים בדרכנו ויודעים שהדרך הזאת, שאנחנו הולכים בה, היא הדרך הגדולה והשלימה, ויש כאלה שמדגישים רק חלקים מהדרך, אבל כל אחד מוסיף נקודה טובה ו"ומינה ומיניה יתקלס עילאה".
מרן הרב קוק זצ"ל לימד אותנו זאת. הביטויים שהחולקים על מרן הרב דיברו נגדו היו חריפים מאד, והרב הסתכל עליהם בצורה כזו. הביטויים ששמענו מראש ישיבת סלבודקה הם קטנים מהדיבורים שדיברו על מרן הרב, והרב אמר "מיניה ומיניה יתקלס עילאה". לכל אחד יש מעלות, והמעלות של כולם יחד מצטרפות וכבוד שמים עולה. לכל אחד יש גם צדדים נוספים, אבל לכל אחד יש מעלות, "ומיניה ומיניה יתקלס עילאה".
יש אנשים שמדגישים את הצד של לימוד התורה, משיקולים שהם חושבים שהם נכונים, שעל ידי שנתרכז רק בתורה ופחות נתרכז בארץ ישראל ובעם ישראל – נחזק מאד את התורה, ו"עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ" (תהלים קיט, קכו). אמנם צריכים לקיים את כל התורה, אבל עכשיו אין ברירה וחייבים לעשות חומות, עד שנהיה מאד חזקים.
ואפשר לחשוב גם אחרת, ואנחנו חושבים שיותר נכון לחשוב אחרת, להיות שותפים במהלכי הגאולה. חלק אחד בונה את ארץ ישראל, חלק אחד עסוק באחדות, חלק אחד עסוק בתורה, ובסופו של דבר מיניה ומיניה יתקלס עילאה.
יש אנשים שאומרים שהעיקר זה התורה, אם ילמדו תורה לא יהיו הרוגים ופצועים, כי הכל כלול בתורה. זה נכון מאד שכל העולם כולו תלוי בתורה, כמו שאומרת הגמרא (שבת פח,א) "התנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, ואמר להם אם ישראל מקבלים התורה - אתם מתקיימין, ואם לאו - אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו". בודאי שלימוד התורה הוא סייעתא דשמיא לקיום העולם, וקל וחומר לקיום ישראל, וככל שישראל ישמרו יותר את התורה – ברור שהסכנות יתמעטו. לימוד התורה משפיע על כל המציאות.
אבל מהתורה למדנו גם שכשיש מלחמת מצוה, מלחמת הגנה, לכולי עלמא חתן יוצא מחדרו וכלה מחופתה כדי להילחם (ע"פ משנה סוטה ח, ז) - כל מי שצריך אותו יוצא להילחם. אם כן, יש מצוה גדולה להילחם, ובכלל יש מצוה גדולה לכבוש את ארץ ישראל.
ניצחון המלחמה תלוי באחדות
ועוד אמרו לנו חז"ל (ויקרא רבה פרשה כו סימן ב וירושלמי פאה א,א), שבימי שאול שהיו כולם עוסקים בתורה, קטן וקטנה היו בקיאים בהלכות טומאה וטהרה וידעו מ"ט פנים לאיסור ולהיתר, כלומר כולם היו תלמידי חכמים. אבל היו מפסידין במלחמה כי היה ביניהם דלטוריא, היו מדברים דברים רעים אחד על השני, לא הייתה אחדות. מדוע התורה לא שמרה עליהם, הרי כולם היו תלמידי חכמים? אלא שלא מספיק להיות תלמידי חכמים, צריך להיות מאוחדים.
ויש מדרשים לצד השני (שם), בימי אחאב כולם היו עובדי עבודה זרה, אין תורה, ובלי תורה אין קיום לעולם, אבל מתוך שהיו מאוחדים – היו נוצחים, כי לא היה ביניהם דלטוריא. זאת אומרת לא מספיק תורה, צריך גם מידות טובות, צריך שלום, צריך אחדות.
ספר חרדים אומר (ידיעת הבורא יתברך פרק ז), שכל מצוות שבין אדם לחברו הם מפני שהקב"ה רצה שישראל יהיו מאוחדים, כי אז מופיע שם ה' אלוקינו - ה' אחד, "וְהוּא בְאֶחָד וּמִי יְשִׁיבֶנּוּ" (איוב כג, יג). כשישראל מאוחדים אף אחד לא פוגע בהם, ואז השכינה שורה. וכשישראל לא מאוחדים – אפילו כולם תלמידי חכמים השכינה לא שורה. יושבים בישיבות ולומדים ולא מאוחדים – השכינה לא שורה, כולם לומדים תורה והשכינה לא שורה.
אמנם כתוב (אבות ג, ו) שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה כנגדו, ובעשרה עוד יותר, אז מאות שיושבים ולומדים יחד – ברור שהשכינה שורה. אך ספר חרדים אומר שבמקום שמפורדים, אפילו אם כולם עוסקים בתורה – השכינה לא שורה. וכשמאוחדים, אפילו שכולם עובדי עבודה זרה – השכינה שורה. יכול להיות שהשכינה שורה כשכולם עובדים עבודה זרה, איך אפשר להסביר את הדבר הזה? אבל כך הוא אומר, זה הסדר. כמו בבני זוג, אם הם מאוחדים – שכינה ביניהם, וכך זה גם בישראל, שאם הם מאוחדים – שכינה ביניהם, ואם הם לא מאוחדים – השכינה מסתלקת.
סגולת ישראל
אם כולם עובדי עבודה זרה איך יכול להיות ששכינה שורה ביניהם? ההסבר הוא כמו שאומר הר"ן בדרשותיו (דרוש א), שהאיחוד הוא בתור יהודים, הם לא מאוחדים בתור עובדי עבודה זרה, העבודה זרה לא מאחדת אותם, מה שמאחד אותם זה שהם יהודים, ושהם רוצים להיות יחד, לשמור על קיומו של עם ישראל. ויכול להיות שיש להם אפילו יסודות של אמונה אבל לא ממש חזקים, הם מסורתיים או פחות מזה, אבל מה שמאחד אותם זה להיות מאוחדים כעם ישראל. עם ישראל הוא מיוחד, יש לו אופי מיוחד ודרך מיוחדת, ומי שרוצה להיות חלק מעם ישראל – שייך לדרך המיוחדת של עם ישראל. כמו שכל העולם יגידו שעם ישראל זה עם התורה, עם הספר, עם ה'. אם אדם רוצה להיות קשור לזה, יכול להיות שהוא עדיין לא שלם ומדקדק בכל הדברים, אבל הוא שייך לדרך הזאת, ולכן האיחוד הזה עושה שהשכינה תופיע, כי השכינה מופיעה על עם ישראל, והוא המופיע את השכינה בעולם.
יש לנו חילוקי דעות, אנחנו מדגישים את הסגולה, ויש כאלו שיותר מדגישים את הבחירה. והרב זצ"ל מלמד אותנו כמה היסוד הזה הוא היסוד העיקרי, "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים" (שמות יט, ה).
הרב זצ"ל (עולת ראי"ה על ברכת "אשר בחר בנו מכל העמים") אומר:
"הבחירה האלהית בישראל, זאת היא סגולתה המיוחדת של כנסת ישראל, שהוא דבר העומד ממעל מכל למוד, למעלה מכל הבנה ומכל הסתגלות מעשית".
הבחירה בישראל היא משהו עליון, אלוקי, היא לא תלויה במעשים שלנו שהם מעשים אנושיים, הבחירה בישראל היא בחירה אלוקית.
"בחירה עליונה היא זו מתוך הכרה של סגולת הויה מיוחדת באומה זו, המחטבת אותה ביחוד מכל העמים".
יש עמים שיש להם סגולות שונות, יש שכל אנושי, יש מוסר אנושי, יש חושים עדינים, יש סגולות שונות.
"אבל לא בסגולה העליונה האלהית, בסגולתה של תורה, של הארת המגמה האלהית בכל יצוריו... – זאת היא מתנת ישראל הנבחרת, היא הבסיס לכל הלמוד ולכל הקיום הפעולתי של תורה".
כלומר הסגולה היא נותנת משמעות לכל לימוד התורה, לכל קיום המצוות. גוי שמקיים את כל התורה והמצוות – אין לזה משמעות. צריך את הסגולה, והסגולה היא זו שעושה את התורה והמצוות אלוקיים, היא נותנת להם את המשמעות העליונה, הנישאה מאד.
אם לא מכירים בסגולה זו - חסר בשייכות לעומקה של תורה, צריך לדעת שכל תורה שאנחנו מופיעים היא מתוך שאנחנו עם סגולה. מתוך שיש לנו מדרגה אלוקית אנחנו מקיימים את התורה והמצוות האלוקיות, ואז הן מקבלות את המשמעות האלוקית שלהם. וכשאנחנו לא מכירים בזה מספיק, כל העבודה של התורה חסרה, במובן מסוים. אמנם הסגולה נמצאת תמיד, אבל התורה והמצוות מקבלות את המשמעות שלהן כשיודעים שיש סגולה, כשמבינים את הגודל שלה, כשמבינים את העיקריות שלה. ואם מבינים את הדבר הזה, ומבינים שכל אדם מישראל יש לו סגולה, וגם אם היא לא מופיעה היא קיימת ונמצאת, מבינים את עניין כללות ישראל.
אם לא מבינים את העניין – לא מבינים מה חשוב באחדות. לכאורה אחדות היא אמצעי ולא מטרה. אך לא כן הדבר – אחדות היא מטרה! כי אחדות ישראל היא אחדות ה'! על ידה מופיע שם ה' אחד, והתורה נעשית תורה אחת ולא שתי תורות. יסוד זה הוא הבסיס של כל השקפת העולם של התורה, כשהשקפה זו חסרה – חסר ביסוד, חסר משהו עמוק, פנימי מאד.
תורת ארץ ישראל ותורת חוץ לארץ
כשמבינים זאת, מסתכלים על כל המציאות של עם ישראל במבט אחר, מסתכלים על התקופה ועל ארץ ישראל במבט אחר. בארץ ישראל יש סגולה, היא ארץ עליונה ונישאה, הלימוד בארץ ישראל הוא לימוד שונה מהלימוד שבחוץ לארץ.
אנחנו ב"ה זכינו להיות שייכים לבית מדרש שמסתכל בגדלות ובעמקות על כל יסודות התורה, ואנחנו צריכים להודות על כך לריבונו של עולם יום-יום שאנחנו שייכים לבית המדרש הזה.
חז"ל (סנהדרין כד,א) אומרים לנו שתלמידי חכמים שבארץ ישראל שונים מתלמידי חכמים שבחוצה לארץ, תלמידי חכמים שבבבל נקראים חובלים. הם תלמידי חכמים חשובים מאד, אנחנו לומדים את תורתם, כל 'הבבלי' אלו תלמידי חכמים שמבבל, אבל הם אומרים זאת על עצמם, זה כתוב בתלמוד הבבלי. הם נקראים חובלים, ואילו תלמידי חכמים של ארץ ישראל נקראים נעם, שמנעימים זה לזה בהלכה.
זאת אומרת שיש שני סוגי תלמידי חכמים, שניהם גדולים וחשובים מאד, אבל יש הבדלים: תלמידי חכמים של בבל נקראים חובלים, אין ביניהם אחדות. ארץ ישראל היא ארץ אחת והיא עושה את היושבים בה מאוחדים, ואם מכירים במעלה שלה – אז היא עושה אותם עוד יותר מאוחדים. חכמי ארץ ישראל נקראים נעם, שמנעימים זה לזה בהלכה. לא שהם לא עומדים כל אחד על דעתו, גם בין התנאים היו מחלוקות, במשניות גם היו מחלוקות ולא רק בבבל, אבל הם מנעימים זה לזה בהלכה. בית הלל ובית שמאי חלוקים בארץ ישראל, אבל הם מנעימים זה לזה בהלכה (ע"פ יבמות יד,ב). ויש בזה מדרגות, יש כאלו שמנעימים יותר ויש כאלו שפחות, אבל כך הם נקראים – נעם.
זהו הגודל של ההסתכלות שלנו, שאנחנו רואים את המעלות של אחרים, זו היא מעלתם של חכמי ארץ ישראל, שנקראים נעם. ואנחנו יודעים שגם אלו שאומרים אחרת וחלוקים עלינו – הם מתכוונים לשם שמים, והם עושים הרבה דברים טובים, ומהדרך שלהם תהיה תועלת גדולה לעם ישראל. כל אחד מוסיף את הטעם שלו, ו"מיניה ומיניה יתקלס עילאה".
לימוד זכות על כל ישראל
אנחנו מלמדים זכות על כל ישראל, גם על האנשים הרחוקים אנחנו אומרים שהם תינוקות שנשבו, ויש להם הרבה מעלות. אז קל וחומר שצריך ללמוד זכות על אנשים שומרי תורה ומצוות שבהשקפת עולם אחרת. אמנם לקרובים תמיד יש פחות סבלנות מאשר לרחוקים, אבל צריך לדעת שאנחנו מלמדים זכות על כולם! ועל בני תורה עוד יותר צריך ללמוד זכות!
הם חושבים, לפי דעתם, שההתכנסות שלהם, לעשות חומה ביניהם לאחרים, זה "עת לעשות לה'", כדי לקרב את התורה ולהגדיל אותה. הם חושבים שזו הדרך הנכונה, אנחנו מכבדים את תלמידי החכמים, את ההסתכלות שלהם, אבל אנחנו חושבים אחרת.
ואני רוצה לסיים בירושלמי (סנהדרין פרק א, ב) שאומר: "אמר הקב"ה חביבה עלי כת קטנה בארץ ישראל יותר מסנהדרין גדולה שבחוצה לארץ". זה לא עניין של כמות אלא עניין של איכות. יש סנהדרין גדולה שבארץ ישראל, שהיא ממשיכה את חוץ לארץ, ויש כת קטנה שבארץ ישראל שהיא קשורה לעניינה של ארץ ישראל, לערכה של ארץ ישראל, והיא חביבה עלי. "ומיניה ומיניה יתקלס עילאה".
מה המשמעות הנחת תפילין?
למה אומרים "במה מדליקין" בערב שבת?
איך נראית נקמה יהודית?
פיתרון יוסף לחלומו של פרעה
למה ללמוד גמרא?
הכוח המיוחד של שבת שובה
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בצורת ד'?
הלכות שטיפת כלים בשבת
האם מותר להשתמש בתאריך לועזי?
מהו הסוד הגדול של רחל אימנו?
מה עושים בערב פסח שחל בשבת?
אל תהיה מנותק!
פרק ו' פסקאות ח' - ט'
הרב משה בר ציון | כ"א אדר תשפ"ה
חשיבותה של כל תפילה ותפילה של יחיד
נושאים באמונה – תפילה
הרב אליהו ברין | כ"ד אדר תשפ"ה
ערב פסח שחל בשבת
הרב יצחק בן יוסף | אדר תשפ"ה
