דין צרת ערווה – פטור או איסור חדש? | הרב יאיר וסרטיל | בית המדרש

משנה וגמרא
יבמות

קטגוריה משנית

5 דק' קריאה

הגמרא דורשת שגם צרת הערווה אינה בת ייבום מהמילה: "לצרור" שבפסוק "לא תקח אשה אל אחותה לצרור".
הרמב"ם (ייבום ו, יד) מביא לכך מקור אחר: "אשר לא יבנה את בית אחיו בית שיש לו לקוחין באיזו מהן שירצה הוא שיש לו עליו זיקה ובית שמקצתו אינו יכול לבנותו שהרי אין לו בו לקוחין אינו בונה אפילו מקצתו שהיה מותר". וכבר העיר על כך הקובץ על יד שהרמב"ם כתב דרשה זו מדעתו ואין זו הדרשה המופיעה בגמרא.
יש לעיין בגדר איסור הצרה, האם יש כאן איסור חדש או רק פטור ממצוות הייבום וממילא נותר האיסור של אשת אח. הרמב"ם הנזכר הוסיף בסוף דבריו: "ונמצאת צרת הערוה ערוה עליו משום אשת אחיו שהרי אין לו עליה זיקה". מפורש בדבריו שאין כאן איסור חדש אלא שביטול המצווה גורם שלא יסתלק האיסור של אשת אח.
כך עולה גם מדברי רש"י בדף ג ע"א (ד"ה משום הכי) ותוס' שם (ד"ה כיון). הגמרא שם מסבירה שהמשנה התנסחה: "חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן", ולא התנסחה "אוסרות צרותיהן", בגלל שרק במקום מצוות ייבום נאסרת הצרה (כלומר, רק צרת ערווה של יבימתו), ומבארים רש"י ותוס' שהלשון פוטרות מלמד אותנו דין זה משום שמלשון זו אנו למדים שאין איסור בפני עצמו שהערווה יוצרת ומחדשת על הצרה, אלא פשוט הערווה פוטרת ממצוות ייבום גם כלפי הצרה וממילא שוכב על הצרה איסור אשת אח.
וכן מפורש גם ברש"י בדף ג ע"ב (ד"ה שאין צרה) וברשב"א שם (ג ע"ב ד"ה והא דתניא): "לפי שאין הערוה נותנת איסור לצרתה אלא שמסלקת זיקת יבום מכל אותו בית וממילא צרה באיסור אשת אח כדקיימא קיימא". הסיבה לדבריהם היא קביעת הגמרא שם שהאיסור קיים דווקא בצרת ערווה שהיא גם אשת אח ולא בכאלו שאינן אשת אח, כגון שמונה צרות החמורות שאינן יכולות להיות אשת אח.
לעומת זאת, הפורת יוסף (לבעל הפמ"ג, ג ע"ב ד"ה עוד שם) מפרש שאכן זהו איסור בפני עצמו הנלמד מ"לצרור". הוא הסיק זאת מכך שהגמרא בדף ג ע"ב שואלת לגבי צרת ערווה "אזהרה שמענו, עונש מניין?", ואם לא מדובר באיסור חדש אלא באיסור אשת אח לא תובן השאלה שהרי אנו יודעים שיש עונש על אשת אח.
בחידושי רבי שמואל (סי' ג אות ה) וכן אחרונים נוספים מיישבים, שאמנם ידוע שאשת אח בכרת אך לגבי אשת אח שמת ללא ילדים היה מקום לומר שאין כרת משום מצוות ייבום, ואף שהדרשה "לצרור" לימדה אותנו שבצרת ערווה אין מצווה אלא איסור, עדיין היה מקום לומר שהתורה החזירה אמנם את איסור אשת אח אך לא במלוא החומרה ולכן על איסור זה לא יהיה חייב כרת.
כיצד הפורת יוסף יבאר את נוסח המשנה "פוטרות"? נראה שיסביר שאמנם הערווה אוסרת באיסור חדש את הצרה ולא רק פוטרת אותה מן המצווה, אך בכל זאת נקטה המשנה בלשון פטור כדי שלא יבואו לטעות ולחשוב שהן אוסרות אפילו שלא במקום אשת אח, ולכן נאמר פוטרות, כי זה ודאי שייך רק באשת אח. אולם באמת, מעבר לכך שהן פוטרות אותן ממצוות ייבום הן גם אוסרות אותן באיסור "לצרור".
הגרי"ז (הלכות ייבום ד"ה אולם) מפרש באופן שלישי. לדעתו אין זה פטור אך גם לא איסור חדש אלא הפסוק מגלה לי שכאן נותר איסור אשת אח, כמו באח שיש לו בנים. האיסור של אשת אח גורם לפטור ממצוות ייבום הצרות, ולא להפך כדברי רש"י והתוס' (הובא בחידושי רבי נחום (ג ע"ב אות מא), וכך ביארו שם).
ברש"י (ד"ה צרה נמי) בדף ח ע"א לכאורה סותר דבריו ושם מפורש כשיטת הפורת יוסף. רבא שם רוצה לומר שהמקור לאסור ייבום בערווה אינו מ"עליה" אלא מכך שאין עשה דוחה כרת, ו"עליה" נצרך לצרת ערווה, ועל כך מקשה הגמרא שגם אין צורך בדרשה "עליה" לאסור צרת ערווה במקום ייבום, כי אין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת, ומסביר רש"י שלאחר שלמדנו מהדרשה "לצרור" שיש איסור בצרת אחות אשה, ובסוף פרשיית העריות כתוב שעונש העריות הוא בכרת, הרי שאין עוד צורך בדרשה "עליה" לומר שאין מצוות ייבום בצרת אחות אשה. לשון רש"י היא: "דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בה כרת דכתיב לצרור דמשמע לא אחות אשה ולא צרתה וכתיב כרת בסוף העריות". מלשונו "לצרור – דמשמע לא צרתה" וכן מכך שכלל לא הזכיר את איסור אשת אח משמע בפשטות שאיסור הצרה הוא איסור הלא תעשה וזהו איסור בפני עצמו הנלמד מ"לצרור".
אפשר ליישב שרש"י כתב זאת דווקא כאן לגבי ההווה אמינא, לפני המסקנה בהמשך ש"מעליה" לומדים שהאיסור נאמר רק במקום מצווה, ואם כן אפשר לומר שבשלב זה סברנו שהאיסור קיים גם שלא במקום מצווה , ולפי זה מוכרחים לומר שזהו איסור בפני עצמו , ולפיכך נזקק רש"י לומר שהאיסור הוא מ"לצרור". וכך משמע במהר"ם (ד"ה ומאי שנא), שכתב: "צרה נמי לא תיבעי קרא – השתא משמע דסלקא דעתך דאף שלא במקום מצוה צרה אסורה ויש בה כרת כערוה עצמה, דלצרור משמע ליה דהצרה אסורה כאחות אשה עצמה".
ואולי אפשר ליישב שרש"י כלל לא התכוון לאיסור חדש, אלא כוונתו ש"לצרור" מיעט צרתה וממילא חזר איסור אשת אח, והוא לא טרח לציין שהכוונה לאיסור אשת אח משום שזה היה פשוט בעיניו. רש"י ציין את הפסוק כרת שבסוף פרשיית עריות משום שהגמרא בדף ג ע"ב שאלה "עונש מניין" והשיבה שנלמד מהכרת שבסוף פרשיית עריות, ואם כן גם הראשונים הסוברים שמדובר באיסור אשת אח מודים שמכל מקום הכרת נלמד מפסוק זה, כפי שנתבאר למעלה.
בחידושי רבי שמואל (סי' ג אות ה, וכן באחרונים נוספים) הביא הוכחה לשיטת הפורת יוסף מהמשך הגמרא שם. לאחר הדרשה מ"עליה" מקשה רמי בר חמא לרבא מדוע איננו דורשים שערווה תותר שלא במקום מצווה, ואין לדחות שהואיל ונאסרת במקום מצווה קל וחומר שתיאסר שלא במקום מצווה שהרי "צרה תוכיח" שאסורה רק במקום מצווה. אם נאמר שכל האיסור של צרה הוא משום אשת אח דברי רמי בר חמא לא יובנו כלל, שהרי לא שייך להוכיח מצרה שאצלה כל האיסור שייך רק במקום שהייתה נשואה לאחיו. בחידושי רבי נחום (אות קד) תירץ, שהמקשן ששאל שמא גם אחות אשה יהיה אסור רק במקום מצווה סבר שאולי גם איסור זה אינו איסור בפני עצמו אלא רק פטור מייבום המחזיר את איסור אשת אח, ולכן ניתן לדחות ולהוכיח מצרה.
הגרי"ז ביאר על פי שיטתו את דברי התוס' בדף ל ע"א (ד"ה ונאסרה). התוס' כותבים שגם לסוברים ש"נישואין מפילים", דין זה נכון דווקא לעניין שאם הייתה צרת ערווה שעה אחת (המת גירש את הערווה לפני מותו ונותרה רק הצרה) שוב אין לה היתר אף על פי שבשעת נפילה כבר אינה צרת ערווה, אבל משום דין זה לא נחשיב את אחות אשתו שנפלה לאחר מות אשתו כאילו נפלה לפניו בחיי אשתו. מסביר הגרי"ז שלגבי הדין מי מתחייבת בייבום ומי נפטרת ודאי השעה הקובעת היא שעת הנפילה ממש, כלומר שעת מות האח, ודווקא לגבי הצרה שאין זה דין של פטור בייבום אלא דין של הגדרתה כאשת אח האסורה בייבום הולכים אחר שעת הנישואין, שאז כבר הושת עליה איסור צרת ערווה במקום ייבום ושוב אין לה היתר.