בעלת תנאי (אשת איש) | הרב יאיר וסרטיל | בית המדרש

משנה וגמרא
יבמות

קטגוריה משנית

8273

6 דק' קריאה

דין הצרות בבעל תנאי
התוס' (ד"ה לעולם) מקשים מדוע המשנה לא שנתה בין רשימת המקרים של יבמות הפוטרות את צרותיהן גם מקרה של אדם שגירש את אשתו על תנאי שלא תינשא לפלוני והלכה ונישאה לאחיו ומת וכעת היא נופלת לייבום לפני פלוני. הואיל ואם ייבמה יתברר למפרע שהגט בטל והיא אשת איש, פשוט שאינו רשאי לייבמה. הואיל וכן לכאורה גם צרתה אמורה להיפטר ולהיאסר בייבום. לקראת סוף הדיבור בתוס' מובא בשם הירושלמי שאכן גם בעלת התנאי פוטרת צרותיה ובכל זאת לא נשנה במשנה הואיל והמשנה נקטה רק מקרים שהתורה אסרה ואילו במקרה שלפנינו הוא איסור שנוצר על ידי תנאו של האדם. התוס' מנסים לכל אורכם ליישב מדוע אינה פוטרת צרותיה, ונראה שהסתבר להם מסתימת הבבלי, שלא טרח להקשות מדוע מקרה זה לא נשנה, שהבבלי נקט שפוטרת צרותיה. הרמב"ן (בדיבורו הראשון במסכת) מפרש את הירושלמי שגם לדעתו אינה פוטרת צרותיה.
התוס' מסייגים את שאלתם דווקא אליבא דאחת הדעות בשלוש מחלוקות שונות. המחלוקת הראשונה היא אם בכלל גט על תנאי שלא תינשא יכול לחול או שהואיל ואין כאן כריתות אינו כשר, ואם כן השאלה דווקא אליבא דרבי אליעזר שהגט כשר. השנייה, אם המשנה שנתה גם מקרים שכדי להגיע אליהם צריך לעבור איסור, ואם כן השאלה דווקא אליבא דלוי ששנינו גם מקרים כאלו, שהרי גם רבי אליעזר המכשיר את הגט מכל מקום סובר שחז"ל אסרו לה להינשא לאף אדם שמא בעתיד תינשא לפלוני וייבטל הגט ונמצא שנישאה כעת למרות שהייתה אשת איש. השלישית, אם תנאי "על מנת שלא תינשאי לפלוני" נחשב כתנאי בעלמא או כשיור. השאלה שייכת דווקא לפי הסוברים שמוגדר כתנאי, כי לדעת הסוברים שמוגדר כשיור, הדין הוא שאם נישאת לאדם אחר מתבטל השיור ושוב אם האדם האחר ימות או יגרשה יהיה מותר לה להינשא לפלוני, ואם כן כאן ברגע שנישאת לאח של פלוני נתבטל השיור ורשאית להינשא לפלוני.
סייג רביעי שהם מציינים לא בא לצמצם את השאלה לדעה מסויימת במחלוקת כלשהי אלא הוא מצמצם את המקרה. הצמצום הוא שאין קושי במקרה שמתנה רק על מנת שלא תינשאי או רק על מנת שלא תיבעלי אלא דווקא כשהתנה על שניהם. ומבאר שאם התנה על אחד מהם אין זה דומה לאחות אשה שבה שניהם אסורים. האילה שלוחה ואחרונים נוספים מבארים, שאמנם בייבום חייבים גם לבעול וגם לקנותה, אך סוף סוף הואיל ומותרת באחד מהם אינה מוגדרת כערווה לפי שאינה דומה לאחות אשה.
התוס' משיבים שמכל מקום אינה דומה לאחות אשה משום שבשעת הנפילה אינה אשת איש עד שתיבעל לו. התוס' מוסיפים ליישב, שאפילו אם תחשבנה אשת איש בכל זאת אינה דומה לאחות אשה משום שהגורם המחשיב אותה לאשת איש הוא העובדה שאם תיבעל ליבם יתבטל הגט ויתברר למפרע שהיא אשת איש, אך על צד זה גם יתברר שמעולם לא הייתה אשת האח שמת ואם כן אין צרתה מאח זה נאסרת שהרי לא הייתה צרתה, ואם כן ממה-נפשך אין לאסור את הצרה.
רואים שהתוס' מסתפקים כאן כיצד נכון להתייחס לאשה זו, שמצד אחד כעת עדיין אינה ערווה אך לא ניתן לייבמה כי אם תתייבם תיהפך להיות ערווה. האם להתייחס אליה כערווה כבר כעת ותפטור גם את צרתה או לא. לכאורה מסתבר כצד הראשון ולא מובן הצד השני, שהרי אם כעת אינה ערווה מדוע שתפטור צרתה, הרי כל עוד לא נתייבמה אין צרתה צרת ערווה. אולם נראה שהביאור לכך פשוט. ההסתפקות בתוס' היא רק לגבי הצרה אך לפי שני צדדי ההסתפקות לא עלה שום ספק לגבי האשה עצמה וברור שלה אסור להתייבם. מדוע? הרי כעת היא עדיין לא ערווה, והפסוק "לא תיקח... עליה" חידש ואסר רק ייבום ערווה? התשובה לכך היא שאנו מבינים מהפסוק שהתורה לא רצתה שייבום ידחה ערווה, ואם נתיר אשה שהייבום הופך אותה לערווה נמצא שהייבום דחה את איסור הערווה. לפיכך, ברור לנו שהפסוק "עליה" כולל ועוסק גם באשה כזו שעדיין אינה ערווה אך על ידי הייבום תיהפך לערווה. מכיוון שכך, גם המשך הפסוק "לצרור" הפוטר ואוסר את הצרות מוסב גם על אשה זו. כלומר, הפסוק בא ללמדנו שכל אשה שאסור לקחתה ולייבמה משום איסור ערווה גם אסור לייבם את צרתה. כעת צד זה מובן יותר וצריך להבין את הצד הראשון. נראה שלדעתו אמנם גם אשה זו כלולה בלימוד "עליה" הואיל והיא עצמה תיהפך על ידי הייבום לערווה, אך בכל זאת המשך הפסוק לגבי הצרות לא עוסק בה, כי הדיון על הצרות הוא על הצד שהיא עצמה לא נתייבמה, ועל צד זה היא אינה ערווה, והפסוק בא לפטור ולאסור רק צרות ערווה.
לאור זאת, יש לשוב ולעיין בסייג הרביעי שבדברי התוס' לעיל. הם סייגו, שאם התנה רק על בעילה או רק על נישואין לא קשה כי אינה דומה לאחות אשה, והקשו ממקרה שהתנה על שניהם ותירצו שאין לדמות לאחות אשה משום שכל עוד לא נתייבמה עדיין אינה אשת איש. עולה מכך, שבשלב הקושיא נקטו כצד השני שיש להחשיבה גם כעת כאשת איש הואיל ואם ייבמה תיהפך לאשת איש. הואיל וכך, לא מובן חילוקם שאם התנה רק על בעילה או רק על נישואין אינו דומה לערווה, הרי סוף סוף החשבתה כערווה אינו נובע ממצבה כעת אלא מכך שאם ייבמה תיהפך לאשת איש, והרי ייבום כולל גם נישואין וגם בעילה, ואם כן גם אם התנה רק על אחד מהם סוף סוף בייבום יעבור על התנאי ותיהפך לאשת איש גמורה האסורה גם בבעילה וגם בנישואין, ואם כן היא תהיה דומה לאחות אשה, ומה אכפת לי בכך שבמצבה כעת אסורה רק באחד מהם, וצריך עיון.
עוד יש לעיין בתירוצם על הצד השני, שממה-נפשך אין לאסור את הצרה, כי על הצד שנחשיבה כאשת איש נמצא שכלל אינה נשואה לאח שמת ואם כן צרתה מעולם לא הייתה צרתה. אך צריך עיון, כי כפי שנתבאר, אין הכוונה שנחשיבה ממש אשת איש, שהרי סוף סוף לא נתייבמה ולא נתבטל הגט, אלא שהפסוקים "עליה" ו"לצרור" מוסבים גם עליה, ואם כן לא שייך לומר שלא הייתה מעולם צרתה. וצריך לומר, שהואיל ואין ייתכנות למעשה שגם היא תהיה ערווה בפועל (משום אשת איש) וגם צרתה תהיה צרת ערווה בפועל, אין לדמות לאחות אשה. כך גם מדוייק בדברי התוס', שלא הסתפקו וכתבו בתירוצם שאם תתייבם ותהיה אשת איש נמצא שמעולם לא הייתה נשואה לאח שמת, אלא הוסיפו וכתבו בתחילת התירוץ "מכל מקום לא דמי", כלומר, שלפיכך אין לדמות לאחות אשה, והדברים מפורשים יותר בדבריהם בגיטין (פב ע"ב ד"ה אפילו): "דהא אם תיבעל לו נמצא שלא היתה אשת אחיו מעולם ולא דמי לאחות אשה" .

חליצה בבעלת תנאי
התוס' ממשיכים ומקשים לשיטת רבי – שמקור הפטור לצרות אינו נלמד מ"לצרור" אלא מ"ולקחה" שמצוות הלקיחה היא רק מבית שיש בו שני ליקוחין, כלומר, שניתן לקחת כל אחת מן הנשים, אך אם אחת מהן אסורה נפטרות גם הצרות – מדוע לשיטתו לא נשנה המקרה של בעלת תנאי במשנה, הרי לכאורה לשיטתו נפטרות גם הצרות. בדף ח ע"ב מחדשים התוס' (ד"ה כל היכא) בשיטת רבי שהלימוד לא בא למעט מקרים בהם אסור לייבם אך יש חליצה, כגון חייבי עשה, כי הואיל ובמקרים אלו יש קצת זיקה הרי הם בכלל "ולקחה". לאור זאת, מדייקים האחרונים מקושייתם על רבי בסוגייתנו, שלדעתם בעלת תנאי פטורה אפילו מחליצה, שהרי אילו הייתה חייבת חליצה היא לא הייתה בכלל המיעוט מ"ולקחה" ולא הייתה קשה קושיית התוס'.
צריך להבין מדוע סברו התוס' שבעלת תנאי פטורה מחליצה, הרי אם כעת עדיין אינה אשת איש, מה פוטר אותה מחליצה, ובפרט לפי הצד הראשון שאיננו מחשיבים אותה כעת כאשת איש . ונראה ליישב שאמנם כעת אינה אשת איש אך סוף סוף למעשה אינה יכולה לעלות לייבום, וכמבואר בדף כ ע"א, הפסוק "אם לא יחפוץ" מלמד אותנו כלל שכל שאינה עולה לייבום אינה עולה לחליצה.
הרשב"א (הראשון במסכת) חולק וסובר שעולה לחליצה משום שכעת אינה ערווה כלל וכל איסורה הוא רק משום התנאי שאם תיבעל יתבטל הגט, אך כעת אינה ערווה כלל. נראה שלא סבר כתוס' שבכל אופן יש לפוטרה מחליצה מצד הכלל של "כל שאינו עולה לייבום" משום שהבין שכוונת הכלל לפטור מחליצה דווקא את מי שכעת היא ערווה ולכן אינה ברת ייבום אך בעלת תנאי במצבה כעת במהותה היא ברת ייבום אלא שבפועל אינה יכולה להתייבם כי אז תיהפך לערווה. התוס' לעומת זאת סברו שיש ללכת אחר המציאות בפועל, ואם סוף סוף למעשה אינו יכול לחפוץ לייבמה הריהי בכלל המיעוט של הפסוק. הרמב"ן (הראשון במסכת) מסתפק בשאלה זו, ונוטה יותר לדעת התוס' שיש ללכת אחר המציאות בפועל ולכן פטורה מחליצה.
לסיכום, מציאות הביניים של אשה זו שכעת אינה ערווה אך אם תתייבם תיהפך לערווה מעלה ספיקות לגבי שני דינים. הדין הראשון בו הסתפקו התוס' הוא האם פוטרת את צרותיה, והדין השני בו נחלקו התוס' והרשב"א, והרמב"ן הסתפק בו, הוא לגבי דין חליצה.
דין נוסף העולה לדיון כתוצאה ממציאות ביניים זו הוא האם היותה אשת איש גורם להחזרת איסור אשת אח, והאם איסור אשת אח זה אף יגרום לפטור את הצרות מדין צרות ערווה . הברכת שמואל (סי' ב ד"ה דהנה התוס') מדייק מהסתפקות התוס' – אם בעלת התנאי פוטרת צרותיה מצד ערוות אשת איש – שהיה פשוט להם שאין לפוטרן מצד ערוות אשת אח, ומאידך מכך שלדעת התוס' פטורה מחליצה הוא מסיק שהזיקה בטילה לגמרי ואם כן ודאי שאיסור אשת אח חוזר. נמצא שלפי הרשב"א הסובר שחייבת חליצה גם לא חוזר איסור אשת אח ואילו לפי התוס' הוא כן חוזר, ומכל מקום גם לשיטתם הוא לא פוטר את צרותיה, וזאת למרות שבדף לב ע"א לגבי אשת אח שנעשתה אחר כך גם אחות אשה, לדעת הסוברים שאין איסור חל על איסור, כתבו התוס' (ד"ה לא פקע) שאיסור אשת אח, החוזר בעקבות ערוות אחות אשה, גורם לפטור את הצרות. וצריך לחלק (ראה ברכת אברהם יב ע"א בענין צרת אילונית) שכאן הואיל ואיסור הערווה (אשת איש) כלל לא נולד עדיין, אף שכבר חזר איסור אשת אח, מכל מקום הוא לא חזר בכל כוחו ואין בכוחו לפטור את הצרות. אם כן, יש כאן דין שלישי העולה לדיון בעקבות השאלה כיצד להתייחס למציאות ביניים זו. עד כמה מצבה העתידי באם תתייבם משפיע על הגדרתה כעת.