בין ארור המן לברוך מרדכי | הרב מאיר גולדמינץ | בית המדרש

קטגוריה משנית

9 דק' קריאה

איתא בגמרא (מגילה דף ז:) מחייב איניש לביסומי בפוריא, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. ובתוס' שם הוסיפו בשם הירושלמי, ארורה זרש, ברוכה אסתר. ארורים כל הרשעים, ברוכים כל היהודים.
וכן פסק השו"ע בסימן תרצ"ה סעיף ב' "חַיָּב אִינִישׁ לְבַסוֹמֵי בְּפוּרַיָּא עַד דְּלֹא יָדַע בֵּין אָרוּר הָמָן לְבָרוּךְ מָרְדְּכַי". וכן בסימן תר"צ סעיף טז "צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר: אָרוּר הָמָן, בָּרוּךְ מָרְדְּכַי, אֲרוּרָה זֶרֶשׁ, בְּרוּכָה אֶסְתֵּר, אֲרוּרִים כָּל עוֹבְדֵי אֱלִילִים, בְּרוּכִים כָּל יִשְׂרָאֵל; וְצָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר: וְגַם חַרְבוֹנָה זָכוּר לְטּוֹב".

נער הייתי, גם זקנתי, ומעולם לא ראיתי אדם שאינו שיכור כלוט שבאמת מבולבל בפורים.
הכל יודעים בדיוק מי ארור ומי ברוך, ואיש אינו טועה.
לא רק בשאר ימות השנה, אלא גם בפורים - כל אחד יודע בדיוק מי צדיק ומי רשע, ואצל השיכורים הדבר מחודד אף יותר. כל שיכור בפורים מברך את הצדיקים ואת רבותיו פי כמה מאשר בשאר ימות השנה, ומקלל את הרשעים הרבה יותר מאשר בשאר הימים. כלומר, שום בלבול לא קיים.
גם אלו המסתובבים סחור סחור סביב עצמם ומלמלים דברי בלבול על המן הארור ומרדכי הברוך, זה לא מחמת שהם מבולבלים. אדרבא, הם יודעים בדיוק שאת זה צריך לומר, והם זוכרים זאת היטב אף בשעה שראשם סחרחר מיין.
אם כן מה כוונת הגמרא?
אמנם במפרשים יש הסברים המסבירים את הגמרא אחרת, באופן שהקושיה מעיקרא ליתא, כגון שצריך לישון ומתוך שישן לא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. או שהיה פזמון שלעיתים אמרו "ארור המן" ולעיתים "ברוך מרדכי", והמבוסם מתבלבל בפזמון. או שגימטריית שניהם שווה, והשיכור מתקשה לחשב. וכן שאנו מודים לה' על שתי מעלות שקבלנו בפורים: מפלת המן וגדולת מרדכי, ועד דלא ידע איזו מעלה גדולה יותר. הסברים אלו אמנם מתקבלים בדברי הגמרא [על המן ומרדכי], אך רובם אינם יכולים להתקבל בדברי התוספות [על ושתי ואסתר, הצדיקים והרשעים].

ננסה כעת להוסיף לדבר הסבר נוסף, שיתן לנו מבט מעמיק על נס הפורים.

* * *
עניינו של חג הפורים בא לידי ביטוי בפסוק המפורסם "ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם".

פסוק זה מבטא את ההבנה, כי גזירתו של המן לא בטלה, אלא התהפכה.

הגזרה היתה "גלוי לכל העמים, להיות עתידים ליום הזה" (ג יד), והתהפכה - "ולהיות היהודים עתידים ליום הזה להנקם מאיביהם" (ח יג).
הגזרה היתה "להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן, טף ונשים ביום אחד" (ג יג), והתהפכה - "אשר נתן המלך ליהודים אשר בכל עיר ועיר, להיקהל ולעמוד על נפשם. להשמיד ולהרוג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצריך אותם, טף ונשים, ושללם לבוז" (ח יא), וסופו של דבר, ונהפוך הוא ל-"נקהלו היהודים בעריהם, בכל מדינות המלך אחשורוש, לשלוח יד במבקשי רעתם" (ט ב).

וכן על זה הדרך, המן אמר בליבו - "למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר ממני" (ו ו), ובסופו של דבר הוא היה זה אשר הרכיב את מרדכי היהודי על הסוס, וקרא לפניו - "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו" (ו יא).
המן הכין את העץ לתלות עליו את מרדכי, ונתהפך הדבר - "ויתלו את המן על העץ אשר הכין למרדכי" (ז י).

רציתי להציג 'ונהפוך הוא' נוסף, שאינו כתוב בפירוש במגילה, אך בהחלט הוא עולה מתוך דברי חז"ל.

* * *

כידוע, נגזרה הגזרה על גלות בבל שתארך 70 שנה (ירמיהו כט י).
ביחס לשאלה מאימתי סופרים את אותן 70 שנה, מתי הן מתחילות ומתי הן מסתיימות, הביאה הגמרא במגילה דף יא: ארבע שיטות, שמתוכן שלוש וחצי נכונות.
הכיצד?

מחשבנת הגמרא:

1) חשבון ראשון של 70 שנה מתחיל מיום עלות נבוכדנצר לשלטון בארצו.

נבוכדנצר מלך 45 שנה, אחריו מלך אויל מרודך 23 שנים, וכעבור שנתיים למלכות בלשאצר, עברו 70 שנה.
אמר בלשאצר בליבו - הנה עברו 70 שנה, וישראל לא נגאלו. אם לא נגאלו בזמן, ממילא יותר לא יגאלו. ערך בלשאצר משתה גדול, שבו הוא הוציא את כלי המקדש והשתמש בהם. מיד ירדה יד מן השמים, וכתבה על קירות ארמונו "מנה מנה תקל ופרסין".
באותו לילה באו חיילי פרס ומדי בראשות דריוש המדי, כבשו את מלכות בבל, והרגו את בלשאצר.

חשבון זה בעקרון הוא חשבון נכון, ומלכות בבל אכן התקיימה 70 שנה.
בלשאצר עצמו צדק בחשבונו, אלא שטעה בלילה אחד.

2) חשבון שני של 70 שנה מתחיל מכיבוש ירושלים ע"י נבוכדנצר.

כיבוש ירושלים התרחש בשנת שתיים למלוך נבוכדנצר על בבל, ושבעים שנה מאז הסתיימו בשנתו הראשונה של כורש, אשר מלך בפרס אחרי דריוש.
חשבון זה הוא אמיתי. אכן כורש נתן רשות ליהודים לחזור לארץ ישראל, והיתה זו פקידה, שה' פקד את עמו לשוב לארצו.

הפסוק אף מגדיר זאת כתום שבעים השנה, כדכתיב - " וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס לִכְלוֹת דְּבַר ה' מִפִּי יִרְמְיָה הֵעִיר ה' אֶת רוּחַ כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס".

כידוע, פקידה זו לא היתה מושלמת. לא כולם עלו, וגם כורש עצמו ביטל את רשותו, ואסר לבנות את בית המקדש. וכאן היתה מבוכה גדולה, שמא החמיצו את השעה (עיין שיר השירים פ"ו ופרש"י שם).

3) חשבון שלישי של 70 שנה מתחיל מיום גלות החרש והמסגר.

גלות החרש והמסגר התרחשה 11 שנים לפני חורבן בית המקדש הראשון, שהיא שנה שביעית לכיבוש ירושלים, ושנה שמינית למלכות נבוכדנצר.
שבעים שנה אח"כ היו שנת שלוש למולכו של אחשורוש, וכך דורשת הגמרא במסכת מגילה דף יא: -
" 'בימים ההם, כשבת המלך אחשורוש'. אמר רבא, מאי 'כשבת'? לאחר שנתיישבה דעתו. אמר - בלשאצר חשב וטעה, אנא חשיבנא ולא טעינא".
אמר אחשורוש בליבו, הנה עברו 70 שנה מיום גלות ישראל מארצו, והקב"ה בפועל לא גאל את ישראל [כאמור, היתה "פקידה", ולא גאולה שלמה]. סימן הדבר, שהתיאש מהם הקב"ה ושוב לא יגאלם.
מה עשה אחשורוש? עשה משתה, המסמל את נצחונו על פטרונם של ישראל.
אומרת הגמרא, שלבש אחשורוש בגדי כהונה ['יקר תפארת גדולתו'], והשתמש ב'כלים מכלים שונים' - כלי המקדש.
כבלשאצר בשעתו, הוא רצה לבטא בכך את אובדנו של עם ישראל לנצח, וחגג את נצחונו על מושיען של ישראל.

לכאורה, חשבונו של אחשורוש היה מוטעה. לא קרה דבר הקשור לישועתן של ישראל באותה שעה. אך לא היא, כפי שיבורר בהמשך

4) חשבון רביעי של 70 שנה מתחיל מיום חורבן המקדש.

ביהמ"ק חרב בשנת תשע עשרה שנה למלכות נבוכדנצר, ולפי החשבון, הרי ש-70 שנה אח"כ הם 14 שנה למלכות אחשורוש.
והנה, דניאל איש חמודות עשה את החשבון - הגיע הזמן, ועדיין בית המקדש לא נבנה. "ואני דניאל, בינותי בספרים, מספר השנים אשר היה דבר ה' אל ירמיה הנביא, למלאות לחורבות ירושלים שבעים שנה" (דניאל ט ב). ודניאל מתפלל שם תפילה קורעת לב אודות הבית החרב, והעיר השוממה – תפילה שחלקים ממנה מופיעים בתחנון של שני וחמישי.

אך אומרת הגמרא במגילה (שם), שדניאל טעה בשנים מקוטעות.

אמנם דניאל טעה בשנים מקוטעות, אך החשבון העקרוני למנות מזמן חורבן ביהמ"ק היה נכון, ושבעים שנה אכן מתמלאות בשנת שתים לדריוש [השני].
אכן בשנה הזו שבי ציון בונים את ביהמ"ק השני (חגי א).-יב

ואכן, בפסוקים מופעים שלושה סוגים של חשבון 70 השנים:

ירמיהו כה יא-יב
וְהָיְתָה כָּל הָאָרֶץ הַזֹּאת לְחָרְבָּה לְשַׁמָּה וְעָבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה. וְהָיָה כִמְלֹאות שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד עַל מֶלֶךְ בָּבֶל וְעַל הַגּוֹי הַהוּא נְאֻם ה' אֶת עֲוֹנָם וְעַל אֶרֶץ כַּשְׂדִּים וְשַׂמְתִּי אֹתוֹ לְשִׁמְמוֹת עוֹלָם.

ירמיהו כט י
כִּי כֹה אָמַר ה' כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת דְּבָרִי הַטּוֹב לְהָשִׁיב אֶתְכֶם אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה.

דניאל ט ב
אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה' אֶל יִרְמִיָה הַנָּבִיא לְמַלֹּאות לְחָרְבוֹת יְרוּשָׁלִַם שִׁבְעִים שָׁנָה.

הפסוק הראשון, בירמיהו כה יא, עוסק בחשבון הראשון, שמלכות בבל תתקיים 70 שנה. במשך 70 שנה הגויים יעבדו את מלך בבל, ובתום 70 שנה מלך בבל יסיים את תפקידו.
עם ישראל אינו מוזכר בפסוק זה.

הפסוק השני, בירמיהו כט ב, עוסק בחשבון השני, שעם ישראל יפקד כעבור מלאת 70 שנה לבבל [כלומר, לכיבוש ירושלים על ידי בבל].

והפסוק השלישי עוסק בחורבות ירושלים, שהמקדש וירושלים יהיו חרבים במשך שבעים שנה.

* * *

הזכרנו לעיל, את חשבונו של אחשורוש, ומשתה הנצחון שלו על עם ישראל וא-להי ישראל. האם באמת לא קרה אז מאומה ביחס למקדש?

*

על-מנת להבין מה קרה במשתה אחשוורוש, צריך להקדים מה קרה באותה תקופה בירושלים.

כידוע, כורש נתן ליהודים לשוב לארץ ישראל. מעט מאוד שבו. 42,360 יהודים, ככתוב במקרא. כעבור זמן לא רב כורש ביטל את הרשות, והמצב בארץ לא היה פשוט.
בספר עזרא פרק ד', מתואר כי הגויים בארץ, צרי יהודה ובנימין, שלחו מכתב שטנה למלך פרס נגד בוני המקדש, והם הצליחו לבטל את העבודה מימי כורש, כל ימי אחשוורוש, עד מלכות דריוש השני, שבספר חגי נכתב שבימיו נבנה בית שני.

מי היו צרי יהודה ובנימין?
כותב רש"י במגילת אסתר ט י – " עשרת בני המן. ראיתי בסדר עולם - אלו עשרה שכתבו שטנה על יהודה וירושלים כמו שכתוב בספר עזרא (עזרא ד) ובמלכות אחשורוש בתחלת מלכותו כתבו שטנה על ישבי יהודה וירושלם, ומה היא השטנה - לבטל העולים מן הגולה בימי כורש שהתחילו לבנות את הבית והלשינו עליהם הכותים והחדילום, וכשמת כורש ומלך אחשורוש והתנשא המן דאג שלא יעסקו אותן שבירושלים בבנין ושלחו בשם אחשורוש לשרי עבר הנהר לבטלן".

כלומר, המן ובניו היו בירושלים, והם נסעו משם לשושן הבירה כדי לבטל את מלאכת בניין המקדש. נסעו והצליחו. אחשוורוש ביטל את המלאכה כל ימי מלכותו.

*

גם מרדכי כבר היה בירושלים.
בספר עזרא כתובים שמות העולם ארצה, ומרדכי אחד מהם:

עזרא פרק ב א-ב
ְאֵלֶּה בְּנֵי הַמְּדִינָה הָעֹלִים מִשְּׁבִי הַגּוֹלָה אֲשֶׁר הֶגְלָה (נבוכדנצור) נְבוּכַדְנֶצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל לְבָבֶל וַיָּשׁוּבוּ לִירוּשָׁלִַם וִיהוּדָה אִישׁ לְעִירו. אֲשֶׁר בָּאוּ עִם זְרֻבָּבֶל יֵשׁוּעַ נְחֶמְיָה שְׂרָיָה רְעֵלָיָה מָרְדֳּכַי בִּלְשָׁן מִסְפָּר בִּגְוַי רְחוּם בַּעֲנָה מִסְפַּר אַנְשֵׁי עַם יִשְׂרָאֵל.

כותב הרלב"ג:
מרדכי. הוא אשר היה יושב בשער המלך בימי המלך אחשורוש. ואל תתמה איך יצא מירושלים אחר שנכנס שם, כי מפני השטנה שכתבו אחשורוש ושאר מלכי פרס להשבית המלאכה, הוצרכו לצאת משם להשתדל בכל עז בהשלמת הבנין אחר שימצאו חן בעיני מלכי פרס.

כלומר, מרדכי והמן היו מכרים ותיקים, שניהם באו לשושן לשם אותה מטרה: בית המקדש. המן כדי להרוס, ומרדכי כדי לבנות. ובינתיים המן מצליח.

אפילו כאשר אחשוורוש חפץ לעשות רצונה של אסתר, הוא מגדיר עד היכן נתונה הסכמתו -
כותב רש"י על הפסוק "עד חצי המלכות" (ה ג) – "דבר שהוא באמצע ובחצי המלכות הוא בית המקדש שהתחילו לבנותו בימי כורש וחזר בו וצוה לבטל המלאכה ואחשורוש שעמד אחריו גם הוא ביטל המלאכה. ופשוטו של מקרא - אף אם תשאלי ממני חצי המלכות אתן לך".

אלא שרבש"ע גבהו מחשבותיו ממחשבות בני האדם, והוא משחק בהן כרצונו.
על-מנת להבין איך הקב"ה מנהל את העניינים, צריך לחזור למשתה אחשוורוש בתחילת המגילה.

כידוע, אחשוורוש עשה משתה לכל שריו ועבדיו. במשתה זה הוא רצה לְהַרְאוֹת הָעַמִּים וְהַשָּׂרִים אֶת יָפְיָהּ, אך לא עלתה בידו. וַתְּמָאֵן הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי לָבוֹא בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּיַד הַסָּרִיסִים וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ (א יא-יב).
המלך מתיעץ מַה לַּעֲשׂוֹת בַּמַּלְכָּה וַשְׁתִּי, בסופו של דבר ממוכן נותן למלך עצה, למצוא למלך מלכה אחרת. "וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ כִּדְבַר מְמוּכָן" (א כא). וכך במשך כמה שנים מחפשים לאחשוורוש נְעָרוֹת בְּתוּלוֹת טוֹבוֹת מַרְאֶה, עד שבשנת שבע למלכותו הוא לוקח את אסתר למלכה.:

יש כמה דעות בגמרא במגילה יב: מי היה זה אותו ממוכן. נמשיך את המהלך לפי הדעה שממוכן זה המן.
המן משיא את העצה שהתקבלה על ידי אחשוורוש, והמלך מכיר לו טובה. "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת הָמָן" (ג א). אם נחזור למטרה שלשמה המן הגיע לשושן, הרי שכעת הניצחון שלו מושלם. הוא ראש השרים, הקרוב ביותר למלך, והוא דואג היטב שבית המקדש לא יבנה.

גם למרדכי יש מטרה, והיא בניין המקדש.
אֵין אֶסְתֵּר מַגֶּדֶת מוֹלַדְתָּהּ וְאֶת עַמָּהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה עָלֶיהָ מָרְדֳּכָי (ב כ).
מרדכי חושב, שאם אסתר בבית המלך, אפשר שעל ידה תימצא הדרך להביא את אחשוורוש להסכים לבנין המקדש. אלא שהוא מכיר את הנפשות הפועלות, את אחשוורוש הרשע מתחילתו ועד סופו, ואת המן שנתמנה להיות ראש השרים. הוא יודע, שאסור שידעו שהיא יהודיה, אחרת ינטרלו את המחשבה שלו. לכן הוא מצווה לשמור על כך בסוד גמור. עד שיגיע היום, ויהיה אפשר לנצל את ההזדמנות להביא לבניין המקדש.
אך ההזדמנות אינה מגיעה. אחשוורוש 'לא לוקח סיכון'. אפילו בשעה שהיא נושאת חן בעיניו, הוא מגדיר היטב היכן הגבול. "עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת".

בסופו של דבר המקדש נבנה בימי דריווש, שהוא בנם של אחשוורוש ואסתר.
בתחילת ספר חגי, על הפסוק "בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ", כותב רש"י - "הוא דריוש מלך פרס שהיה אחר אחשורוש ומצינו במדרש ויקרא רבה שבנה של אסתר היה". יוצא, שאחרי מות אחשוורוש נבנה המקדש.

*

אלא ש"יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק, ה' יִלְעַג לָמוֹ" (תהילים ב ד).

נתבונן כעת ונראה איך הקב"ה מנהל את העולם, ועד כמה בפורים מתקיים בנו "ונהפוך הוא"!

שאלנו, האם בשנת שלוש למלכו של אחשורוש, קרה דבר בעניין המקדש?
התשובה היא - כן!
לא דבר הנראה לעין בשר, אך ריבונו של עולם - ארג שם את החוטים לבניין המקדש.

באותו משתה הלכה ושתי,
שבעקבות כך הומלכה אסתר,
שממנה נולד דריווש,
שתחת מלכותו נבנה המקדש!

פלאיים הדברים!
אחשורוש עשה משתה, שהיה אמור לשמש כמשתה נצחון על ביטול בנין המקדש. באותו משתה עצמו נשתל הגרעין לבניין המקדש.

ממוכן הוא המן. המן, שבא במיוחד מארץ ישראל אל שושן הבירה, כדי לבטל את בניין המקדש - הנה הוא עצמו, זורע את הזרע להקמת בית שני.

מרדכי נכשל במשימה שלו. הוא לא הצליח להביא לבנין המקדש. אך דווקא המן, שעל פניו נראה ש'הצליח' לבטל את בנין המקדש - הוא זה שבסופו של דבר הביא לבניינו!
ולא עוד, אלא הדבר נעשה בשעה שאחשוורוש חגג את הניצחון שירושלים לא תבנה עוד!

אכן - ונהפוך הוא!

מן הרשע הגדול ביותר, יוצא בדיוק הפוך מכוונת המרשיע!

"חייב איניש לבסומי בפוריא, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי".
כבר איננו יודעים להבחין מעשיו של מי הועילו יותר לבנין בית שני,
האם מעשיו של מרדכי, שבא לעשות השתדלות אצל המלכות הפרסית למען העניין,
או שמא מעשיו של המן הרשע, היו אלו שהכריעו את,הכף, עד שנראה כי דוקא דרכו דאג הקב"ה לקיים את בריתו.

"ונהפוך הוא, עד דלא ידע".