חמדת השבת: המקור לחובת הזימון

מדורים
חמדת השבת

קטגוריה משנית

4 דק' קריאה

חובת ברכת המזון מבוססת על הפסוק "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך.

במסכת ברכות (דף מח ע"ב) הגמרא מבררת כיצד הפסוק הזה רומז למרכיבים השונים הנמצאים בברכת המזון. היא אומרת כך:
"ואכלת ושבעת וברכת" – זו ברכת 'הזן את הכל'. "את ה' אלוקיך" – זו ברכת הזימון. "על הארץ" – זו ברכת 'על הארץ ועל המזון'. "הטובה" – זו ברכת ירושלים. "אשר נתן לך" – זו ברכת 'הטוב והמטיב'.
רבי יהודה הנשיא חולק ואומר שהזימון נרמז בהפסוק "גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדיו".
מאחורי הדרך למצא את הרמזים בפסוקים מסתתרת שאלה עקרונית מחשבתית בהבנת מהותה של ברכת המזון:

חמדת השבת (48)

הרב בצלאל דניאל

47 - חמדת השבת: קדימת ברכות מיני הדגן

48 - חמדת השבת: המקור לחובת הזימון

טען עוד

לפי רבי התוכן של ברכת הזימון הוא "גדלו לה' אתי". עניינו הוא שיתוף הקבוצה לברכה אחת. לפי תנא קמא הזימון נלמד מהמילים "את ה' אלוקיך". שקודם שמברכים את ברכת המזון, יש למקד את המחשבה שמברכים לקב"ה.
אור החיים מציע על סמך הצעת המקור לזימון שלפי ת"ק חובת הזימון היא מן התורה, שכן מדובר בפסוק שהוא חלק מברכת הזימון הרגילה, ואילו רבי סובר שהזימון אינו מן התורה, אלא נלמד מעיקרון כללי שנכון יותר לשתף את הברכות שאנו מברכים את הקב"ה עם הציבור.

בתוספתא (ברכות ו א) הדרשה שונה: שם המקור לברכת הזימון הוא מהמילים "ואכלת ושבעת וברכת". מצד אחד, יש הגיון בכך שהמקור לזימון יופיע לפני המקור לברכת המזון עצמו. מצד שני, אם הזימון מקיים את חובת "וברכת", עלינו לברר – מהו התוכן של אותה הברכה?
כלומר: הלימוד של רבי נראה כלימוד כללי (אולי אפילו מדרבנן) שיש לצרף את המברכים יחד לקראת ברכת המזון.
מדברי ת"ק נשמע שברכת הזימון נועדה לרכז את המסובין לקראת הברכה.
מהלימוד בתוספתא נשמע שהזימון נושא תוכן עצמאי של ברכה. עלינו לעמוד על מהו אותו התוכן?

זימון למפרע
ראיה נוספת לכך שהזימון נושא תוכן עצמאי עולה ממעשה המובא במסכת ברכות (דף מה ע"ב). ישבו שלושה תלמידי חכמים גדולים: יהודה בר מרימר, מר בר רב אשי, ורב אחא מדיפתי, לסעודה. הם התלבטו את מי נכון לכבד בזימון. מרוב התלבטות החליטו שלא יזמנו כלל. הלכו לשיעור של מרימר (שהיה אמורא מבוגר יותר) וסיפרו לו את המעשה. הוא אמר שזה חבל: הם קיימו את מצוות ברכת המזון, אך הפסידו את מצוות הזימון. אז הציעו החכמים רעיון חכם: אם כך, בואו נקיים את ברכת הזימון עכשיו! ענה מרימר: אין זימון למפרע.
אם מטרת הזימון היא לכנס את האנשים לקראת ברכה משותפת, או לסייע להם בהכנה לריכוז בברכה בלבד, כיצד יעלה על הדעת לזמן אחרי שכבר בירכו ברכת המזון. הרי אין ברכה אליה הם מתכנסים ובה הם מרוכזים! על כרחנו שהם מניחים שיש תוכן עצמאי לברכה הזאת. מהו אותו התוכן?
השבוע אנו חוגגים את חג הפורים. בפורים יש חובת משתה ושמחה. חלק מהותי ממשתה הוא ישיבה משותפת של אנשים. אך על פניו אין קשר בין הדברים: מדוע שלא נאכל ונשתה, כל אחד לבדו, ולאחר מכן נפגש לשמחה?
אותה שאלה ניתן לשאול על מי שמזמין את חברו "לכוס קפה". וכי חסר לחברו קפה, עד כדי שחברו חס עליו ומזמין אותו לקפה? כמובן שההזמנה "לכוס קפה" לא נועדה למלא את צרכי הקפאין של חברו, אלא זו הזמנה לשיח והשתתפות. יש משהו באכילה והשתייה המשותפים שפותחים את הלב של אדם לאדם. אינה דומה ישיבה משותפת ללא מאכל ומשקה לישיבה שיש בה.
מתי אנו מודים לקב"ה על הפן הזה של האכילה? אנו מודים לקב"ה על כך שהוא נתן לנו ארץ, תורה, ברית, ומזון משביע וערב לחיך. כאשר אוכלים יחד, עלינו לברך על היכולת ליהנות מהפן החברתי של האכילה. כיצד אנו עושים זאת? אנו מכריזים זה לזה שעתה נברך יחד, ומיד אנו מתרגשים ואומרים: רגע, לפני שנברך את ברכת המזון עצמה, נודה לקב"ה "ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו" – ברוך ה' שנתן לנו את האוכל ומאפשר לנו להגיע לקרבה המאפשרת את הזימון שזה עתה עשינו.
האמוראים מציעים להודות לקב"ה על האכילה המשותפת. אמימר אומר להם שאין אפשרות כזאת: אחרי ברכת המזון נפרמה החבילה, הם פספסו את ההזדמנות להודות לקב"ה על האכילה המשותפת. ניתן להודות לו רק בסמוך (כהקדמה) לברכת המזון עצמה.

במסכת ברכות (דף נ ע"א) אומר רבה תוספאה שאם שלושה אכלו יחד, והאחד בירך ברכת המזון לפני שהאחרים בירכו – יזמנו כעת, השניים מקיימים את מצוות הזימון, ומי שבירך הפסיד את ברכת הזימון.
לכאורה הדבר משונה משתי סיבות: ראשית, אנו אומרים לו "רבותי נברך". אך הוא כבר בירך! שנית, נאמר שהוא עצמו אינו מקיים את ברכת הזימון. אך לכאורה הוא עונה על ברכת הזימון, אז מדוע איננו אומרים שהוא קיים את מצוות הזימון?
בתוספות הרא"ש משווה את הדין למי שאכל 'מזונות' ומצטרף ומזמן יחד עם שניים שאכלו פת. אך לכאורה ההשוואה מפתיעה: במקרה של המזונות, השלישי אכן עומד לברך, גם אם זו ברכה קצרה יותר. אך במקרה זה לשלישי אין מה לברך!
הרשב"א מחדש דבר מעניין: אדם שזימן עם שניים, ולא בירך ברכת המזון, אינו יכול לזמן שנית עם שניים אחרים. אך אדם שבירך ללא זימון רשאי להשלים את הזימון לשניים איתם אכל. מדוע? ניתן להציע שתי אפשרויות:
א. הזימון מורכב. זו הכנה לברכת המזון, ולכן מי שבירך אותה אינו יכול לברך אותה שנית. אך היא גם נושאת תוכן עצמאי, ואחרי שאדם הודה לקב"ה על כך במסגרת הסעודה הנוכחית, הוא אינו יכול להודות לקב"ה על כך שנית עד הסעודה הבאה.
ב. הזימון זו הודאה על האכילה המשותפת. אם הוא בירך והם לא בירכו, מצידו הוא כבר איננו באכילה המשותפת, שהרי הוא בירך. אך מצידם אכילתם הייתה משותפת יחד איתו, ולכן כעת מבחינתם יש להודות לקב"ה על האכילה יחד איתו. לכן הוא יענה לזימון, וזה ישלים להם את השלישי, אך הוא לא יקיים בכך את חובת הזימון.

בשבוע הבא נעמיק עוד בעקרונות הללו.