לנפץ את פסל החירות הליברלי? | הרב עזריאל אריאל | בית המדרש

משפחה חברה ומדינה
נושאים שונים

קטגוריה משנית

6 דק' קריאה

עוד לפני היציאה ממצרים מנחה הקדוש ברוך הוא את בני ישראל כיצד לבנות בנפשם את תודעת החירות. המצווה היא לקחת שה, שהוא אליל מצרי, ולשחוט אותו ביום י"ד בניסן. וכך נאמר במדרש: "אמר לו הקדוש ברוך הוא (למשה): חייך, אין ישראל יוצאין מכאן עד שישחטו את אלוהי מצרים לעיניהם, שאודיע להם שאין אלוהיהם כלום" (שמות רבה טז, ג). כלומר, היציאה המנטלית לחירות קדמה ליציאה הפיזית מן השעבוד.
כיום ניתן לומר שהאליל המודרני הוא הליברליזם. וכאן מתעוררת השאלה: האם עלינו לנפץ את פסל החירות הליברלי כדי לצאת לחירות עולם? התשובה לכך מורכבת, כפי שנראה בהמשך.

שלושה ערכים מוסריים ועוד שלושה
לצורך הדיון ניעזר בהמשגה של הפסיכולוג היהודי־אמריקני פרופ' ג'ונתן היידט בספרו 'מדוע אנחנו תמיד צודקים'. הוא טוען שלכל אדם יש שש אינטואיציות מוסריות: חמלה, הגינות, חירות, נאמנות, סמכות וקדושה. שלוש האינטואיציות הראשונות דומיננטיות אצל אנשים שמגדירים את עצמם כליברלים, ואילו אצל השמרנים ישנה נוכחות דומה של כל שש האינטואיציות. הבדל נוסף נוצר בדור האחרון בין ליברלים רדיקליים ובין שמרנים (שבזה מזדהים עם הליברליזם הקלאסי), והוא נמצא בפרשנות שכל צד מעניק לשלושת הערכים המוסכמים. כדוגמה לכך הוא מביא את ערך הצדק או ההוגנות. אצל ליברלים, אמת המידה הבולטת לצדק היא שוויון, ואילו אצל שמרנים – בעיקר עקרון הגמול, שלפיו גורלו של אדם נגזר ממעשיו ומחדליו.
ויכוח דומה הוא על ערך החירות. השמרנים מבקשים את החירות בשחרור מן הכוח הכופה של המדינה, ואילו הליברלים מבקשים להשתמש בכוחה של המדינה כדי לפרק "מנגנונים חברתיים דכאניים", כמו המשפחה והקהילה.

ערכים ליברליים בתורה
כמה מהוגי הדעות המובילים של הליברליזם שאבו את תפיסות היסוד שלהם מן התנ"ך. עמדה על כך בהרחבה פרופ' פניה עוז־זלצברגר במאמרה "שורשים יהודיים של הרפובליקה המודרנית" ('תכלת', גיליון 13). אולם במהלך הדורות עברה החשיבה הליברלית תהליך של חילון, והמושגים שלה שינו את אופיים עד שהתעוותו. בדברינו הבאים נבקש לברר מחדש את עמדתה של תורת ישראל בנוגע לשלושת ערכי היסוד הליברליים, כפי שעולה מן הפסוקים העוסקים ביציאת מצרים.
את ערך החמלה אנו פוגשים אצל בת פרעה, כשהיא פותחת את התיבה: "ותראהו... והנה נער בוכה, ותחמול עליו" (שמות ב, ו), ואחר כך אצל משה שיוצא לראות בסבלם של אחיו (שמות ב, יא). בפרק הבא מופיעה חמלתו של הקדוש ברוך הוא כשהוא רואה בעוני עמו, שומע את צעקתו ויודע את מכאוביו (שמות ג, ז). אולם כאן מתגלה הבדל בולט בין התפיסה הליברלית לתפיסה היהודית. התפיסה הליברלית מתמקדת בפרט. מסיבה זו החמלה שלה מתייחסת בעיקר לסבל המוחשי שלו בעת הזאת. התורה גם היא מלמדת אותנו לא להתעלם מן המצוקה שעומדת לנגד עינינו, אולם נקודת המבט שלה רחבה בהרבה ומעניקה משקל גדול לאומה מתוך אחריות לעתידה ולייעודה. הסבל של בני ישראל במצרים לא התחיל בזמן ההתגלות אל משה בסנה. הוא התחיל כ־210 שנה קודם לכן, והקדוש ברוך הוא הפסיק אותה רק שנה לאחר מכן. ניכר כי החמלה הא־לוהית מופיעה בזמן המתאים לכך, לאור תוכנית ארוכת טווח להקמתו של עם ישראל – תוכנית שראשיתה בברית בין הבתרים וסופה בכניסה לארץ ובבניין המקדש.
שתי המשמעויות של ערך הצדק מופיעות גם הן בתורה. מושג השוויון בא לידי ביטוי ביציאת מצרים (שמות יב, מז-מט), כאשר גם הגר מוזמן ליטול חלק בפסח בהכרזה מכוננת כי "תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר בתוככם". אולם באותה פרשה עצמה ישנה הסתייגות הקובעת כי ערל ובן נכר אינם יכולים לאכול מן הקורבן. בהמשך הפרשה מופיעה הקדשת הבכורות, שזוכים למעמד שונה משאר הבנים. ומעל כל זה, אף כי כל בני האדם הם בניו של הקדוש ברוך הוא, יציאת מצרים מלמדת שישנו מעמד מיוחד ל"בני בכורי ישראל".
לעומת היחס המורכב שיש בתורה למושג השוויון, רעיון הגמול מקבל בה נוכחות חזקה מאוד, במיוחד בסיפור יציאת מצרים. סירובו של פרעה לשחרר את ישראל, שהם בכורו של הקדוש ברוך הוא, מביא להריגת כל בכורי מצרים (שמות ד, כב-כג). על השעבוד והעינוי מקבלים המצרים עשר מכות, ואילו בני ישראל זוכים לצאת "ברכוש גדול" בתמורה לעבודתם הקשה (שמות יב, לה-לו ועוד).
מכאן נגיע אל ערך החירות. כל לוחמי החופש בהיסטוריה התבססו על סיפור יציאת מצרים, שבה השתחררנו מן השעבוד למלך כול יכול – פרעה. השחרור מכוחה של הממלכה מודגש בפרשת ואתחנן. לא סתם "ויפדך מבית עבדים", אלא "מיד פרעה מלך מצרים" (דברים ז, ח). הדבר עולה בקנה אחד עם מגמת התורה לצמצם את כוחה של המלכות בישראל שלא תידרדר לעריצות (עיינו דברים יז, טז-כ).
לצד זה, בלילה שבו הוכרז על היציאה מתכנסים כל בני ישראל איש איש אל ביתו ואל משפחתו: "משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח, ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר" (שמות יב, כא-כב). ובכל שנה עובר הסיפור במשפחה מדור לדור. החירות היהודית נבנית על היסוד האיתן של המשפחה. הקשר המשפחתי לא נתפס כגורם מדכא, אלא כמי שמעניק לכל יהודי את זהותו, וזה מה שמעצב את עמוד השדרה שלו לעמוד בחירות פנימית מול כל לחץ חיצוני.

שלושת הערכים השמרניים
גם שלושת הערכים שמוסיפים השמרנים נוכחים בסיפור יציאת מצרים.
הנאמנות קשורה לתחושת השייכות למשפחה ולאומה. כפי שהזכרנו, התורה מדגישה את השייכות הזאת בהקרבת הפסח ובאכילתו. כבר בפרשת שמות מסופר על משה רבנו שיוצא אל אחיו הסובלים, ואינו מסוגל לעבור בשתיקה – לא על מצרי שמכה יהודי ולא על יהודי שמכה את אחיו (שמות ב, יא-יג). וכאשר הוא חווה את הבגידה בנאמנות הלאומית, "דאג לו על שראה בישראל רשעים דלטורין (מלשינים). אמר: מעתה שמא אינם ראויין להיגאל" (רש"י לפסוק יד).
אינטואיציה מוסרית נוספת היא הכבוד לסמכות. וכך נוהגים בני ישראל: "ויעשו בני ישראל כאשר ציווה ה' את משה ואהרן, כן עשו" (שמות יב, כח). הבועט בסמכות הוא הבן הרשע, שאומר בחוצפה "מה העבודה הזאת לכם?" (שמות יב, כו), וכבר קדמו לו דתן ואבירם באומרם למשה: "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו" (שמות ב, יד).
יציאת מצרים מפגישה אותנו גם עם הקדושה. אומנם כבר בבריאת העולם נאמר: "ויברך א־לוהים את יום השביעי ויקדש אותו" (בראשית ב, ג), אולם מכאן ואילך הקדושה מוזכרת בתורה רק ביציאת מצרים. בהתגלות הראשונה של הקדוש ברוך הוא אל משה בסנה מופיעה קדושת המקום: "של נעליך מעל רגליך, כי המקום אשר אתה עומד עליו, אדמת קודש הוא" (שמות ג, ה). ומיד לאחר היציאה מופיעה גם קדושת האדם: "קדש לי כל בכור... לי הוא".

הגדרה מחודשת של החירות
בשלושת הערכים המוסריים הללו - הנאמנות, הסמכות והקדושה – יש ויתור מסוים על החירות האישית, מתוך קבלה של ערכים גבוהים יותר.
כל זה מוביל לתובנה נוספת בנוגע להבדל שבין ליברליזם ליהדות. אצל הליברליזם הרדיקלי, משמעותה של החירות היא החופש שיש לכל אדם לעשות ככל העולה על רוחו (חירות שלילית־חיצונית, "חירות מ..."). ואילו בתורה, משמעותה של החירות היא דווקא יכולתו של האדם לממש את זהותו האישית והלאומית, את אמונתו ואת ערכיו (חירות חיובית־פנימית, "חירות ל..."). בתפיסת עולם שבה יש רק חמלה, צדק וחירות, אין לחיים שום משמעות. האדם הופך להיות עלה נידף ברוח, בלי זהות ברורה שתיתן בידו מצפן חיובי שיעניק לחייו מטרה נשגבת שלמענה שווה לחיות ואף לעמוד בקשיים.
יציאת מצרים מדגישה את החירות דווקא בממד הלאומי. החירות הלאומית היא חירות חיובית, שנובעת מרצונה של האומה לממש את זהותה ולחיות את חייה המלאים בארצה לאור מורשתה וייעודה ולטפח ערבות כלפי כל אחד מבניה. ביציאת מצרים התגבשה זהותנו הלאומית כ"עם ה'": "אני ה' א־לוהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לא־לוהים" (במדבר טו, מ-מא). החירות שלנו מתממשת דווקא בהיותנו עבדי ה', כאשר הדרישה לצאת ממצרים באה שוב ושוב במילים "שלח את עמי – ויעבדוני!"
המחויבות הפנימית לדבר ה' היא חלק בלתי נפרד מן היציאה של האדם מישראל לחירות. "אל תקרי 'חרות' אלא 'חירות', שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" (אבות ו, ב) – אותה תורה המורה לו את הדרך למימוש המשמעות של קיומו. לכן מי שמוכר את עצמו לעבד עובר על קביעת התורה "עבדיי הם – ולא עבדים לעבדים" (קידושין כב, ב).
זאת ועוד. ייעודו של עם ישראל אינו כבול למגבלות של המציאות בהווה, ואף לא לנורמות התרבותיות שהתקבעו בעבר. שאיפתנו "לתקן עולם במלכות ש־די" מבטאת תודעה עמוקה של חירות מכל הכבלים שהתרבות האנושית אזוקה בהם. זהו הצד הפרוגרסיבי של היהדות, שבו היא נבדלת מן השמרנות. יציאת מצרים מעניקה לחיינו תודעה עמוקה של ייעוד, של שליחות, להיות "ממלכת כוהנים וגוי קדוש" (שמות יט, ו), ומתוך כך "יציאת מצרים תישאר לעד האביב של העולם כולו" (הרב קוק, מגד ירחים).
אין צורך לנפץ את פסל החירות הליברלי. יש לזקק אותו, לדייק אותו ולהשיב אותו אל מקורו היהודי. "והסירותי דמיו מפיו ושיקוציו מבין שיניו, ונשאר גם הוא לא־לוהינו" (זכריה ט, ז).

הכותב הוא רב היישוב עטרת ועומד בראש מחלקת 'אחווה' לחברה ומשפחה במרכז תורה ומדינה
מתוך העיתון 'בשבע'