אתגרי החינוך של הציבור הציוני־דתי: מבט עדכני | הרב יונה גודמן | בית המדרש

קטגוריה משנית

4 דק' קריאה

בטרם ננתח את אתגרי מערכת החינוך הציוני־דתי בישראל, מן הראוי להכיר בהישגיה הגדולים ולהודות עליהם. יש לנו נטייה להעביר ביקורת - שלרוב היא רצויה ומצמיחה - תוך שאנו שוכחים להכיר תודה לקדוש ברוך הוא – וגם למורים, וכמובן להורים - על כל מה שיש.
המלחמה האחרונה חשפה בפנינו את החינוך המבורך שלנו להתגייסות למען הכלל, למסירות נפש ולהתמדה. הדבר פורסם ברבים בעיקר באמצעות סיפוריהם של הנופלים והפצועים, אך הוא נכון גם לגבי לוחמים אחרים, שהם מלאי עוצמה ואמונה בדיוק כמו חבריהם, אך ברוך ה' לא נפגעו ולכן סיפורם לא סופר. אף הנשים התגלו במלוא עוזן. אלו שממתינות לאח, לאבא או לבעל במשך חודשים, ולמרות הקשיים העצומים ממשיכות לבנות חיים גם בהעדרם. כמובן, רבים מזרמים אחרים בעם גילו אף הם גבורה ועוצמה, אך עינינו נשואות כעת למסגרות החינוך שלנו.
לאחר פתיח זה, אפשר לבחון את אתגרי החינוך שלנו היום. כדי לחדד את הנושא, ראוי להשוותו למתרחש בעולם. מערכות החינוך בעולם המערבי עסוקות בבחינה מחודשת של אופיין ומטרותיהן. הסמארטפונים והרשתות החברתיות, המדע, פיתוחי הטכנולוגיה המואצים והופעת הבינה המלאכותית מביאים את כולן לשאול: כיצד נכשיר את הצעירים לחיות בעולם ההולך ומתפתח? מהם הכישורים והמיומנויות שהם יזדקקו להם כדי להשתלב בצורה מיטבית בשוק העבודה? במילים אחרות: כיצד נכין את תלמידינו לחיות בעולם שאין אנו יודעים כיצד ייראה ומה יאפיין אותו?
דווקא בימים אלו ראוי לינוק ממכתבו של הרב קוק זצ"ל לישראל פרומקין, עורך העיתון 'חבצלת' (גיליון מספר 17, חשוון תרס"ט, 1909) שזכה לכינוי "איגרת החינוך". במכתבו מבחין הרב קוק בין מטרות בית הספר הרגיל, שהן "ההכשרה של האדם למלחמת החיים", כשכוונתו למיומנויות ולכישורים שיסייעו לצעיר לרכוש מקצוע שממנו יתפרנס (עדיף בכבוד ובהכנסה נאה), ובין "מטרת החינוך" העיקרית שלנו שהיא בניין האישיות, שאותו הוא מכנה "לעשותו טוב וישר".
אומנם נאמרו פירושים שונים לכוונתו בביטוי "טוב וישר", אך כולם קשורים לבניין המידות לאור ה', ולא לרכישת מקצוע. בה בעת הרב קוק מבכה את העובדה שתיעדוף ההכשרה לקראת רכישת מקצוע "חדר גם בנו" והיא נהייתה אף אצלנו ליעד העיקרי. במילים אחרות, הוא מסכים שיש צורך בטיפוח כישורים שבעזרתם יוכל הנער להשתלב בשוק העבודה, אך מדגיש שאל לנו לשכוח "את צורת החינוך העיקרית שלנו", קרי בניין האישיות לאור (ובעזרת) התורה.

לדייק את הדרך החינוכית
מכאן לאתגרי השעה. טוב שמשרד החינוך מכשיר את תלמידינו (ומוריהם) גם בבינה מלאכותית. אך הרבה לפני שהייתי קובע את הבינה המלאכותית כנושא השנתי של תשפ"ה, ואז גם קובע "חודש שיא" (בחודש שעבר), הייתי יוצר "חודש שיא" בנושאים כמו ערכים, ציונות, יהדות ועוד.
אנו חיים בעידן שבו חלק מההורים שמשלמים הרבה כדי לתת לילדיהם תוספת חינוך במסגרת ישיבה תיכונית לוחצים על הישיבה להפחית את שעות הגמרא והקודש כי הן "לא נותנות נקודות לאוניברסיטה", ואילו אחרים מגיבים בצורה הפוכה ומבכרים מוסדות שבהם לומדים רק לימודי קודש. בעידן כזה עלינו לדייק את דרכנו, ולאורה ננסה למפות חלק מאתגרי החינוך המהותיים הניצבים בפנינו.
ראשית, הצורך להעמיק את העיסוק בתוכן שבונה את החיים. מערכת החינוך הכללית עוברת לפעמים לעיסוק מרובה בכישורים, ואל לנו לקדשם ולהפוך אותם לעיקר על חשבון ערכים וידע של תורת חיים. הכישורים והמיומנויות חשובים ונדרשים, אך הם רק הקומה השנייה. אל לנו לאמץ עמדת קצה, רק קודש או רק חול, שפוסלת את רעותה.
הנושא הזה מעסיק אף את תנועת הנוער בני עקיבא, אשר באחת הוועדות בוועידה הארצית הקרובה תעסוק בדיוק בכך: כיצד מעמיקים את החינוך הערכי בתנועת הנוער, כדי שלא תיהפך חלילה למפעל שמרוב גודלו המבורך מתמסר בעיקר לניהול מפעליו ומפחית בהעמקת החינוך.
בצד זה, נוכח הקיטוב המתגלה בעם, שומה עלינו לחדד את תפיסת עולמנו. בעידן שבו כל אחד מרגיש שהציבור שלו הוא המיעוט המותקף (כך הציוני־דתי, כך החרדי, וכך החילוני שבאמת מפחד מהדתה ומרפורמות משפטיות) – עלינו לחנך לייחוד ויחד. לינוק מדרכנו ולהאמין בה, ובד בבד לדעת שרוב הניצבים במחנות האחרים רוצים את טובת העם הזה, ועלינו לייחס להם כוונות טובות, אף כשאנו חולקים - אפילו נחרצות - על מסקנתם.
מדרגה גבוהה יותר תקרא לבחינה עניינית של טענות המתנגדים לנו, מתוך רצון לדלות משם נקודות אמת שראוי להקשיב להן. כבוד והקשבה לאחֵר אינם ויתור על הדרך, אלא חלק ממנה. בתקופה שבה מצד אחד יש מבולבלים שמרוב הקשבה לאחרים איבדו את דרכה של תורה, ומצד שני יש הדבקים כל כך בדרכם עד כי הם מפגינים זלזול וחשדנות לכל קול אחר בעם – הדבר נהיה מורכב, אך חשוב. קשה להסביר שהקשבה וכבוד לאחר אין פירושם שאתה "אידיוט שימושי", ש"עושים עליך סיבוב" ושנפלת בפח. קשה לא פחות לחנך לנאמנות לערכי היסוד שלנו: תורה ועם, ארץ ומדינה. אך לכך – לגישה של 'הייחוד והיחד' בשם ה' – אנו נקראים.

לגוון את שורות התלמידים
יעד שלישי שאנו נקראים לו, בשלהי תקופת הרישום למוסדות, הוא הבנת הערך התורני של ההטרוגניות. במחילה מכבוד הקוראים, מוסד אינו אשם אם יש לו שם טוב ורבים מדי רוצים ללמוד בו. אם, למשל, פונים 350 מועמדים, אך המוסד יכול לפתוח רק שלוש כיתות ובהן כ־90 תלמידים בסך הכול. במקרה זה ניסיון להפעיל קשרים ולשכנע ש"בני הוא בעל ציונים גבוהים" אינו רלוונטי, שהרי נדחו המוני ראויים מהסיבה הפשוטה שאין מקום.
השינוי בהרכב המוסדות יגיע כשנבין שאם הצוות מוביל כיוון חינוכי ברור ומבורך, ואם תוכנית הלימודים מבטאת זאת, ובמקביל רוב הילדים יוצרים אווירה חברתית חיובית, אזי ניתן ורצוי לגוון את השורות, לקבל ילדים בסגנונות שונים וליצור חברה בריאה והטרוגנית.
ואחרון חביב: בימינו צריך לרומם את יחסנו למורים. ההורים משקיעים מאמצים אדירים כדי שבנם או בתם ילמדו במוסד נחשב, אך עליהם להבין שרק אם נשדר שהבחירה בשליחות של חינוך והוראה היא בשורה, יהיו מחנכים טובים לילדינו. הדבר מחייב אותנו להודות למורי ילדינו ולחזקם, במקום להילחם בהם כל אימת שהחלטתם לא נראית לנו. מתי לאחרונה התקשרתָ למורה כדי לאחל לו חג שמח ולהודות לו? וכשבן משפחה בוחר לעסוק בחינוך, עלינו לשבחו ולעודדו. לא חלילה להפך.
פסח שבפתח מתחיל בליל הסדר. ליל סדר שמלווה בימינו בשתי מצוות דאורייתא בלבד: לאכול מצה, ולכן יש עליה ברכה מיוחדת בנוסף ל"המוציא", ולחנך את הילדים! לא בכדי במרכז ליל הסדר עומד ה"מגיד", ועל שמו החוברת שמלווה לילה זה מכונה "הגדה". בלילה זה הילדים ניצבים במרכז, מה"מה נשתנה" ועד האפיקומן, והכול כדי לחנכם להמשיך לצעוד לאור ערכי העם ששב לעצמו ולתורתו.
מכוחו של חג הפסח, עלינו להשקיע לאורך השנה בחיזוק החינוך ובהצבתו כאידיאל. חג פסח כשר ושמח ושנת חינוך פורייה!

הכותב הוא סמנכ"ל חינוך ופדגוגיה ברשת מוסדות בני עקיבא, מזכ"ל תנועת בני עקיבא לשעבר ויושב ראש ועדת "לחנך דור" בוועידה הארצית הכ"ה של התנועה
מתוך העיתון 'בשבע'