עונג שבת פרשות שמיני-תזריע-מצורע | רבנים שונים | בית המדרש

קטגוריה משנית

3367

12 דק' קריאה

ב ס"ד,
ערב שבת קודש
פרשת שמיני – תזריע מצורע
עלון מס' 13 (שנה שלושים ותשע) (1380)
כ"ז בניסן ה'תשפ"ה (25.04.2025)
מועדי השבת שמיני
ער"ש מוצ"ש
י-ם 18.39 – 19.55
ת"א 18.55 – 19.57
חיפה 18.47 – 19.57
ב"ש 18.59 – 19.56
אילת 18.53 – 19.54
זמני היום והלימודים היומים:
(משבת שמיני – יום ו') (אופק ת"א)
עלות השחר 4.21 – 4.13
זמן הנחת תפילין 5.10 – 5.04
הנץ החמה (מישור) 6.00 – 5.54
הנץ החמה (הנראה) 6.05 – 5.59
ס"ז ק"ש מג"א 8.30 – 8.26
ס"ז ק"ש הגר"א 9.18 – 9.14
חצות היום 12.39 – 12.38
מנחה גדולה 13.12 – 13.12
שקיעת החמה 19.18 – 19.23
צאת הכוכבים ב' 20.08 – 20.13
דף יומי: מכות יח – כד

מועדי השבת תזריע מצורע
ער"ש מוצ"ש
י-ם 18.44 – 20.00
ת"א 19.00 – 20.03
חיפה 18.52 – 20.03
ב"ש 19.01 – 20.02
אילת 18.55 – 20.00
זמני היום והלימודים היומים:
(משבת תזריע מצורע – יום ו') (אופק ת"א)
עלות השחר 4.12 – 4.05
זמן הנחת תפילין 5.03 – 4.58
הנץ החמה (מישור) 5.53 – 5.48
הנץ החמה (הנראה) 5.58 – 5.53
ס"ז ק"ש מג"א 8.25 – 8.21
ס"ז ק"ש הגר"א 9.14 – 9.11
חצות היום 12.38 – 12.37
מנחה גדולה 13.12 – 13.12
שקיעת החמה 19.23 – 19.27
צאת הכוכבים ב' 20.13 – 20.17
דף יומי: שבועות ב - ח

לעילוי נשמת רחל לוי בת מאיר ומטילדה, בשלושים לפטירתה, יהי זכרה ברוך!

לקוראי "ענג שבת" ולכל בית ישראל יום עצמאות שמח!

"מיום עצמאות שעבר עד יום עצמאות זה".
מידי שנה בליל יום הכיפורים עומד עם ישראל בבתי הכנסת ובחרדת פתיחת היום הקדוש אומרים את המילים " מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה, ומיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא עלינו לטובה". משפט שמצד אחד מעורר דאגה, מחשבה מה יהיה בעוד שנה ביום הכיפורים הבא? ומצד שני מבקש לקבל פרופורציות מתוך מבט על השנה החולפת.
על אותו משקל יכולים אנו להתעורר למחשבה, מיום עצמאות שעבר עד יום עצמאות זה.
בחודשים האחרונים אנו חווים שוב את המתח החברתי, אוירה המזכירה קצת את הימים שלפני המלחמה, אכן כאב ודאגה והמתח רק הולך ומחריף.
אין חלילה לזלזל בכך או להקל ראש, אך גם אין ניתן להביט על כך כחזות הכל.
ברוח הדברים של ערב יום כיפור, לא ניתן להסתכל על ארועים אלה כדבר העומד בפני עצמו.
אי אפשר שלא לצרף לכך את שהיה לפני שנה ויותר.
את ההתעוררות העצומה של התגייסות למלחמה, את הגעת אלפי אלפי אנשי מילואים מחו"ל לארץ בכל דרך שהיא.
את הנכונות להלחם ואף במחיר נוראי.
את דברי ההורים השכולים, אלמנות המלחמה והיתומים.
אנשים שבשעות משבר קשות התגלו בעוצמתם הרוחנית.
חיילים הנכנסים לעזה מתוך תפילות, היוצאים מתוך הודיה לבורא עולם ועוד.
כל אלה הם גם חלק ממציאותנו כאן בארץ.
זהו המשפט "מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה". כן, צריך להביט על תמונה בראיה רחבת טווח.
באופן טבעי אנחנו מושפעים מהמציאות הנוכחית והיא צובעת את מבטנו בהתאם.
אולם חובתנו להביט במבט רחב הקף.
ממש בימים אלה לפני שנה כתב הרב חיים נבון:
"ישראל היא המדינה הכי מאמינה בא־לוהים, הכי לאומית והכי משפחתית במערב. הילדים בישראל הם היחידים בעולם המערבי שזוכים למפגשים רבים עם משפחתם המורחבת, וזוכים להפנים את זיקתם העמוקה למרקם שגדול מהם עצמם. בדור הראשון של הילודה הנמוכה במערב, לילדים רבים לא היו אחים. בדור השלישי של הילודה הנמוכה, אין להם גם בני דודים. ואצלנו – מי ימלל בני דודֵי ישראל".
נתפלל לימים טובים שיבואו על כולנו ויחד עם זאת לא ניתן למציאות הנוכחית לצבוע את התמונה כולה.
ברכה רבה ותקוה רבה בע"ה על כולנו.
הרב שלמה וייס , רב בני דרום

וילכו שניהם יחדיו... העלון מוקדש לזכר ולע"נ שי משה ובנו הפעוט יובל פרץ גלר ז"ל, נהרגו בתאונת דרכים ביום העצמאות תש"ס. יהי זכרם ברוך!

העלון מוקדש לזכר ולע"נ מרת פנינה חיה גליק, בת ר' משה ז"ל, נפטרה ב-ב' אייר תשכ"ט. יהי זכרה ברוך!

העלון מוקדש לזכר ולע"נ יהודית שבתאי, בת שרגא פייבל ז"ל, נפטרה ב-ב' באייר תשס"א. יהי זכרה ברוך!

העלון מוקדש לזכר ולע"נ ר' חיים אנשל ב"ר שמואל אריה כ"ץ ז"ל, נפטר ב-ח' באייר תשנ"ב. יהי זכרו ברוך!

העלון מוקדש לזכר ולע"נ אסתר מנדרובסקי, בת ר' אריה ינקלבסקי ז"ל, נפטרה ב-ט' באייר תשנ"ד. יהי זכרה ברוך!

דיני השבוע ומנהגיו
שבת פרשת שמיני
ההפטרה: "ויסף עוד דוד" (שמואל ב' ו, א).
מברכים החודש: אייר
המולד : ליל שני, שעה 8, 30 דקות ו-2 חלקים.
ראש חודש אייר ביום השני וביום השלישי, הבא עלינו ועל כל ישראל לטובה (לא אומרים "ולמחרתו").
אומרים אב הרחמים (לרוב המנהגים, בשל ספירת העומר ובשל הפרעות במהלך מסעי הצלב בתקופה זו של השנה שבגינם חוברה תפילת 'אב הרחמים'. לשיטת הגר"א אין אומרים בכל שבת מברכים להוציא שבת מברכים חודש אב] ואין מזכירים נשמות.
במנחה: אין אומרים 'צדקתך'.
במנחה פרקי אבות: פרק א'
ברכת הלבנה: מליל שישי ד באייר עד ליל שני י"ד באייר.
כשמברך הברכה אינו פונה אל הלבנה, אלא פניו לכיוון שמתפללים (כוון ירושלים) ונותן עיניו בה ומברך, וכתב המגן אברהם (שם ס"ק ח), כי יסתכל בה רק פעם אחת ואח"כ אסור להסתכל בלבנה.
יום ראשון אין אומרים יום כפור קטן.
יום שני ושלישי ראש חודש אייר: יעלה ויבוא, הלל, קריאה בתורה. לתפילת מוסף חולצים את התפילין.

יום הזכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות כדי למנוע התנגשות בין יום הזכרון ויום העצמאות ליום שבת או שישי, ישנם יוצאי דופן בחוק אם חל ד' באייר ביום חמישי, או ביום שישי מוקדם יום הזיכרון ליום רביעי. יום שלישי בערב: תחילת יום הזכרון (הוקדם) יום הזכרון הוצמד ליום שבו הוקמה מדינת ישראל. בית ישראל מכבד ומתייחד עם זכר הנופלים במערכות ישראל דווקא בערב חג במעבר חריף וחד בין ימי האבל והתוגה לשמחת החג. עם ישראל המאופין בפסוק: "בדמיך חיי"! לא שוכח את נופליו, את אלה שבגופם ציוו לנו את החיים, לפני התכנס חג, אינו יכול לחגוג מבלי להתייחד ולהזכיר את אלה שלא זכו, להתפלל ולקוות שאלה יהיו הקורבנות האחרונים.
מהחלטות הרבנות הראשית: יום הזכרון יחל בטקס ברחבת הכותל המערבי. בסיום דברי הנשיא יודלק נר זכרון ותאמר תפילת יזכור ו"אל מלא רחמים". למחרת, לאחר תפילת שחרית, קריאת פרקי תהלים: ט, מב, מג, פז, קכב, קכה, קמו.

יום רביעי בערב - יום העצמאות:
ערבית בליל התקדש חג, תפילה חגיגית בבתי כנסת, כתפילת ערב חג. אומרים 'מקדש מלך...' 'התעוררי...' התנערי...' לא תבושי...' ימין ושמאל...' לפני עלינו לשבח וספירת העומר נאמר הלל, בלי ברכה (כדין ספק ברכות, להקל). יש הנוהגים לומר ברכת שהחיינו. שיר המעלות בשוב ה' שיבת ציון.
תפילת שחרית: פסוקי דזמרא של חג עד ברוך שאמר. הלל שלם בברכה. (לאשכנזים וספרדים). קוראים בניגון הפטרה (בלי ברכות): "עוד היום בנוב לעמוד" (ישעיהו י, לב), תפילה לשלום המדינה ומי שברך לחיילי צה"ל.

הלל ביום העצמאות
"אמר רב הונא: מצינו מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים, שצריך אדם ליתן שבח והודיה על מעשה הנס, דכתיב: 'למען תספר באזני בנך...' (מדרש הגדול, פרשת בא).
פסחים (קיז.): "ת"ר הלל זה מי אמרו..." והגמרא בהמשך מפרטת רשימה ארוכה של אמוראים שנתנו סימן למתי צריך לאמר הלל. "... וחכמים אומרים: נביאים שביניהן תקנו להן לישראל שיהו אומרים אותו על פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהן לישראל, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן.
מגילה (יד.): "ת"ר ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל ולא פחתו ולא הוסיפו על מה שכתוב בתורה חוץ ממקרא מגילה מאי דרוש, אמר ר' חייא בר אבין אמר ר' יהושע בן קרחה קו"ח מה מעבדות לחרות אמרינן שירה ממיתה לחיים לא כל שכן? אי הכי הלל נמי נימא..." הגמרא במגילה דנה בשאלה מדוע אין אומרים הלל בפורים (גם שם ניצלנו ממוות לחיים, ושכך יהיה ביום העצמאות). "אמר רבי יצחק: לפי שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ... רב נחמן אמר: קרייתא זו הלילא (קריאת מגילת אסתר בפורים היא ההלל)..." המאירי סובר שאם אין לו מגילה חייב לקרוא הלל בפורים.
המסקנה מגמרא זו שעל נס שבארץ ישראל כולם מודים שאומרים הלל. האנגלים עזבו את הארץ, שערי ארץ ישראל נפתחו לכל יהודי העולם, נלחמנו מעטים מול רבים ובלי נשק, ובסוף יכולנו! יש נס גדול מזה?!
"חמישה באייר, שנקבע לחוג אותו בכל הארץ זכר לנס תשועתנו וחרותנו – מצווה לעשות שמחה ויום טוב ולומר הלל. ואף ציבור שבעיר אחת או יחידים קובעים עליהם יום טוב לעצמם, על נס שנעשה להם, חייבים לקיים עליהם ועל זרעם והבאים אחריהם עד עולם... כמו שכתב מהר"ם אלשקר בתשובותיו סי' מ"ט, והובא להלכה במגן אברהם סי' תרפ"ו ס"ק ה' ובאליהו רבה שם. והחתם סופר בשו"ת או"ח סי' קצ"א כתב שכך נוהגין כמה קהילות ישראל ומגדולי יחידיהם שעושים כן ביום שאירע להם נס... וממילא פשיטא בנידון דידן, הנוגע לציבור של כלל ישראל, ויש כאן פדיון מעבדות לחרות, שנגאלנו משעבוד מלכויות ונעשינו בני חורין והשגנו עצמאות ממלכתית, וגם הצלה ממיתה לחיים, שנצלנו מידי אויבינו שעמדו לכלותנו, בודאי חובה עלינו לקבוע יום טוב. ויפה כיוונו שקבעו את היום הזה דוקא, אשר בו היה עיקר הנס שיצאנו מעבדות לחרות על ידי הכרזת העצמאות. (רבי משלם ראטה, שו"ת קול מבשר סי' כא).

הנס האלוקי שבעצמאות ישראל
הרב שלמה יוסף זוין זצ"ל, לשבועון 'מחניים' מטעם הרבנות הצבאית (כרך ו', גליון כה, אייר תשיט, עמ' 4): "מדינת ישראל עצמאית היא בגדר נס ופלא ונחשבת כמאורע החשוב ביותר בכל ההיסטוריה היהודית בדורות האחרונים. למרות זאת אין אני נוטה לחוות דעה בתקומת ישראל אם היא אתחלתא דגאולה. אין אנו מצויים בסוד ה' ואין לנו אפילו מושג מאופן גאולת ה' שעתידה לבוא. כך שאוילי הוא לומר שתקומת ישראל על מכונו המוצאת את בטויה בתנ"ך, היא גאולת ישראל בהווה. ומשום שממלכתיות יהודית עצמאית הוא חזיון מופלא שאין עוררים עליו לפיכך מצווים אנו להודות ולהלל לה'. וכל שאינו נוהג כך – הרי הוא כאילו כופר בטובתו של הקב"ה. בהתאם לכך חייבים אנו לקרוא את ההלל ולערוך סעודה. עלינו לקבוע את יום העצמאות כיום הודיה לה', כיום שמחה משתה וששון אשר ישא את חותם המסורת. לדעתי צריך להבליט את הנס האלוקי שבעצמאות ישראל, ואין מקום לאשליה של כוחנו ועוצם ידינו קוממו את המדינה הזאת. ומתוך כך יש לקוות שברבות הימים תתפשט בקהל הרחב חגיגת יום העצמאות אשר תשא אופי של קדושה היונקת ממקורות התורה".

לענין הברכה
תוס' ד"ה כאן במקדש כאן בגבולים (סוכה מ"ד ע"א): "ועוד י"ל דאפילו ציבור שאין שם כל ישראל, יחיד קרי להו משום דאמרינן בערבי פסחים (קי"ז) נביאים אמרוהו 'ותיקנו' להם לישראל שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהן, ולשנגאלין אומרין אותו על גאולתן ולכך נקט יחיד דכי ליכא כל ישראל אין גומרין אותו אלא באלו הימים, אבל לגאולת ישראל אומרים אותו".
אין בהלכה הלל שלם ללא ברכה, הלל על נס הוא תמיד הלל שלם ולכן הוא בברכה.

שבת פרשת תזריע מצורע
ההפטרה: "וארבעה אנשים היו מצורעים" (מלכים ב' ז, ג).
שליח ציבור מברך למתענים בה"ב – המנהג לברך קודם שמחזירים את ספר התורה לארון.
במנחה פרקי אבות: ב'

יום שני ז' באייר תענית שני קמא. יום חמישי י' באייר תענית חמישי.
תענית שני חמישי שני (בה"ב)
יש נוהגים להתענות מיד לאחר ראש חודש מרחשון ולאחר ראש חודש אייר, דהיינו לאחר חג הסוכות ולאחר חג הפסח (שולחן ערוך תצב, א ובמשנה ברורה שם ס"ק ב-ד), בימי שני, חמישי ושני אחריו. והטעם: חוששים שמא מתוך שמחה ומשתה של ימי החג באו לידי עבירה (שם במשנה ברורה ס"ק א). במטה משה (סימן תשמז) הסביר שנקבעו דוקא ימים אלה, שהם ימי רצון.
במקור היו אלה ימים של תענית, אך ברבות הימים השתחררו רובם מהתענית והשאירו רק את הסליחות, וגם מנהג זה של אמירת סליחות, כמעט שכבר לא מקויים. וראה במשנה ברורה (תקסו, י) שרק יחידים נהגו להתענות בו.
במשנה ברורה (תקסה, יד) אומר שאם אדם נמצא במקום שנוהגים להתענות בה"ב, והוא אינו צם, לא יאכל בפרהסיא, כמו בתענית ציבור, אלא בצנעה.
בשבת שלאחר ראש חודש מרחשון ואייר, לפני החזרת ספר התורה להיכל מברך השליח ציבור את כל מי שיקבל עליו להתענות תענית בה"ב (שם בשולחן ערוך תצב, א). אמנם אין עניית אמן לברכה מחייבת להתענות, אלא אם כן קיבל עליו בפיו להתענות (שם סעיף ג), אבל הנמצא בבית הכנסת ועונה אמן אחר הברכה, אינו צריך קבלת תענית במנחה ביום שלפני התענית.
ביום התענית (בה"ב) נוהגים כבתענית ציבור (רמ"א שם בסעיף א).
כשיש עשרה המתענים אומר הש"ץ בחזרה של תפילת שחרית ומנחה, אחר ברכת "הגואל", "עננו". אם אין עשרה הש"ץ לא יאמר "עננו" גם לא בשומע תפילה.
בתפילת שחרית אומרים סליחות, אף כשאין עשרה מתענים בבית הכנסת (שולחן ערוך שם במשנה ברורה ס"ק ה). אומרים "אבינו מלכנו".
הקריאה בתורה: בתפילת שחרית קוראים את הקריאה של פרשת השבוע (שם ברמ"א ובמשנה ברורה). כשיש עשרה מתענים קוראים בתפילת מנחה "ויחל" וגם אומרים "אבינו מלכנו".
במשנה ברורה (תקסו ס"ק יד) מסביר שגם לדעת המקילין וסוברים שלקריאת "ויחל" לא צריך עשרה צמים, מדובר רק על שאר התעניות, אבל בתענית בה"ב צריך דוקא עשרה צמים כדי לקרוא בתורה "ויחל". מי שאינו צם לא יעלה לתורה לקריאת "ויחל".
שם (סימן תקסו, ח) כתב שאם טעו והתחילו לקרוא "ויחל" במקום בפרשת השבוע, אין צריך לחזור ולקרוא בפרשת השבוע.

העלון מוקדש לזכר ולע"נ יקירנו אליעזר בן ראובן לוי, נפטר ב-ו (ז) באייר תש"ע. יהי זכרו ברוך!

זוית הלכתית / הרב חן שריג , דרך צלחה לרבנות, לימודי רבנות דרך האינטרנט
יין שנשפך על השולחן – במה עדיף לנגב, במגבת או במפית? בשאלת ניגוב יין או נוזל אחר בשבת עולה נושא איסור הצביעה. בגמרא (שבת עה, א) נאמר שהשוחט חייב משום צובע, שכן הוא צובע את עור הבהמה. מכאן למד בעל ה'יראים' שהאוכל פירות צבעוניים צריך להיזהר שלא לגעת בידיו המלוכלכות בבגדיו או במפה, מחשש לאיסור צביעה. ואף על פי שמדובר בפעולה שאין כוונתה לצביעה והיא אף דרך קלקול, עדיין יש בכך איסור מדרבנן. על בסיס עיקרון זה פסק ה'יראים' כי גם במקרה של דם היוצא ממכה, אין להניח עליו בגד, מחשש לצביעה. רבים מן הראשונים חלקו על ה'יראים'. ה'אגור' (שבת תפ"ד) כתב שאין בכך איסור, משום שאין זו דרך צביעה אלא דרך לכלוך. גם הרמ"א בדרכי משה כתב שאין לחשוש לכך: "דאין לחוש לדברים אלו דכל זה אינו אלא דרך לכלוך ושרי ולא הוה ביה משום צובע" (ש"כ, ס"ב). הרדב"ז כתב שהתפיסה המחמירה היא חומרה יתירה, שכן לא מדובר בצביעה רגילה אלא בלכלוך: "ואנחנו לא ראינו מימינו מי שנזהר בזה, ובודאי דחומרא יתירה היא, דאין זה דרך צביעה אלא דרך לכלוך" (ח"ד, סימן קל"א). לכאורה, השולחן ערוך נוקט בגישה מחמירה, כפי שנראה מכמה מקומות: בסימן ש"כ, יט כתב "יש מי שאומר שהאוכל תותים או שאר פירות הצבועים, צריך ליזהר שלא יגע בידיו הצבועות בבגדיו או במפה, משום צובע" (שכ, יט). ובסימן שי"י, סעיף מח כתב: "אסור להניח בגד על מכה שיוצא ממנו דם, מפני שהדם יצבע אותו" (שיח, מח). להחמרה זו ישנן השלכות מעשיות. כך, למשל, כתב ה'מנחת שבת' כי אדם הסובל מטחורים ימנע מקינוח בנייר מחשש לצביעה, אלא אם כן אין לו אפשרות אחרת, משום כבוד הבריות. יש אף שהחמירו להימנע מבדיקת הפסק טהרה בשבת, כדי לא לגרום לצביעת העד בדם ('שואל ומשיב'). אחרונים רבים טענו כי השולחן ערוך למעשה מקל בדין זה. כך ניתן ללמוד מהתירו לבעול בתולה בשבת (ר"פ, ב), אף על פי שהדימום יוצר כתמים על הסדין – וזו צביעה בפסיק רישיה דניחא ליה! מכאן יש להסיק שאין איסור בצביעה שהיא לכלוך. לשיטה זו, יש להבין כי לשון השולחן ערוך "צריך ליזהר" משמעה זהירות ולא איסור גמור. גם לשון "אסור להניח בגד על מכה שיוצא ממנה דם" מוסברת בחזון עובדיה (חלק ה, עמ' טו) כמדת חסידות בלבד. להלכה, הסכמת הפוסקים שמעיקר הדין אין איסור צביעה בדרך של לכלוך, אך לכתחילה נכון להימנע מכך. לכן, עדיף לשטוף ידיים מלוכלכות מכתמי פירות או יין לפני ניגובן במגבת. כמו כן, מומלץ לרחוץ במים את אזור הדימום לפני הנחת בגד עליו (חזון עובדיה שם, שש"כ יד, כא). אפשרות נוספת מופיעה בדברי השולחן ערוך שהתיר ללפף מכה מדממת בקורי עכביש (שיח, שם), ומכאן למדו הפוסקים כי אין איסור בצביעה דרך לכלוך על גבי מוצר חד-פעמי. לפיכך, עדיף לנגב יין שנשפך או לכלוך אחר באמצעות מפית נייר חד-פעמית ולא במגבת בד. כך גם מי שסובל מדימום מטחורים, מהאף או מפציעות אחרות, רשאי להשתמש בנייר, גזה או פלסטר חד-פעמיים (שמירת שבת כהלכתה). לסיכום , נחלקו הפוסקים בשאלה האם יש איסור צביעה בדרך של לכלוך. הדעה הרווחת היא שמעיקר הדין אין בכך איסור, אך לכתחילה יש להיזהר בכך. עם זאת, לגבי מוצרים חד-פעמיים – אין להחמיר.
הנהגה לדורות / עו"ד דוד שפירא / מחבר הספר תורת המשא ומתן
הנביא כמייצג דבר ה' במערכת ההנהגה הישראלית
במערכת ההנהגה המקראית, הנביא מייצג תפקיד ייחודי וחיוני המשלים את פעולתם של המלך, השופט והכהן. בשונה מהם, הנביא אינו שואב את סמכותו ממינוי פורמלי או מתפקיד ממוסד, אלא ישירות מהא-ל: "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ י״י אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן."
תיאור הנביא כאחד מארבעת עמודי התווך במנהגי ישראל מתחיל בפסוקים סביב התנהלות פסולה של הכנענים לחיזוי העתיד: "כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר י"י אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם. לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף." עם ישראל מקבל ציווי להתנהג אחרת: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם י"י אֱלֹהֶיךָ. כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ י"י אֱלֹהֶיךָ."
משה עובר לדבר על מינוי נביא ותיאור פעילותו: "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ י"י אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן." הוא מפנה לדו-שיח שנערך סביב מעמד הר סיני, כשהעם ביקש שמשה יתווך בינם לבין הקב"ה: "לֹא אֹסֵף לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל י"י אֱלֹהָי וְאֶת הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד וְלֹא אָמוּת." הקב"ה מסכים לבקשה זו: "וַיֹּאמֶר י"י אֵלָי הֵיטִיבוּ אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ. נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כׇּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ."
המקרא גם מוסיפה עונשים לנביאי שקר יחד עם דרך לבחון האם מה שנאמר על ידי הנביא אכן נאמר על ידי ה': "וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ. אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו לְדַבֵּר וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא."
מדברי המקרא עולות שאלות מהותיות על תפקיד הנביא: האם הוא רק צינור להעברת מסרים מה' לעם? מה הוא מוסיף לצמרת המנהיגות? מדוע הנביא לא נמצא בבית הדין הגדול בירושלים? האם המלך חייב להתנהג לפי דבר הנביא? והאם הנביא חייב להתנהג לפי הוראות בית הדין הגדול כאשר הן נוגדות את דברי הנבואה שקיבל?
הנביא הוא יסוד ייחודי במערכת ההנהגה הישראלית, בעל עצמאות מוחלטת מהמערכת הממסדית. תפקידו מובהר בפסוק "וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כׇּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ." הנביא איננו להיות גורם אליו פונים עם שאלות, אלא להעביר מסר א-לוהי אל העם.
במערכת האיזונים והבלמים, הנביא משמש כמעין מבקר עליון, המזכיר לכל רשויות השלטון - המלך, הכהנים והשופטים - את עקרונות הצדק והאמת הא-לוהיים. כאשר בוחנים את תולדות נביאי ישראל, מגלים שהם אכן מילאו תפקיד זה - שמואל הוכיח את שאול, נתן את דוד, אליהו את אחאב, וירמיהו את הכהנים והעם. הם לא היססו להציב מראה מול פני השלטון ולהזכיר את עקרונות הצדק האלוהי.
נבואה אמיתית ניכרת לא רק בהתגשמות הדברים, אלא גם בעקביות עם יסודות האמונה. נביא אינו יכול לקרוא לעבודת אלילים או לביטול מצוות התורה (למעט הוראת שעה). כך נוצר מנגנון פנימי של בקרה, המבטיח שגם המבקר העליון כפוף לעקרונות יסוד. הדיאלקטיקה שבין הנביא לשאר מוסדות השלטון משקפת מתח בריא בין מקורות סמכות שונים - בין ההתגלות הישירה לבין הפרשנות האנושית, בין החזון האידיאלי לבין האילוצים המעשיים. מתח זה הוא שמאפשר את הדינמיות של החברה היהודית, המשלבת נאמנות למסורת עם יכולת התחדשות.
רעיון זה של גורם עצמאי המייצג ערכים מוחלטים, שאינו תלוי במערכת הממסדית, נותר רלוונטי גם בדיונים העכשוויים על מבנה השלטון הראוי בישראל.