שמן הפלאים | הרב נתנאל יוסיפון | בית המדרש

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט

בית המדרש

קטגוריה משנית

3 דק' קריאה

התרגשות גדולה שררה באותו יום ברחבי הממלכה הבריטית. לאחר עשרות שנים שבהם לא התקיים הטקס המיוחד, ממליכים מלך חדש לאנגליה.
המונים יצאו לצפות במצעד המלכותי ובהמוני טקסים שונים ומשונים המייצגים מסורת בת מאות שנים, אך אחד הטקסים המיוחדים היה ללא ספק הרגע שבו משחו את ראשו, חזהו וידו הימנית של המלך המיועד בשמן מיוחד שהופק מ.... זיתים שצמחו בירושלים.
זאת עובדה אמיתית, אכן מלכי בריטניה נמשחים בשמן כזה. ולהבדיל בין טומאה לטהרה, טקס זה הוא כמובן חיקוי עלוב וחיצוני לרוממות הקדושה שבמשיחת כוהנינו הקדושים ומלכי בית דוד בשמן המשחה, וכדי להבין משהו מרוממות עניינו של שמן המשחה, עלינו לצלול לנקודה בפרשתנו.
בפרשת שמיני, בעת שנחנך המשכן ויורדת אש מהשמיים, מכניסים נדב ואביהוא בני אהרון אש זרה, ויוצאת אש מלפני ה' ושורפת אותם. בעקבות האסון הגדול אומר משה לאהרון ולאלעזר ואיתמר בניו: "ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו... ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה'. ומפתח אוהל מועד לא תצאו, פן תמותו, כי שמן משחת ה' עליכם..." (י, ו-ז).
הרמב"ן במקום עומד על כך שבציווי זה יש הוראת שעה, שההלכה לדורות שונה ממנה, שהרי אמנם כהן גדול מצווה בכל הדורות שלא להיטמא גם לקרוביו המתים וכו', אבל כוהנים הדיוטים מחוייבים להיטמא לאחיהם המתים, ואם כן יש כאן הוראת שעה שאלעזר ואיתמר ימשיכו להיות במקדש ולא יטמאו ולא ינהגו במנהגי אבילות על אחיהם.
הטעם להוראה המיוחדת, כפי פשט התורה וכפירוש הרשב"ם והרמב"ן, מפני שבשונה מכלל הכוהנים ההדיוטים, הרי אלעזר ואיתמר נמשחו בשמן המשחה ככוהנים גדולים, ואף בכהן הגדול נאמר בתורה (ויקרא כא, י-יב) שהסיבה שלא יטמא לקרוביו, ולא יצא מהמקדש, מפני ש"נזר שמן משחת אלוקיו עליו".
למדנו מכאן ששמן המשחה הוא שמרומם ומקדש את האדם להיות איש הקודש הפנימי, המתרחק מטומאת המת, ושרוי תדיר (לפחות ברעיונותיו הפנימיים) במקדש. ואכן גם המשכן וכליו התקדשו בדור הראשון בשמן המשחה, כפי שנאמר (שמות ל) "ומשחת בו את אוהל מועד... ואת השולחן... והיו קודש קודשים, כל הנוגע בהם יקדש", ומפרש שם רש"י: "משיחה זו מקדשתם להיות קודש קודשים".
על שמן מופלא זה מסופר בגמרא (הוריות יא) שהוא נעשה רק על ידי משה במדבר, ו"כמה ניסים נעשו בו מתחילה ועד סוף ...ממנו היה נמשח משכן וכליו אהרן ובניו כל שבעת ימי המלואים, וכולו קיים לעתיד לבוא".
כהמשך לכך יש איסור מפורש בתורה לעשות שמן כמוהו, וגם איסור לסוך ממנו על אדם זר מישראל, שאין מצווה למשוח אותו, והגמרא שם מספרת שבאופן ניסי היו שני טיפות שמן "כמין שני טיפי מרגליות תלויות לאהרון בזקנו", ואפילו משה רבינו חשש שמא נגע בשמן זה שלא כהלכה, ונמצא שמעל בו, עד שיצאה בת קול והרגיעה אותו.
והנה, למרבה ההפתעה, בשמן הקדוש והמיוחד הזה המביא לפנימיות טהרה וקדושה, הצטווינו לא רק למשוח את הכהן הגדול אלא גם את... מלכי בית דוד ואת הכהן משוח המלחמה (רמב"ם כלי המקדש א, ז).
עניין זה מבאר יותר את הסיבה שבשעה שהצטווה שמואל הנביא ללכת ולמשוח את דוד בשמן, בעוד שאול חי ומולך, חושש שמואל באומרו: "איך אלך ושמע שאול והרגני"? (שמואל א' טז). כי שמואל היה צריך להביא דווקא את הקרן של שמן המשחה, שמן שהיה שמור וידוע שהוא מיועד למשיחת מלכים וכוהנים, וממילא כשהנביא נטל שמן זה, הרי הדבר יכול להתפרסם ולהיוודע למלכות.
וכאן עולה התמיהה – האם המלך דומה לכהן הגדול? הלא השמן מביא לקדושה פנימית ו'להישארות במקדש' ואילו המלך עניינו לצאת החוצה ולמשול בעם מבחינה מעשית?
אלא שבא הדבר ללמדנו שבעם ישראל גם המלוכה נמשחת בשמן המשחה, גם המלוכה מלאה בקדושה פנימית, והיא יונקת מהקודש ומלאה בקודש. ובאופן דומה, גם הכהן משוח המלחמה, שתפקידו לצאת למלחמה נמשח בשמן זה, כי גם מלחמות ישראל הם סביב הקדושה הפנימית.
בימים אלו שאנו מציינים את הקדושים שמסרו נפשם על קידוש ה', ועת אנו מציינים את תחילת העצמאות המדינית לישראל, עלינו לזכור שקוממיות ישראל עניינה לינוק מהקודש, להתחבר לקודש, ובעז"ה זכות כל הקדושים תעמוד לעם ישראל בארץ ישראל, שנזכה למלכות ישראל בשלימות מתוך קדושה וטהרה.