^ 1. האם שתי הלחם באים בכדי להתיר הבאת קרבנות מהתבואה החדשה במקדש, כפי שהקרבת העומר מתירה במקדש, או שזו מצוה בפני עצמה? ראה על כך: במיוחס לרשב"א למנחות שם; שפת אמת שם; מנחת חינוך מצוה שז, א; צפנת פענח, הלכות מתנות עניים, ג.
2. מקובל שהתוס' למסכת בכורות הם משל הר"ש משאנץ.
^ 2. וכך ברש"י לפסחים לו ע"ב, ד"ה מעצרת; מנחות סח ע"ב, ד"ה אין.
^ 3. ספר אבודרהם, תפילות הפסח, ד"ה והטעם שציווה.
^ 4. ראה עוד בדבריו במצוה צא, י; שז, יז.
^ 5. מרדכי טרופר, תגובות והערות, שמעתין, 96 (תשמ"ט), עמ' 83 (וכן: הצופה, ה' בסיון תשמ"ז; הצופה, כ"ב באייר תשמ"ח), כותב שגם מתיאור הבאת הביכורים לירושלים ניתן ללמוד שלא היו מביאים ביכורים בחג השבועות עצמו. במשנה בביכורים ג, ב-ד נאמר: "שהחליל מכה לפניהם", וכן: "בעלי אומניות שבירושלים עומדים לפניהם" – "בשעה שעוסקים במלאכתם" (קידושין לג ע"א). מאחר שפעולות אילו אסורות בשבת וביו"ט, הרי שהביכורים מובאים בימות החול בלבד, בין עצרת לחנוכה. אך נראה שהוכחות אלו לבדן אינן מספיקות. ברי שפעולות אלו אינן חלק מהותי ממצוות הביכורים, אלא מנהג יפה שנהגו בו אנשי ירושלים ומביאי הביכורים (על כך ראה: הרב שלמה רוזנפלד, "ייחודה הציבורי של העלאת הביכורים", ביכורי הארץ, כפר דרום: מכון התורה והארץ, תשס"ג, עמ' 143-149), ויתכן שבשבת וביו"ט לא היו נוהגים כך. אך מלבד זאת, תיאורים אלה מתייחסים לאופן העלאת הביכורים מלפני העיר ירושלים ועד הכניסה להר הבית: "החליל מכה לפניהם עד שמגיעים קרוב לירושלים. הגיעו קרוב לירושלים – שלחו לפניהם, ועיטרו את בכוריהם. הפחות הסגנים והגזברים יוצאים לקראתם"; "החליל מכה לפניהם עד שמגיעין להר הבית" (משנה ביכורים ג, ג-ד). הדיון שלנו הוא בשאלה אם לבית המקדש עצמו היו מביאים את הביכורים בשבת וביו"ט. ממשניות אילו לא ניתן להסיק דבר, מפני שהן עוסקות בשלב מקדמי.