- פרשת שבוע ותנ"ך
- לך לך
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב אברהם שפירא זצ"ל
43
"בפרשתנו [- פרשת לך לך] ... מתחיל דבר ה' ממש אלינו"
הגה"ק רבי צבי יהודה הכהן קוק זת"ע "היה אומר" ["שיחות הרצי"ה" [וכפירוש הראשונים על מסכת אבות: "כלומר: ... היה רגיל לומר כן תמיד" (רע"ב שם פ"א, מ"ב; ועיין שם ברש"י ובמשנה ו')]]: "התרגלנו להסתכל בדבר ה' המגיע אלינו מדי שבוע בשבוע בפרשיות התורה. בעצם, בפרשתנו מתחיל כל סדר לימוד הזה, סדר העבודה הזאת, היום מתחיל דבר ה' ממש אלינו - 'אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו' (ברכות התורה). הפרשיות הקודמות - "בראשית" - "נח", אינן מיוחדות לנו, אלא כלל-עולמיות וכלל-אנושיות. דבר ה' מן השמיים מופיע בהן לסידור ענייני הדורות בעולם: 'זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור" (דברים ל"ב, ז'). מתוך ההקדמות הראשונות, מגיעים אנו לדבר ה' המיוחד לנו, הספציפי לנו. שתי הפרשיות הקודמות עדיין לא היו מיוחדות לנו, זאת עובדה פשוטה וברורה. עכשיו, מתחיל עניין ישראל ואורייתא (ותורה)".
[ב]
"הביטו אל אברהם אביכם"
עוד "היה אומר" (שם): "'משה קיבל תורה מסיני' (אבות פ"א, מ"א), ועל-ידי זה מתגלה ישראל ואורייתא (ותורה) בכל שלמותו ואמיתתו. משה השקול כנגד כל ישראל (מכילתא יתרו ט"ו, א'; זוה"ק ח"ג, פרשת כי-תצא רפב/ב; תיקו"ז, י"ט) מוסר את התורה לישראל. אבל יש לזכור שמשה רבנו הוא נכדו של אברהם אבינו - הוא המשך של אברהם אבינו. אנחנו כולנו נכדים של אברהם אבינו. יש ציווי מיוחד, מצות נביאים, מדברי קבלה (נבואה), ללמוד מי הוא אברהם אבינו, כמו שנאמר בישעיה (נ"א, א' - ב'): 'הביטו אל צור חוצבתם - ... הביטו אל אברהם אביכם'. זה נאמר בלשון ציווי: הביטו, הסתכלו, התבוננו. אתם מצווים ללמוד על אברהם אבינו באופן מיוחד. איך לומדים על אברהם אבינו? מתוך הפרשיות המיוחדות לאברהם אבינו ...". עכ"ל.
[ג]
"אחד היה אברהם"
הנביא ישעיה מתנבא (שם): "שִמעו אלי רודפי צדק, מבקשי ה': הביטו אל צור חוצבתם ... הביטו אל אברהם אביכם ... כי אחד קראתיו ואברכהו וארבהו".
רש"י מפרש (שם): "'כי אחד קראתיו' - כי אחד היה, יחידי בארץ כנען אשר הגליתיו שם מארצו וממולדתו, 'קראתיו' רביתיו וגדלתיו, לשון 'קריאי העדה' (במדבר א', ט"ז), וכשם שהוא היה יחיד וגִדלתיו כן אגדל אתכם שאתם יחידים לי".
אברהם אבינו נקרא אחד, יחידי, כלשון הפסוק (יחזקאל ל"ג, כ"ד): "אחד היה אברהם". מהו סוד יחודו של אברהם אבינו? מבואר בדברי רש"י שאברהם אבינו היה יחיד בשעה שאמר לו הקב"ה ללכת לארץ כנען ללא משפחה או קרובים, ויותר מכך, מאותו רגע שעזב אברהם אבינו את אמונתו של תרח אביו, ונלחם בעובדי פסילים, הוא היה יחיד ובודד בעולמו, ללא קרוב וגואל. אביו מולידו התנכר לו ומסרו לנימרוד שישליך אותו לכבשן האש, אך אברהם אבינו אינו מתפעל.
הוא ניצב מול אנשי דור הפלגה הלועגים לו בכל פה, באומרם (ב"ר ל"ח, ו'): "אברהם זה, פרדה עקרה הוא - אינו מוליד". כל העולם עובד עבודה זרה, והוא כיחיד יוצא לפרסם את אמונת ה' בעולם. בימיו כובשים ארבעת המלכים את הרפאים שהיו בני ענק. עוג מלך הבשן נותר מיתר הרפאים כפי שנאמר בכתוב, והוא דוגמא לכוחם וגבורתם של בני הענק. וכנגד מלכים אדירים אלו שכבשו את בני הענק, יוצא אברהם אבינו למלחמה מתוך ביטחון מוחלט בהצלחתו במלחמה, והוא אומנם מנצח. בנוסף לכך הוא נלחם כנגד שיטתה האנוכית של סדום הוא אינו נרתע כלל מאף כוח המצוי בארץ. ונשאלת השאלה: מהיכן שאב אברהם אבינו כוח כה כביר, לעמוד יחיד מול העולם ומלואו?
[ד]
"בשבילי נברא העולם"
סוד אמונתו של אברהם אבינו עליו השלום, הוא הידיעה כי "בשבילי נברא העולם" (משנה - סנהדרין פ"ד, מ"ה), אם האדם יכול להרוס ולקלקל עולם שלם, הווי אומר שחורבן העולם או תיקונו נתונים בידי האדם, ואם כן אינני מסתפק במועט. ברצוני לצאת לתקן עולם במלכות ש-די. ארמים או ערבים אין זה משנה כלל, הוא קיבל אחריות על כל העולם, ולא הסתפק בפחות מכך.
וכך מאלפינו בינה הרב המאירי בפירושו למסכת אבות (פ"א, מ"א; ועיין ברמב"ם - הלכות ע"ז פ"א, ה"ג וב"כסף משנה" שם) וזו לשונו: "והיה זה אומנם בדור פלג שעברו בלידתו אלף ותשנ"ו (שנים). ועם כל זה היו בכל הדורות יחידים מחזיקים בברית ובאמונה. ולא נִתפרסמו אצלנו זולתי בקצת הדורות שהיו שם יחידים ונכבדים ונקובי שם. והם: בזמן הראשון - אדם ושת, ובזמן שמאנוש עד דור המבול - חנוך מתושלח ונח, ובזמן שמן המבול עד הפלגה - שם ועבר. וכל אלה היה להם אחוזת מרעים רבים ונכבדים נִמשכים לדעותיהם דרך לימוד. לא זכו כל כך להשפיע דרך דרשת רבים וההִשתדל להפוך אל העמים שפה ברורה, רק דרך לימוד בבתיהם לנמצאים ולהנִמשכים אחריהם. ואף-על-פי שבאה הקבלה בשם ועבר שהיו אוכלוסי הנִמשכים אחריהם מרובים, מכל מקום רוב העולם נִמשכו אחר אותם האמונות הנִפסדות, והיה העולם מתכונה והולך, הולך וגדל בעִקבות האמונות הרעות בהם, ובני עליה הולכים ומתמעטים. עד שהגיע הזמן לאברהם אבינו ע"ה שנולד אחר הזמן הנזכר קצ"ב שנים, הוקדש מרחם ומלידה ומבטן ומהריון. מבית אסורים יצא למלוך, ומאור כשדים ניצול להציל עם עצום עושה דברו, לכפר על עם ה' ולהשיב את נִדחו. בתחילת לימודו נגלה טוב מִזגו ונִתפרסם יושר הכנתו, עד שכל יודעיו יקוו לו הבינו לאחריתו, והוא אצלי אומרם ז"ל עליו (נדרים לב.; ב"ר פ"ל ופס"ד): 'בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו' - רומז על פירסום הכנתו והיות כל העולם מכירים אחדותו. הצליח בלימודו והשיג עד תכלית מה שאפשר לפי טבעו, והיה אז אברהם אבינו ע"ה בן ארבעים שנה, והוא אומרם ז"ל במקום אחר: 'בן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו'. וכשראה את עצמו שלם, עם ראותו קלקול בני דורו, לבשתהו רוח ה' וקינא בחכמתו בשם ה' וקיבץ אלפים ורבבות לעבוד את ה' ולייחד את שמו בעולם לבער אלילים מן הארץ והיה זה בשנת נ"ב ללידתו, והוא שנת יציאתו מחרן. ונשלמו אז מהשנים אלפיים שנה, והם נקראים אצל רבותינו (סנהדרין צז.): 'שני אלפים תוהו' שלא היה שם מי שקורא בשם ה' להשיב רבים מעוון, עד בוא אברהם אבינו ע"ה ואז התחילו 'שני אלפים תורה'". עכ"ל.
מתוך מבט חיובי זה על כל העולם כולו, הוא נשא תפילה גם על סדום שלא תחרב, למרות שתושביה היו רשעים. אומנם לא היה לו עימם כל שיג ושיח, אך הוא דאג להם, כי הם היו מעשה ידיו של הקב"ה. הוא התפלל להצלתם ולחזרתם בתשובה. הוא פעל מתוך אחריות של בן הדואג לכל נכסיו של אביו בכל מקום שהם!
יהודי העובד את ה' כאברהם אבינו, מתעניין מאוד במצב הרוחני של כל ברואי העולם. הוא אינו חדל מלהגות בתפקידו לקרב את לב ישראל לאביהם שבשמיים ולהרבות כבוד שמיים בעולם ...
[ה]
"אברהם אוהבי"
מתוך אותה תפיסה והכרה כי אני יחיד בעולמו של הקב"ה ובי תלויה כל תכלית הבריאה, עמד אברהם אבינו בכל ניסיונותיו, עד שירד הקב"ה לכבשן האש והצילו. באותה שעה אמר הקב"ה למלאכי השרת: אני יחיד ואברהם יחיד, ראוי ליחיד להציל את היחיד (פסחים קיח.; ילקוט שמעוני - בראשית פט"ו, רמז ע"ז; שם - תהלים פקי"ג, רמז תתע"ג).
כביכול, בורא עולמים היה יחיד. הוא היה לבד, כי לא היה מי שיכיר שהקב"ה צריך אותו. עד שבא אברהם אבינו, שגם הוא היה יחיד ובודד בעולמו, ושניהם כרתו ביניהם ברית אהבה נִצחית, עד שאברהם אבינו נקרא "אברהם אוהבי" (ישעיה מ"א, ח').
כל בני דורו לא האמינו כי יתכן לאהוב את הבורא. הן גדול הוא, רם ונישא, ומי הוא אשר יעיז לאהוב את בורא עולם, ויותר מכך, ליצור עימו קשר אישי, קשר אהבה, כדוגמת איש ואישה. עד שבא אברהם, חקר, חיפש ומצא כי זוהי תכלית הבריאה וזהו גם הסדר שבו תיקן הקב"ה את הבריאה, ולכן, אפשר להעניק לו יתברך, כדוגמת אישה המעניקה לבעלה.
לכן נקרא אברהם אבינו נדיב, כמאמר חז"ל (חגיגה ג.) על הפסוק (שיה"ש ז, ב'): "'מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב' - כמה נאים רגליהן של ישראל בשעה שעולים לרגל, 'בת נדיב' - ביתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב, שנאמר (תהלים מ"ז, י'): ''נדיבי עמים נאספו עם א-לוהי אברהם" - א-לוהי אברהם ולא א-לוהי יצחק ויעקב?! אלא א-לוהי אברהם שהיה תחילה לגרים.
אברהם אבינו התנדב, כביכול, להתקשר עם הקב"ה ובזכות זאת נקבע לו ה' 'נדיב'.
[ו]
"עם א-לוהי אברהם"
נאמר (במשנה - אבות פ"א, מ"ב): "על שלושה דברים העולם עומד - על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים". עולמו של כל יהודי עומד על ג' יסודות אלו, והם מכוונים כנגד אברהם, יצחק ויעקב. אברהם - הוא עמוד החסד, יצחק - עמוד העבודה, ויעקב אבינו - עמוד התורה. שלושה יסודות אלו מקבילים גם לישראל, אורייתא (התורה) והקב"ה. אברהם אבינו - כנגד ישראל, יצחק - כנגד הקב"ה, כי הוא בחינת העבודה, ויעקב - כנגד התורה.
כאמור , ישראל - הם כנגד אברהם אבינו, כי אברהם הוא הראשון שממנו התחילה קדושת ישראל. החל ממנו הפסקנו להיות בני נח [ועיין במדרש תנחומא (לך-לך, ד'): "'(ויאמר ה' אל אברם לך-לך ...) ואעשך לגוי גדול ...' (בראשית י"ב, א' - ב') - 'ואשימך' אין כתיב כאן, אלא 'ואעשך' - שאני בורא אותך בריה חדשה"]. הוא הראשון שגילה את רוממות קדושת ישראל, והוא הראשון שהבין היטב מה הקב"ה חפץ להשיג מהבריאה שברא, מה היא תכליתה של הבריאה, ושהעיקר המכוון בה הוא ישראל עובד ה'. הוא הראשון שגילה את האמונה בקדושת ישראל, ולכן הוא כנגד ישראל [ע"כ נלקט ונערך (בתוספת נופך) בעיקר מתוך הספר "פרקי מחשבה" - בין אדם לעצמו - מהותו של יהודי].
[ז]
מידת אברהם "העִברי"
על הפסוק (דברים א', א'): "אלה הדברים, אשר דיבר משה אל כל ישראל: בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב".
כתה ה"אור החיים" הקדוש זת"ע (שם): "אפשר לפרש כל הכתוב דרך רמז ... ["אין הכוונה שפירוש הפסוק הוא בדרך רמז, אלא שהכתוב בפסוק זה בתורה נאמר דרך רמז ויש במקומות שצויינו בו משום רמז לשיטת הספרי שזה למאורעות שאירעו באותם מקומות (ועיין בדבריו הקודמים שם; וברש"י שם), ואילו הרב סבור שכיון שהפסוק נכתב בדרך המרמזת על כוונות שונות הרי שאפשר לבאר שהרמז הוא לגבי דרך בעבודת ה'" (ביאור "ישמח משה" שם, הערה מ"ה)]. והוא כי במקרא מועט, לימד משה כללות יראת ה', ומידות ההגונות. הצריכים להולכים בתורת ה' ["לשון הכתוב בתהלים (קי"ט, א'): "אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'" (ביאור "מאורי אור" שם, הערה ל"ב); "לצורך עלייה במעלות התורה, צריכים גם יראת שמיים וגם מידות טובות. וכתב רבינו 'להולכים', כיון שהוראות אלו הן לעולים בעבודת ה' ובלימוד תורה. לא לאלו ה'עומדים' בדרגת עבודתם, אלא דווקא לאלו העולים במעלות עבודת ה'" (ביאור "ישמח משה" שם, הערה מ"ו)]. והם מידות תשעה. האחד: שיהיה לוקח מידתו של אברהם, שכתוב (ראה בראשית י"ד, י"ג): 'לאברם העִברי' ["שאברהם אבינו עמד יחיד ובודד נגד כל העולם באמונתו בה', ונשאר איתן בדעתו ולא התפעל מן המלעיגים עליו, וכדברי רבי יהודה (ב"ר מ"ב, ח') שפירש תיבת 'עִברי' - כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד" (ביאור "מאורי אור" שם, הערה ל"ג; וראה ילקוט "מאורי חיים" שם, הערה כ"ה)], והוא מה שרמז באומרו 'בעבר'". [וב"מאור החיים" הביא תלמיד ה"אור החיים" הקדוש כל הרמז כפי ששמע מרבו במעט שינויים, וזו לשונו [כפי שהובאה בילקוט "מאורי חיים" שם, הערה כ"ד (עיי"ש)]: "'אלה הדברים' וגו', דברים רמז משה רבינו בפסוק זה באלו הפרטים שפרט, שלכאורה מה צורך יש לדעת כל כך 'בעבר הירדן במדבר בערבה' וכו'? שִמעו אחי ורעי מה שרמז פה קדוש והוא משה רבינו ע"ה בפסוק זה: 'אלה הדברים אשר דיבר משה... בעבר' - רמז לישראל שיהיו במידת אברהם העִברי ...". עכ"ל].
[ח]
"יחיד" - "לבדו"
"במדרש מובא (בראשית רבה מ"ב, ח'): ''ויגד לאברם העִברי' ... רבי יהודה אומר: כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד'. תכונת הנפש היסודית ביותר של אברהם אבינו התבטאה במה שסיגל לעצמו כוח לעמוד נגד הזרם של זמנו. בספר "רוח חיים" (פ"ה, מ"ד) ביאר הגה"ק רבי חיים מוולאז'ין זת"ע שכל הניסיונות שעמד בהם אברהם אבינו מטרתם הייתה לסלול את הדרך לפני בניו, וממנו יונק כלל ישראל לדורות כוח לעמוד בניסיונות דומים. מן הסתם ניתן לומר שגם כוח: 'והוא בעבר אחד' גם הוא ירושה לנו מאברהם כתכונה יסודית באיש הישראלי. היהודי השלם באמונתו אינו מושפע מהדעות והתנועות הסובבות בעולם - לא מהעולם הגויי ולא מהעולם היהודי ...
ואלו דברי הגה"ק רבי ירוחם ממיר זת"ע ("דעת תורה") על הפסוק (בראשית ל"ב, כ"ה): 'ויוותר יעקב לבדו': 'כי זה ממידותיו של הקב"ה - מידה של 'לבדו' ... ובמידה ההיא הכל בה, בהנהגת המידה ההיא כבר אין שום צורך ולא הִזדקקות לעזר כל שהוא מזולתו. 'ויוותר יעקב לבדו ויאבק איש עימו', לא נאמר זה להגיד כי נשאר עזוב באין עזר, וכאן מצא איש מקום להיאבק איתו. לפי דברי חז"ל הנה זה אדרבה בגדולתו של יעקב מזכירים זאת, כי בא לפיסגת מדרגתו, כי היה דומה לו יתברך במידה של 'לבדו', ולא היה נצרך לכלום עזר, כי היא המידה שכולה בה, ובמידה זו דווקא הוא אשר לחם ונתברך. והוא על דרך אומרם ז"ל [וכנזכר לעיל (פסחים קיח.; ילקוט שמעוני - בראשית פט"ו, רמז ע"ז; שם - תהלים פקי"ג, רמז תתע"ג]: 'בשעה שהפיל נימרוד הרשע את אברהם אבינו לתוך כיבשן האש, אמר גבריאל לפני הקב"ה: ריבונו-של-עולם ארד ואצנן ואציל את הצדיק מכיבשן האש אמר לו הקב"ה: אני יחיד בעולמי והוא יחיד בעולמו, נאה ליחיד להציל את היחיד'. מידתו של הקב"ה הלוא היא 'יחיד', 'לבדו', וכן אברהם אבינו ע"ה היה לו מידה של יחיד, 'יחידות' בתכלית, וכזה הוא 'ויוותר יעקב לבדו''" ("לב נאמן").
[ט]
"אחד היה אברהם"
בשם הגה"ק רבי נחמן מברסלב זת"ע נכתב (בהשמטה שבהקדמת "ליקוטי מוהר"ן" תנינא) בזו הלשון: "'אחד היה אברהם' (יחזקאל ל"ג, כ"ד) - שאברהם עבד ה' רק על-ידי שהיה אחד, שחשב בדעתו שהוא רק יחידי בעולם, ולא הסתכל כלל על בני העולם, שסרים מאחרי ה' ומונעים אותו, ולא על אביו ושאר המונעים, רק כאילו הוא אחד בעולם, וזהו: 'אחד היה אברהם' (שם). וכן כל הרוצה לכנוס בעבודת ה', אי-אפשר לו לכנוס כי אם על-ידי בחינת שיחשוב שאין בעולם כי אם הוא לבדו יחידי בעולם, ולא יסתכל על שום אדם המונעו, כגון: אביו ואִמו או חותנו ואִשתו ובניו וכיוצא, או המניעות שיש משאר בני העולם, המלעיגים ומסיתים ומונעים מעבודתו יתברך. וצריך שלא יחוש ויסתכל עליהם כלל, רק יהיה בבחינת: 'אחד היה אברהם' (שם) - כאילו הוא יחיד בעולם כנ"ל".
[י]
כל יהודי הוא בנו יחידו של הקב"ה
"הנה רז"ל (אסתר רבה ו', ב') דרשו על הכתוב: 'איש יהודי היה בשושן ושמו מרדכי' - איש יחידי. נמצא שכל עצם מהות שם ישראל שנקראים יהודים, היינו על שם שהם יחידים כי כל היהדות שיש לכל אחד הוא כפי בחינת היחידות שלו, כפי שמעלים עיניו מכל המונעים הסובבים הן הרחוקים ממנו, ובפרט מהקרובים אליו כאשתו ובני משפחתו וכמבואר פנים ("ליקוטי מוהר"ן" שם) וכולנו בני אברהם שהיה יחיד בעולם בבחינת 'אחד היה אברהם' (שם) וכמבואר פנים ("ליקוטי מוהר"ן" שם). ועל שם זה נקרא (בראשית י"ד, ג'): 'אברהם העִברי' כמו שאמרו רז"ל (ב"ר מ"ב, ח'), על שם שכל העולם (שהיו עובדי עבודה זרה) מעבר זה והוא מעבר זה. ולא שם ליבו אליהם כלל ובבחינת '[ו]צדיק באמונתו יחיה' (חבקוק ב', ד'), שהלך עם אמונתו לעבוד את ה' ולִבלי להסתכל ולשים לב לכל המונעים והפיתויים וההסתות שמסביב לו. ואכן אמרו והשוו כן רז"ל (ילקוט שמעוני - אסתר פ"ב, רמז תתרנ"ג) שיש אומרים שהיה שקול מרדכי כאברהם בדורו (עיי"ש)" ("מעדני מלך" על "ליקוטי מוהר"ן").
"מהותו של כל יהודי היא היותו איש יחידי - יש לו תפקיד המיוחד אך ורק לו ויש לו גם ניסיונות המיוחדים רק לו. הבורא ציוה אותנו: 'לא תחמוד בית רעך, שורו וחמורו וכל אשר לרעך'. התורה מורה: אל תחמוד את מה שיש לחברך, לא בגשמיות ולא ברוחניות, אתם הִנכם שני עולמות. לכל אחד מכם יש נסיונות אחרים, תפקידים אחרים וכלים אחרים. החמדה של האחד כלפי חבירו צריכה להיות מכם והלאה.
המהר"ל (ב"נצח ישראל" פי"א) מבאר זאת באופן הבא: הקב"ה מכנה אותנו 'בני בכורי ישראל' (שמות ד', כ"ב), במשפחה יש רק בן בכור אחד. זוהי דרגת הקירבה של ה' יתברך כלפי כל יהודי - הוא נחשב לבן בכור, בן יחיד" ("פרקי מחשבה" שם).
[יא]
"לך-לך ... ומבית אביך"
"ויאמר ה' אל אברם: לך-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית י"ב, א').
כתב הגה"ק רבי נתן מנעמירוב זת"ע [תלמידו המובהק של הגה"ק רבי נחמן מברסלב זת"ע. בספרו "ליקוטי הלכות" הלכות שבת - ז', ע"ה (עיי"ש); ועיין ב"ליקוטי מוהר"ן" תנינא, תורה מ"ח] וזו לשונו: "כי עיקר התשובה (ועיין ב"אורות התשובה" פט"ו, סע' י') ... שצריכים לצאת מכל המקומות שנתעה לשם ולשוב למקור שנחצב נשמתו משם. כי כל אחד מישראל שורש נשמתו גבוה מאוד מאוד ... רק שירדה לארציות וגשמיות זה העולם בשביל הבחירה כדי שדווקא על-ידי זה תשוב למקורה בשלמות נפלא וכו' וכל אדם שבעולם מגדול ועד קטן בהכרח שיעבור עליו כמה וכמה הרפתקאות וכו', שכולם הם בחינת ניסיונות וצרופים ועליות וירידות בלי שיעור. וכל כוונת ה' יתברך לטובה, 'כי כל מה דעביד רחמנא - לטב עביד' ['כל מה שעושה ה' - הוא עושה לטוב' (ברכות ס:)]. כי כל כוונתו יתברך הכל שעל-ידי זה דווקא יעלה מכל המקומות שירד לשם לברר משם מה שיברר עד שיבוא למקום מנוחתו למקור נשמתו וכו' כנ"ל ...
וזהו שאמר ה' יתברך לאברהם שמרמז בזה לכל אדם שבעולם 'לך-לך' שמזהיר את האדם שילך לעצמו, כי עצם האדם מה שנקרא אני הוא רק הנשמה (כמו שכתוב ב"ליקוטי מוהר"ן" תורה כ"ב - "חותם בתוך חותם"), וכן כשמדברים עם האדם לנוכח ואומרים לו 'אתה' או 'לך', עיקר הכוונה על הנשמה שהוא עצם האדם כידוע, וזהו שמזהרת התורה את האדם: 'לך-לך' - שתלך-לך לעצמך, היינו למקור נשמתך שכל הילוכך ונסיעתך וכל דרכיך בזה העולם, בכולם תכוין לילך-לך בעצמך היינו למקור נשמתך שזה עיקר עצם האדם שמדברים עימו כנ"ל ...
וזהו: 'מארצך', 'מארצך' דווקא. היינו מתוך ארציות וגשמיות שלך לאיזה ארציות וגשמיות שירדת לשם שנדמה לך שקשה לצאת משם אף-על-פי-כן אתה צריך להתגבר לילך מתוך ארצך דווקא לילך-לך לנשמתך וכו' כנ"ל.
וזהו: 'וממולדתך' איך שנולדת באיזה גשמיות שנולדת אף-על-פי שגם זה מונע גדול, כמו שאמר דוד (תהלים נ"א, ז'): 'הן בעוון חוללתי' וכו' אף-על-פי-כן אתה מוכרח לילך 'ממולדתך' דווקא, לילך-לך דווקא כנ"ל.
'ומבית אביך' - שהם המשפחה והשכנים וקרוביו ומיודעיו שמגודל ביניהם, שגם מהם יש כמה וכמה מניעות לעבודת ה' יתברך שמונעים בכמה דרכים, לפעמים בגשמיות ולפעמים על-ידי דעותיהם וסברותיהם ההפוכות מן האמת, מכולם אתה צריך לצאת ולילך-לך לנשמתך כנ"ל, כי אתה צריך להאמין שבוודאי אין הקב"ה בא בטרוניא [בעלילה (רש"י)] עם בריותיו (ע"ז ג.), ובוודאי יש לך כוח לעמוד בכל זה כמו שכתב אדמו"ר ז"ל (ב"ליקוטי מוהר"ן" תנינא, תורה מ"ו) שאין הקב"ה שולח לאדם מניעות שלא יוכל לעמוד בהם וכו'.
וזהו: 'אל הארץ אשר אראך', שהוא ארץ ישראל שהוא כלליות הקדושה, ששם הבית-מקדש, ששם מקור כל הנשמות, שעל זה מזהירו 'לך-לך' לנשמתך כנ"ל ...".
[יב]
"ואת הנפש אשר עשו בחרן"
בספר "חיי מוהר"ן" [שצ"ה, ד' - עניין המחלוקת שעליו (מתוך סיפורים חדשים, סוף סי' כ"א - עיי"ש); ועיין ברמב"ם - הלכות ע"ז פ"א, ה"ג] מסופר: "אברהם אבינו היה לו גם-כן ייסורים גדולים ממעשיות כאלו (כלומר: כמו עניין המעשיות והייסורים שעוברים עליו) כי אברהם אבינו היה גם-כן מקרב בני הנעורים לה' יתברך. כי היה מגייר גרים כידוע. ודרכו שהיה בא בתוך העיר, והיה רץ בתוך העיר, והיה צועק הוי הוי, גִוואלְד. והיו רצים אחריו כמו שרודפים אחרי המשוגע, והוא היה טוען עימהם הרבה שהם כולם בטעויות גדולות, כי היה בקי בכל השִׂכליות והסברות של דרכי העבודה-זרה שלהם ... והיה מוכיחם ומראה להם שהכל טעות, וגילה להם האמונה הקדושה האמיתית. ונמשכו אחריו קצת בני הנעורים, כי זקנים לא היה מקרב, כי הזקנים כבר נִשרשו בטעויותיהם הרבה וקשה להשיבם מדרכם עוד, רק בני הנעורים נמשכו ורצו אחריו. והיה הולך מעיר לעיר והם רצו אחריו. והיו אביהם ונשותיהם חולקים עליהם, על אלו בני הנעורים, כי אמרו עליהם שיצאו לתרבות רעה ונשתמדו, עד שהיו מרחקים אותם מאוד. עד שקצת בני הנעורים חזרו לסורם מחמת הייסורים שהיו להם מביתם מחותנם ומאביהם ומנשותיהם וכיוצא, וקצתם נשארו אצלו ונדבקו בו. והיה אברהם אבינו עוסק בזה הרבה לגלות האמונה הקדושה בעולם. והיה מחבר ספרים הרבה מאוד על זה, אלפים ספרים ... ואחר-כך היה יצחק גם-כן הולך בדרך זה ... וכן יעקב היה גם-כן עוסק בזה ... לוי ...".
[יג]
"אפשר ללמוד מבעלי חיים כיצד להתחזק בעבודת ה'"
"מאז חטא עץ הדעת נתון האדם למלחמה חזקה עם יצריו כל ימי חייו. היצר הרע משתמש בשיטות מתוחכמות ביותר כדי להחטיא את האדם, ולהפילו לשאול תחתית. הקב"ה שברא את היצרים הרעים, נתן לנו נשק יעיל כדי להילחם באותם יצרים ולנצחם. הנשק הזה הוא התורה. כאשר לומד האדם תורה ומקיים את המצוות מסוגל לנצח את יצריו ללא כל קושי.
לפני מתן תורה למדנו הנהגות ודרך ארץ מבעלי חיים שונים, וכדברי הכתוב (איוב ל"ה, י"א): 'מַלְּפֵנוּ מִבַּהֲמוֹת אָרֶץ וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵנוּ'. פסוק זה מלמדנו שהטבע כולו נברא כדי לסייע לאדם במכלול צרכיו ולאו דווקא בעניינים גשמיים. הנביא ישעיה הביע רעיון דומה בפסוק (מ"ג, ז'): 'כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו'. חז"ל בסוף הברייתא (אבות פ"ו, מי"ב) הסבירו את הפסוק לאמר: 'כל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו'.
ברור שבלי התורה לא יכול האדם להגיע למידות טובות. אם האדם היה לומד מעשי חסד מחסידה לא היינו יכולים ללמוד אלא שצריכים לגמול חסד רק עם החברים כפי שהחסידה עושה חסד רק עם חברותיה, לכן ניתנה לנו תורה כדי שנדע כי יש לגמול חסד עם כולם.
על אף האמור אפשר ללמוד מבעלי חיים כיצד להתחזק בעבודת ה'.
התנא יהודה בן תימא מלמד אותנו כיצד להתחזק ולעלות בעבודת ה'. וכך נאמר במשנה (אבות פ"ה, מ"כ): "יהודה בן תימא אומר: הווי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים".
לכאורה נראה שהתנא כפל את דבריו ללא צורך, כי 'קל כנשר' 'ורץ כצבי' הינם דברים שווים. וכן 'עז כנמר' 'וגיבור כארי'. מדוע מחולקים לארבע קבוצות בעוד שלכאורה אפשר לחלקם לשתי קבוצות?
הגה"ק מרן רבי יוסף קארו זת"ע (ב"י או"ח סי' א') מסביר כי אין שום כפילות בדברי התנא, ורק אנחנו צריכים להבינם היטב. זאת עוד גם הסדר במשנה מדוייק, דהיינו תחילה 'עז כנמר', אחר-כך 'קל כנשר', לאחר מכן 'רץ כצבי' ולבסוף 'גיבור כארי'. "לפי שפעמים אדם חפץ לעשות מצוה ונמנע מלעשותה מפני בני אדם שמלעיגים עליו". התנא התחיל ב'עז כנמר' למרות שאין הדבר קשור באבר מסויים כמו 'רץ כצבי' (דבר הקשור לרגליים), כדי ללמד אותנו דבר יסודי בעבודת ה' והוא שלא להתבייש מפני המלעיגים בעבודת ה'.
האדם הינו יצור חברתי המושפע מאוד מתגובותיה של החברה ולעיתים קרובות מתבייש לקיים את מצוות ה' מפני המלעיגים, או מחשש פן יבולע לו מן האנשים אשר בא עימם במגע ומתנגדים לשיטתו. על כן הזהיר אותנו התנא לא לחשוש מכך ולהיות 'עז כנמר' ..." ("אמרי ח"ן" - בראשית).
[יד]
"הווי עז כנמר ...כלל גדול בעבודת הבורא יתברך"
"'יהודה בן תימא אומר: הווי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים' (אבות שם). פרט ארבעה דברים בעבודת הבורא יתברך. והתחיל ב'עז כנמר', לפי שהוא כלל גדול בעבודת הבורא יתברך, לפי שפעמים אדם חפץ לעשות מצוה ונמנע מלעשותה מפני בני אדם שמלעיגים עליו ועל כן הזהיר שתעיז פניך כנגד המלעיגים ואל תמנע מלעשות המצוה. וכן אמר רבי יוחנן בן זכאי לתלמידיו: 'יהי רצון שתהא מורא שמים עליהם כמורא בשר ודם'. וכן הוא אומר לעניין הבושה - שפעמים אדם מתבייש מפני האדם יותר ממה שיתבייש מפני הבורא יתברך, על כן הזהיר שתעיז מצחך כנגד המלעיגים ולא תבוש. וכן אמר דוד ע"ה (תהלים קי"ט, מ"ו): 'ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש', אף כי היה נרדף ובורח בין האומות היה מחזיק בתורתו ולומד אף כי היו מלעיגים עליו" [טור או"ח, סי' א (עיי"ש)].
"... כך פתח רבינו יעקב בעל-הטורים את סִפרו 'אורח חיים' הראשון בהלכה. ודאי שאין משנה זאת הלכה ממש, מוסרית היא כאופייה של מסכת אבות בכללותה, אבל, אין תחומים מוגדרים וברורים בין הלכה לאגדה. קשה הוא קיומה של ההלכה ללא עידוד וסעד שהאגדה מגישה לאדם.
הנה עומד לו אדם דרך מקרה בחברה הזרה להשקפת עולמו הדתית ולאורח חייו הקבועים על-פי ההלכה, בוש הוא לעמוד בתפילה בבוא העת, בוש הוא לברך על כיבוד שהוגש לו וכו', על זה הזהיר: 'הווי עז כנמר' - יהיו הליכות חייך הדתיים מבוצעים על-ידך באומץ לב ובעזות האופייניים לנמר" ("מקור חיים השלם").
[טו]
"ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת ה' יתברך"
וזאת היא ההלכה הראשונה הכתובה ברמ"א (שו"ע חאו"ח סי' א', סע' א'): "ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת ה' יתברך (טור)". והעיר ה"משנה ברורה" (שם, ס"ק ה' ד"ה מפני בני אדם): "ועל כל פנים לא יתקוטט עימהם, מפני שמידת העזות מגונה מאוד, ואין ראוי להִשתמש ממנה כלל אפילו בעבודת ה' יתברך, כי יקנה קניין בנפשו להיות עז אפילו שלא במקום עבודתו יתברך ["בית יוסף" (ד"ה ומ"ש ע"כ)]". וביאר ה"אפיקי מגינים" (חידושים סק"ה) שדווקא במצוה שאינה גמורה יניחנה ולא יתקוטט עימהם, אבל במצוה גמורה וכל-שכן מצוה שהיא חובת הגוף, אין להניחה מפני הקטטה. וראה ב"ביאור הלכה" שכתב (שם ד"ה ולא יתבייש): "דע שה'בית יוסף' לא איירי (דיבר) כי אם במצוה שהוא עושה לעצמו ובני אדם מלעיגים עליו - אז בוודאי אין לו לחוש כלל ללעגם ולא יתקוטט עימהם, אבל אם הוא עומד במקום שיש אפיקורסים המִתקוממים על התורה ורוצים לעשות איזה תקנות בענייני העיר ועל-ידי זה יעבירו את העם מרצון ה' ופתח בשלום ולא נשמעו דבריו, בכגון זה לא דיבר ה'בית יוסף' מאומה ומצוה לשנֹאתם ולהִתקוטט עימהם ולהפר עצתם בכל מה שיוכל, ודוד המלך ע"ה אמר (תהלים קל"ט, כ"א - כ"ב): 'הלוא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים ...'".
הוסיף וכתב ה"משנה ברורה" (שם, ס"ק ו' ד"ה המלעיגים עליו) וזו לשונו: "וכן [ב"ח סע' ב' ("שער הציון")] אם הוא אדם בינוני עומד במקום גדולים [ואינם מלעיגים עליו אלא שמתבייש מפניהם (כתב הטור: פעמים אדם חפץ לעשות מצוה ונמנע מלעשותה מפני בני אדם שמלעיגים עליו, ועל כן הזהיר שתעיז פניך כנגד המלעיגים ואל תמנע מלעשות המצוה וכו',ופעמים אדם מתבייש מפני האדם יותר ממה שיתבייש מפני הבורא וכו'. וכתב הב"ח בשם המהרש"ל שלעג ובושה הם שני עניינים, הלעג הוא אף שאינו מתבייש, והבושה היא מה שהאדם מתבייש לעשות מצוה בפני אנשים חשובים אף שאינם מלעיגים עליו)], לא יתבייש מהם (כשבא) ללמוד ולעשות המצוה, אך אם אפשר לו לעשות המצוה שלא בפניהם, טוב יותר. ["פרי מגדים" א"א ס"ק ב' ("שער הציון")] ומיהו (ואולם) בפני בינוניים שילמדו ממנו (לעשות כמעשהו), יש לומר טוב יותר לעשות בפניהם שילמדו ממנו לעשות כמעשהו, אך יכוֵּן ליבו לשם שמיים ולא להתפאר חלילה". עכ"ל.
[טז]
"וספרתם לכם" - "לעצמכם" - בחינת "אחד היה אברהם"
בשם הגה"ק רבי נחמן מברסלב זת"ע נכתב ["משיבת נפש" אות נ"א (עיי"ש במקורו; ועי' עוד בספר "ליקוטי הלכות" או"ח, פסח - ט', כ"ב)] בזו הלשון: "לפעמים נופל האדם בדעתו מחמת שנדמה לו שחבריו בני גילו טובים ממנו הרבה, ואף-על-פי שבוודאי הוא מידה טובה להיות שפל רוח בפני כל אדם ולהחזיק את כל אדם טוב ממנו. אבל אם ייפול בדעתו על-ידי זה, חס ושלום, אין זה ענוה, אדרבא, זה גדלות גדול שאין נאה לו שיעבוד איזה עבודה לשם יתברך ועדיין הוא רחוק כל כך וחבריו כבר זכו למה שזכו. כי באמת אסור להרהר אחרי המקום ומי יודע מאיזה מקום הוא ובאיזה מקומות נמשך על-ידי מעשיו. כי אין אדם דומה לחברו כלל.
וזה בחינת מה שאמרו רז"ל, לעניין ספירת העומר "וספרתם לכם - וספרתם לעצמכם". כי כל הבא לטהר את עצמו ולזכות לקבל עליו עול תורה שזה בחינת ספירת העומר שהוא הכנה לקבלת התורה, צריך לספור הימים לעצמו דווקא ואל יפיל אותו חברו כלל, חס ושלום, שזה בחינת: "אחד היה אברהם" כמבואר במקום אחר (בהשמטה שבהקדמת "ליקוטי מוהר"ן" תנינא), היינו שחשב תמיד שהוא רק אחד בעולם ולא הסתכל על שום מונע ומעכב ומבלבל. כי באמת כמו שיש כמה מניעות מרשעים הרוצים למנעו בכמה הסתות ופיתויים וליצנות וכו' או בהִתגרות המחלוקת שמרבים עליו, כמו כן יש גם כן לפעמים כמה מניעות וחלישות הדעת אפילו מחבריו ואוהביו הכשרים באמת.
וכל זה אי-אפשר לבאר היטב בכתב, רק המשכיל החפץ באמת יבין מדעתו, כי כנגד כל מיני מניעות כאלו צריכים לילך בדרך הנ"ל בבחינת: "אחד היה אברהם", ולא יסתכל על חברו כלל בבחינת: "וספרתם לכם - לעצמכם" כנ"ל ולהתנהג בדרכי התמימות ולהיות בשמחה תמיד אפילו בעניות ודחקות גדול, וגם עבודתו ותפילתו אינה בשלמות כלל. אף-על-פי-כן יהיה שמח בחלקו תמיד ולא יסתכל על העולם כלל, שיש הרבה שיש להם פרנסה בשפע וגם בעבודת ה' בתורה ותפילה נדמה לו שהם גדולים ממנו אלפים מדרגות אף-על-פי שלא ראה מהם יגיעות כאלה והוא התייגע כל כך ולא זכה לזה והוא בעניות ובשיפלות גדול בגשמיות וברוחניות. אף-על-פי-כן אל יפול בדעתו מזה כלל ויהיה שמח בחלקו ויחיה את עצמו בכל עת במה שיוכל, וכל נקודה טובה שמרוויח לפעמים יהיה יקר בעיניו מאוד ויודה לה' יתברך אשר הפליא חסדו עמו לזכות לזה על-כל-פנים. ומה איכפת לו מה שחברו גדול וטוב ממנו, טוב ה' לכל. וכמובא במעשה של התם (עיי"ש) שהיה רגיל להשיב על ששאלו ממנו מה שחברו לוקח מקח גדול יותר בעד מלאכתו והשיב: "מה איכפת לי בזה זה מעשה שלו וזה מעשה שלי", והוא היה משתעשע ושמח מאוד במלאכתו אף-על-פי שלא הייתה בשלמות הראוי, וגם במעט הרווח שהרוויח מיד ליד אחרי עמל ויגיעה רבה ולא הסתכל על אחרים כלל כנ"ל".
[יז]
במשקל החסידות
כתב הרמח"ל זת"ע ["מסילת ישרים" פ"כ (עיי"ש באורך); ועיי"ש בסוף פ"ה] וזו לשונו: "מה שצריך לבאר עתה הוא משקל החסידות הזה (כלומר, שיקול-הדעת הנצרך להכריע אם וכיצד לנהוג בעניינים הנובעים ממידת החסידות), והוא עניין עיקרי מאוד מאוד. ותדע באמת שזהו המלאכה הקשה שבחסידות, כי דקותו רב, ויש ליצר בדבר הזה כניסה גדולה, על כן נמצאת סכנתו עצומה, כי הרבה דברים טובים יוכל היצר לרחק כאילו הם רעים, והרבה חטאים לקרב כאילו הם מצוות גדולות.
ובאמת שלא יוכל איש להצליח במשקל הזה, אלא בשלושה דברים: א. שיהיה ליבו ישר שבלבבות, שלא תהיה פנייתו אלא לעשות נחת-רוח לפניו יתברך, ולא זולת זה כלל; ב. ושיהיה מעיין על מעשיו עיון גדול, וישתדל לתקנם על-פי התכלית הזה; ג. ואחר כל זאת - יהיה משליך יהבו על ה' ...
והנה מה שצריך להבין, הוא, כי אין לדון דברי החסידות על מראיהן הראשון [לפי מה שעולה בדעת האדם כטוב וכראוי על-פי "מושכל ראשון", כלומר, על-פי ראייתו הראשונה, השִטחית (לפי שעתו ומקומו, ללא עיון מקיף ומעמיק)], אלא צריך לעיין ולהתבונן עד היכן תולדות המעשה (תוצאותיו בעתיד) מגיעות. כי לפעמים המעשה בעצמו יראה טוב, ולפי שהתולדות רעות, יתחייב להניחו, ולו יעשה אותו - יהיה חוטא ולא חסיד ...
הנה חייב האדם לשמור כל המצוות בכל דיקדוקיהם לפני מי שיהיה (בפני כל אדם) ולא יירא ולא יבוש. וכן הוא אומר (תהלים קי"ט, מ"ו): 'ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש'. וכן שנינו (אבות שם): 'הווי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים'. אומנם, גם בזה צריך חילוק והבחנה [לחלק ולהבדיל בין דבר לדבר, על יסוד בחינתם של הדברים ושל הנסיבות השונות זו מזו, בהן הם מצויים - כפי שהרמח"ל מפרש בהמשך דבריו (שם)], כי כל זה נאמר על גופי המצוות שחייבים אנחנו בהם חובה גמורה, שבהם ישים פניו כחלמיש. אך יש איזה תוספות חסידות, שאם יעשה אותם האדם לפני המון העם, ישחקו עליו ויתלוצצו, ונמצאו חוטאים ונענשים על ידו, והוא היה יכול להניח מלעשות הדברים ההם, כי אינם חובה מוחלטת. הנה דבר כזה, ודאי שיותר הגון הוא לחסיד שיניחהו משיעשהו. והוא מה שאמר הכתוב (מיכה ו', ח'): "והצנע לכת עם א-לוהיך". וכמה חסידים גדולים הניחו ממנהגי חסידותם בהיותם בין המון-העם, משום דמיחזי כיוהרא (לנראה בעיני ההמון כהנהגה מגונה של יהירות וגאווה). כללו של דבר: כל מה שהוא עיקרי במצוה - יעשהו לפני כל מלעיג. ומה שאינו עיקרי והוא גורם שחוק והיתול - לא יעשהו.
נמצאת למד שהבא להתחסד חסידות אמיתי, צריך שישקול כל מעשיו לפי התולדות (התוצאות בעתיד) הנמשכות מהם, ולפי התנאים המתלווים להם לפי העת לפי החברה (כגון: אם יש חשש שילעגו על מעשי חסידותו וכדומה) לפי הנושא ולפי המקום. ואם הפרישה תוליד יותר קידוש שם-שמיים ונחת-רוח לפניו מן המעשה - יפרוש ולא יעשה. או אם מעשה אחד במראיתו הוא טוב, ובתולדותיו (בעתיד) או בתנאיו הוא רע, ומעשה אחד רע במראיתו וטוב בתולדותיו, הכל הולך אחר החיתום והתולדה, שהיא פרי המעשים באמת. ואין הדברים מסורים, אלא ללב מבין ושׂכל נכון, כי אי-אפשר לבאר הפרטים שאין להם קץ. ו'ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה' (משלי ב', ו')".
[יח]
עבודת ה' בעזות דקדושה
על דברי הרמ"א זת"ע (שם): "ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת ה' יתברך (טור). גם בהצנע לכת ("מורה נבוכים" ח"ג, פנ"ב) ובשֹכבו על מִשכבו ידע לפני מי הוא שוכב". כתב ה"פסקי תשובות" ("פסקי תשובות" סי' א', אות ד', עמ' ג - ד) וזו לשונו: "קישור וחיבור בין שני הוראות אלו, כי אימתי לא יתבושש מפני בני אדם ולא יחשוש למיחזי כיוהרא (לנראה בעיני ההמון כהנהגה מגונה של יהירות וגאווה) ולהתנשאות וכדו', כשעושה כמו כן גם כשהוא בהצנע לכת באין רואים, שבזה הוכחה שתורתו ועבודתו באמת ובאמונה ["תולדות יעקב יוסף" (פרשת כי-תצא) בשם רבו הבעש"ט זת"ע, הובאו דבריו בספר הבעש"ט על התורה (תחילת פרשת במדבר)].
וכבר כתבו הספרים [כמובא בספה"ק עה"פ "הנִסתרות לה' א-לוהינו והנִגלות לנו ולבנינו ...", ובספר "היכון לקראת א-לוהיך ישראל" (ח"ה, הע' כ"ז) בשם ספר "דרש משה" (להגה"ק רבי משה פיינשטיין זת"ע, פרשת ויצא) שרק בדורות הקודמים שהיו רובן צדיקים היה אפשר בדרך הנהגה להיות נסתר במעשיו, אבל בימנו אדרבה צריך שיראו וידעו בניו ובנותיו וכל אדם אשר הוא שוקד בתורה ועושה צדקה ומעשים טובים כי שילמדו ממעשיו, וכך מובא בעוד ספרים, אך יכוֵּן ליבו לשם שמיים] שבימנו יש להתהדר בתורה ובתפילה ובמצוות ואין לחשוש למיחזי כיוהרא (לנראה בעיני ההמון כהנהגה מגונה של יהירות וגאווה) לעשותם בפני רבים בחשק ובחיות, וכשם ["ספר הזכות" (לבעל "חידושי הרי"ם" זת"ע. ח"ב על השו"ע שם): "שהנמר עזותו יותר מגבורתו, שגם אם חטא ורוצה לשוב, טוב שיהיה לו עוז שוודאי יסייעוהו לשוב", ובספר "אמרי קדוש" לגה"ק מסטרערליסק זת"ע "'בעיקבתא דמשיחא חוצפא יסגי' (בסמוך לבואו של המשיח החוצפה תיגדל)', פירוש: אפילו יהיה ריק תורה ומעשים טובים בדיוטא תחתונה בדעת ויראה יעיז פניו להתחזק ולצעוק זמירות הודו וכו' ולמעלה גדולה יחשב, כי עיקר עבודת איש ישראל הוא התחזקות", וכן בספר "צדקת צדיק" (אות מ"ו): "'והיא לא תצלח' (במדבר י"ד, מ"א) - היא ולא אחרת והוא בזמננו עקבי משיחא" וכו' (עיי"ש באורך)] שמצד הסיטרא אחרא איתא (מובא) בחז"ל (סוטה מט:): 'בעיקבתא דמשיחא חוצפא יסגי' (בסמוך לבואו של המשיח החוצפה תיגדל), כמו כן יש להִתגבר כנגדו בעבודת ה' של קדושה אפילו אינו במדרגה גבוהה, אך שיכוֵּן ליבו לשם שמיים ולא לשם הִתפארות והִתנשאות גרידא". עכ"ל.
[יט]
"ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים איתו"
"לכל אורך חייו רואים את אברהם נאמן לשיטתו זו. כאשר שומע אברהם ציווי מהקב"ה ניגש לקיימו ללא שום סייג ומבלי להתחשב בתוצאות. כאשר היה מעשה כלשהו העלול גרום לחילול ה' הטיל אברהם כל כובד משקלו למנוע חילול ה' ואדרבא להביא לידי קידוש ה'. גישתו זו של אברהם הניעה אותו לצאת למלחמה נגד ארבעת המלכים החזקים ולא לחשוש מן הסכנה הדולה שארבה לו. אדם המתנהג בצורה זו בדרך כלל איננו מקובל בחברה וכולם בזים לו ויורדים לחייו. לאברהם אבינו התייחסו אחרת. כולם כיבדו והעריכו אותו וכינוהו: 'נשיא א-לוהים' (בראשית כ"ג, ו'). אבימלך הכיר בגדולתו של אברהם וכרת איתו ברית (בראשית כ"א, כ"ז). אבימלך ידע כי מעשיו של אברהם מקובלים על הקב"ה ולכן בלי ספק ההצלחה תאיר לו פנים בכל התחומים (בראשית כ"א, כ"ב - כ"ג). עובדות אלו מוכיחות בעליל כי: 'ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים איתו' (משלי ט"ז, ז').
כידוע 'מעשה אבות סימן לבנים'. גם היום מעריך העולם יהודי עקבי השומר אמונים לתורה ולמצוות ואיננו פוסח 'על שני הסעיפים'. הבריות מעריכות מאוד אנשים שהם בגדר חומה בצורה שאין להזיזה ובזות בליבן לאלה המשנים את השקפת עולמם חדשים לבקרים. אלה היציבים בדעתם מוצאים מהלכים גם אצל יריבים קשים הנכנעים בסופו של דבר וממלאים את בקשותיהם מתוך כבוד והערצה. אלה ה'פוסחים על שני הסעיפים' לא זוכים להערכת הבריות אלא כאשר יש להם טובת הנאה מקירבתם. בעת שאין זהות אינטרסים בין החברה לאלה ה'פוסחים על שני הסעיפים', מרחיקה החברה אותם אנשים ועוזבת אותם לנפשם, כי העולם איננו מחבב אנשים בִלתי יציבים בהשקפות ובמעשים. אברהם היה 'עז כנמר', לא התבייש מאיש, הוא נאבק על השקפותיו עד כדי מסירות נפש, הוא חתר בכל כוחו להחדיר את האמונה בקב"ה והתרחק מכל אלה העלולים להרחיק אותו ממטרתו. גם כאשר צריך היה אברהם לצעוד לבדו בדרכו הקשה לא חשש מזה והשאיר את כל העולם בצד אחד של המתרס והוא היה בצידו השני, האחר" ("אמרי ח"ן" שם).
[כ]
הגה"ק רבי נחמן מברסלב זת"ע: "לעשות מהתורה - תפילה"
ב"ליקוטי מוהר"ן" (תנינא - כ"ה וב"השתפכות הנפש" - ב') כתוב:
"גַּם טוֹב לַעֲשׂוֹת מֵהַתּוֹרָה תְּפִלָּה. דְּהַיְנוּ כְּשֶׁלּוֹמֵד אוֹ שׁוֹמֵעַ אֵיזֶה מַאֲמַר תּוֹרָה מִצַּדִּיק הָאֱמֶת, אֲזַי יַעֲשֶׂה מִזֶּה תְּפִלָּה, דְּהַיְנוּ לְבַקֵּשׁ וּלְהִתְחַנֵּן לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ עַל כָּל מַה שֶּׁנֶּאֱמַר שָׁם בְּאוֹתוֹ הַמַּאֲמָר, מָתַי יִזְכֶּה גַּם הוּא לָבוֹא לְכָל זֶה, וְכַמָּה הוּא רָחוֹק מִזֶּה. וִיבַקֵּשׁ מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ, שֶׁיְּזַכֵּהוּ לָבוֹא לְכָל הַנֶּאֱמָר שָׁם בְּאוֹתוֹ הַמַּאֲמָר. וְהַמַּשְׂכִּיל וְהֶחָפֵץ בֶּאֱמֶת, יוֹלִיכוֹ ה' בְּדֶרֶךּ אֱמֶת וְיָבִין בְּעַצְמוֹ דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר, אֵיךְ לְהִתְנַהֵג בָּזֶה, בְּאֹפֶן שֶׁיִּהְיוּ דְּבָרָיו דִּבְרֵי חֵן וּטְעָנוֹת נְכוֹנוֹת, לְרַצּוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ שֶׁיְּקָרְבֵהוּ לַעֲבוֹדָתוֹ בֶּאֱמֶת. וְעִנְיָן הַשִֹֹּיחָה זוֹ עוֹלָה לְמָקוֹם גָּבוֹהַּ מְאֹד, וּבִפְרָט כְּשֶׁעוֹשֶׂה מִתּוֹרָה תְּפִלָּה, מִזֶּה נַעֲשֶׂה שַׁעֲשׁוּעִים גְּדוֹלִים מְאֹד לְמַעְלָה".
וב"שיחות הר"ן" (קמ"ה): "אמר: אני חפץ מאוד שיעשו מהתורות תפילות, אך איני יודע למי מוסרים זאת. ופעם אחד הראה לי בספר אחד שהיה אצלו שנתחבר בסמוך, הנקרא "יד הקטנה" ובסוף מבאר שם כמה עניינים בלשון תפילה שמדבר לה' יתברך ומתחיל כל עניין א-לוהי וכו' וקרא אותי וציוה לעיין בו בפנים, ורמז לי אז כמדבר: ראה שזה המחבר מדבר כמה עניינים מדרושיו לה' יתברך בלשון תפילה, ורמז לי שתשוקתו מאוד לעשות כן מתורותיו הקדושות לעשות מכל התורות תפילות ... גם אמר שכשעושים מהתורות תפילות נעשים מזה שעשועים גדולים למעלה שלא עלו לפניו יתברך שעשועים גדולים כאלה מימות עולם".
עוד כתוב (שם קצ"ו): "המוסר של התורה שלי נפלא ועצום מאוד אילו היו אומרים זאת התורה בלשון אחר בלשון מוסר, היה מעורר ומשבר את הלב מאוד כי כולה מוסר השכל, מוסר גדול ונורא מאוד, על כן צריך להיזהר לקיים מה שהזהרתי אתכם לעשות מן התורה תפילה כי תכף כשמתחילים להכניס זאת התורה בתוך דברי התעוררות ושיחה של תפילה בודאי תעורר ותשבר את ליבו מאוד".
וב"ליקוטי הלכות" (חאו"ח, הלכות עירובי תחומין, ה"ה) כתב: "ההנהגה הכללית שהזהיר לעשות מהתורות תפילות, דהיינו כל הדברים הקדושים שגילה בכל תורה ותורה, לעשות מזה תפילה, לבקש ולהתחנן מה' יתברך שיזכה לבוא לכל זה, כפי סדר חידושי התורה שגילה, כפי הבניין הנורא שבנה בכל תורה ותורה שגילה בדרכו הנפלא, ואמר, שנעשה מזה שעשועים גדולים למעלה, ואמר שנעשה מזה שעשועים שלא עלו שעשועים כאלה לפניו יתברך מעולם".
וב"השתפכות הנפש" (י"א) כתוב: "'ונתתי את תורתי בקִרבם ועל לבם אכתבנה'. לב זה בחינת תפילה כי עבודה שבלב זו תפילה, היינו שתהיה נכתבת התורה בתוך הלב על ידי שיכתבו מהתורות תפילות שהם בחינת לב, ועל ידי זה נשוב אליו יתברך באמת ויקרב אותנו ברחמיו בחינת: 'והייתי להם לא-לוהים והמה יהיו לי לעם'".
עוד כתוב ב"השתפכות הנפש" (פ"ד) וב"ליקוטי הלכות" (חחו"מ, הלכות נזקי שכנים, ה"ד): "אי אפשר לבוא לשום השגה בתורה כי אם על ידי תפילה. ועל כן צריכים לעשות מתורות תפילות דהיינו להתפלל שיזכה לקיים כל דברי התורה שלומד. מכל שכן כשיודע בעצמו שעבר על דברי תורה הוא צריך בוודאי להתפלל הרבה לה' יתברך שימחל לו על העבר ושיזכה מעתה על כל פנים לקיים ככל הכתוב בתורה הזאת. כי על ידי התפילה יתקן הכל".
וב"ליקוטי הלכות" (חחו"מ, הלכות נחלות, ה"ד) כתב:
"וְזֶה בְּחִינַת גֹּדֶל עֹצֶם הַמַּעֲלָה לַעֲשֹוֹת מֵהַתּוֹרוֹת תְּפִלּוֹת, כִּי כָּל הַתּוֹרָה שֶׁאָדָם לוֹמֵד בָּאָה בְּתוֹךְ הַתְּפִלָּה וְנִתְחַדְּשָׁה שָׁם וְהֵם מְחַזְּקִין זֶה אֶת זֶה כַּנַּ"ל. וְזֶה אֲפִלּוּ כְּשֶׁהַתּוֹרָה שֶׁעוֹסֵק בָּהּ אֵין לָהּ שַׁיָּכוּת בִּפְשִׁיטוּת עִם הַתְּפִלָּה כְּגוֹן שֶׁלּוֹמֵד דִּינֵי מָמוֹנוֹת וְאַחַר כָּךְ מִתְפַּלֵּל עַל שְׁמִירַת שַׁבָּת וְכַיּוֹצֵא. אֲבָל בְּוַדַּאי הוּא מַעֲלָה יְתֵרָה וַעֲצוּמָה כְּשֶׁזּוֹכֶה לַעֲשֹוֹת תְּפִלָּה מֵהַתּוֹרָה בְּעַצְמָהּ שֶׁעוֹסֵק בָּהּ שֶׁאָז הַתּוֹרָה וְהַתְּפִלָּה הֵם אַחְדוּת גָּמוּר בְּיוֹתֵר וְאָז מְחַזְּקִין זֶה אֶת זֶה וּמְאִירִין זֶה לָזֶה בְּיוֹתֵר וְיוֹתֵר. וְעַל כֵּן עִנְיָן זֶה לַעֲשֹוֹת מִתּוֹרוֹת תְּפִלּוֹת יָקָר מְאֹד מְאֹד וְנַעֲשֶֹה מִזֶּה שַׁעֲשׁוּעִים גְּדוֹלִים לְמַעְלָה שֶׁאֵין דֻּגְמָתָם ... כִּי מְיַחֲדִים עַל יְדֵי זֶה תּוֹרָה וּתְפִלָּה בְּיִחוּד נִפְלָא עַד שֶׁנַּעֲשִֹים אַחְדוּת גָּמוּר וְהֵם מְחַזְּקִים זֶה אֶת זֶה בְּיוֹתֵר וְכַנַּ"ל".
וב"השתפכות הנפש" (י"ד) כתוב: "כי כל שירת האזינו נאמרה כדי לזכות באחרית הימים לקים את התורה, כמו שכתוב שם בענין: אנכי הסתר אסתיר פני וכו' וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו. כי שירת האזינו זה בחינת תפלה שהיא בחינת שירה וזמרה בחינת עשרה מיני נגינה, שבהם יסד דוד המלך, עליו השלום, ספר תהלים הינו שעל ידי השירה הזאת כלל משה רבנו עליו השלום את כלל התורה בתוך בחינת שירה שהיא בחינת תפלה ועל ידי זה האיר לנו הארה זאת לזכות לעשות מהתורות תפלות שעל ידי זה עקר קיום התורה באחרית הימים בחינת וענתה השירה הזאת וכו' כי לא תשכח מפי זרעו וכו' כנ"ל".
[כא]
"ליקוטי תפילות"
ובדרך זאת הלך הגה"ק רבי נתן מנעמירוב זת"ע בחברו "ליקוטי תפילות" וכך כתב (שם בהקדמה): "ואין שום דבר שחסר לאדם בעניין עבודת ה' שלא ימצא בתפילות הללו. וכאשר העתקתי קצתם, ומסרתים לקצת אנשים הוטבו בעיניהם מאד מאוד והפצירו בי להעתיק להם כולם".
וב"ימי מוהרנ"ת" (א', פ"ט) כתב: "אשר נוראות יקרת אלו התפלות יודע כל אחד בנפשו כל מי שחפץ באמת".
וב"ימי שמואל" (א' , נ"ב) כתב: "ואמר לי [הגאון ר' דב מוורשא]: הלא כל התורה וכל הספרי מוסר מונחים באלו התפילות".
"ואין מי שיקרא ויאמר איזה תפילה ... שלא יהיה לו איזה הִרהור תשובה נפלא מאוד" (שם קע"ב \ ק"פ).
ובספר "עלים לתרופה" (מכתב ת"ג \ תכ"ח) כתב: "הן לומר התפילות שכבר עזרנו ה' יתברך לסדרם לפניכם הנובעים מתורתו הקדושה אשר הם חידושים נפלאים שלא היו מימות עולם, הן לעשות בעצמו תפילות מהתורות כפי מה שעובר עליך בכל עת".
"ובפרט שנזכה להרבות בתפילה ובקשות ושיחות בינו לבין קונו ולהתחיל להרגיל עצמו בכל יום לעשות מהתורות תפילות, כי זה יסוד מוסד ועולה על הכל אשרי שיאחז בזה" (שם תי"ב).
"ויתפשט הדרך הקדושה החדש לעשות מהתורות תפלות, שעל-ידי זה יתקרבו כל ישראל אליו יתברך" (שם קנ"ז).
[כב]
תפילת "אחד היה אברהם"
על-כן נסיים בתפילה מתוך "ליקוטי תפילות" [ח"א, תפילה קמ"ט (תתשפ"ה - ז)]: "'פנה אלי וחונני כי יחיד ועני אני' (תהלים כ"ה, ט"ז), 'שקדתי ואהיה כציפור בודד על גג' (שם ק"ב, ח'). ריבונו של עולם מה אומר מה אדבר, "הביט ימין וראה ואין לי מכיר, אבד מנוס ממני, אין דורש לנפשי. זעקתי אליך ה', אמרתי אתה מחסי, חלקי בארץ החיים. הקשיבה אל רינתי כי דלותי מאוד, הצילני מרודפי כי אמצו ממני' (שם קמ"ב, ה' - ז').
ריבונו של עולם יודע תעלומות עצם האמת וחפץ באמת. קרוב לקוראיו באמת. אתה לבד יודע את כל המעשה אשר נעשה עמי בכל יום ויום, מי ומי העומדים עלי בכל יום בגשמיות וברוחניות למנוע ולעכב אותי חס ושלום מדרך החיים. "ה' מה רבו צרי רבים קמים עלי" (שם ג', ב'), אתה יודע בכמה מיני מניעות ועיכובים והסתות ופיתויים ובִלבולים שמִתגברים עלי בכל עת למנוע אותי חס ושלום מדרך האמת מלהִתקרב אליך וליראיך ולצדיקים האמיתיים. ובעצם שִפלותי וריבוי עוונותי ועצם פיזור נפשי ובִלבול דעתי שיש לי ממני בעצמי, עוד הם מתגברים ומתגרים בי בכל עת המניעות והעיכובים מכל בני העולם, הן המניעות מבני הבית והקרובים, הן המניעות משאר בני העולם מריבוי השינוי דעות והמחלוקת שבעולם על נקודת האמת לאמיתו.
ועתה ה' א-לוהים אמת עוזרני והושיעני וחזקני ואמצני בעבודתך באמת. וזכני להתקרב ליראיך ותמימיך ההולכים בדרכיך באמת. ולא יהיה כוח לשום אדם שבעולם למנוע אותי מדרך האמת בשום אופן בעולם יהיה מי שיהיה הן קרוב הן רחוק. ותחזק את דעתי באמונתך תמיד. ואהיה דומה בעיני כאלו אני יחיד בעולם, כמו שנאמר (יחזקאל ל"ג, כ"ד): "אחד היה אברהם". ולא אשמע כלל ולא אסתכל על שום מונע ומעכב ומלעיג ומִתלוצץ ומבלבל בעולם. ולא יוכל שום אדם לבלבל אותי מדרך האמת והישר אפילו גדולים ממני וצדיקים כנגדי (עיין ב"השתפכות הנפש" אות נ"א), רק אזכה להתנהג בדרך האמת כפי מה שלימדתני מנעורי על-ידי רבותינו הקדושים האמיתיים. ואהיה רגיל לומר בנפשי שאיני יודע כלל מה נעשה בעולם עם כל אחד ואחד, רק אני בתומי אלך בדרך האמת כפי מדרגתי כאשר לימדתני על-ידי בחירי צדיקיך האמיתיים שהם נקודת האמת שבכל העולמות. ולא אסתכל על שום דעה ורצון שהוא נגד רצונם שהוא רצונך באמת, ואפילו כשיהיה ההכרח להתוועד עם בני האדם ולדבר עימהם הן במילי דשמיא והן במילי דעלמא, אף-על-פי-כן לא יבלבל דעתי מן האמת לאמיתו כלל, ואזכה לקיים באמת מקרא שכתוב: 'מי לי בשמיים ועימך לא חפצתי בארץ' (תהלים ע"ג, כ"ה). 'יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי', חזק".
2 תגובותב1 דיונים
י יואל |י"ח כסלו תשפ"ג פלגיאריזם
עם כל הכבוד, לא מבין כל הפלגיאריזם פה. להעתיק עשרות עמודים מילה במילה מספר 'מהותו של יהודי' של הרב עזריאל טאובר, בלי שום קרדיטים וכדומה
איך מותר לנקות בגדים בשבת?
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
למה ללמוד גמרא?
לו הייתי רוטשילד
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
האם הניסים שקרו במצרים יכולים לקרות גם היום?
איך ללמוד גמרא?
מה חשוב לשים לב כשמדליקים נרות שבת?
סוד ההתחדשות של יצחק
איך נראית נקמה יהודית?
מהו החידוש הכי גדול שיש בתורה?