קוממיות

עמלק אינו רק צאצאיו של אותו עם שנלחם בנו ברפידים, אלא כל מי שמרים את הדגל של השמדת עם ישראל במשך הדורות, מאז ועד עצם היום הזה. בזמן מרדכי ואסתר היה זה המן הרשע, לפני שבעים שנה - הצורר מגרמניה, אחר כך האסלאם וכעת גם מדינת פרס. כיצד אנו אמורים להתמודד עם האיום הקיומי הזה?

היה ניתן לחשוב שבמשטר מלוכני, כפי שמשרטט הרמב"ם, אין מקום להפגנות. אולם, הרמב"ם לא מזכיר איסור למחות כנגד החלטות המלך, אלא רק איסור לבזות את המלך, ומהגמרא אף עולה שמחאה כנגד שלטון היא מצוה, ובלבד שלא תכלול ביזוי.

כל שימוש בכוחניות במשפחה או בחברה, זו באמת עדות לחולשה. אדם החש שאינו יכול להנהיג את משפחתו בכוח השפעה חיובית, מנצל את כוחו להטיל אימה בביתו וע"י כך לשלוט, וכולם ניזוקים מכך.

דוכני הנחת תפילין וחלוקת נרות-שבת או שיעורי תורה "מחופשים", סיפורי מופתים או הוכחות שכליות, גרעינים תורניים או ישיבות מיוחדות לבעלי-תשובה, הוראה בבתי-ספר חילוניים או ערוצי תקשורת ייעודיים, ואולי מרכזים להפצת יהדות בהודו? בדרכי קירוב הרחוקים הרצויות בדורנו, המיועדות להרוות את הצימאון הרוחני הגדול בימינו, תעסוק הקומה התורנית השבוע.

אחד הדברים המאפיינים את הדור של עקבתא דמשיחא - דור שבן דוד בא בו - הוא, שתהיה "האמת נעדרת". כלומר, בדור הזה יתפשט השקר בעולם. השקר יהיה לגיטימי כאילו כך הוא סידורו של העולם. אנשים לא יאמרו אמת, לא יהיו אמינים, יבטיחו ולא יקיימו. לא יהיה אמון במנהיגים, לא יהיה על מי להישען, לא יהיה במי לבטוח

נראה שגם הפגנה המפריעה לאנשים תהיה מותרת במדינה המתוקנת. בגלות לא יכולנו להפגין ברחוב, אולם במדינה המתוקנת המחאה תחזור למקומה הטבעי: הרחוב

בית מלא שמחה יהיה, כאשר כל בני הבית ירגישו את התמיכה, "הפירגון", הקבלה שהאבא, ראש המשפחה, מקבל את כולם, כפי שהם, שמח ואוהב אותם. מתוך כך ניתן יהיה גם להעיר הערות ולבקש לשנות ולשפר.

בבתים רבים לכל שבת מתלווה החשש: איך יראה שולחן השבת בביתנו השבוע? ילדים שעוזבים את שולחן השבת באמצעו, מריבות, שיחות רדודות וקריאת עיתונים במהלך השירה המשפחתית, הם לצערנו תופעות מוכרות, לצד שולחנות שבת מרוממים ומקדשים. את הקומה התורנית השבוע נייחד לנושא קירוב בני המשפחה לשולחן השבת, כדי שמלאכי השלום ישכנו בביתנו.

חבלי משיח אלה, אל להם להביא אותנו לידי הטלת ספק בעצם הגאולה השלישית שהחלה להתנוצץ כבר לפני עשרות שנים. כשם שבמצרים החל תהליך והייתה מעין נסיגה לאחר התחלתו, כך בדורנו.

מנהיגות יהודית העולה מן העם ופועלת איתו ולמענו, אמורה להיות קשובה לו ולחפוץ בדו-שיח עימו, דבר שמתנהל, בין היתר, באמצעות המחאה וההפגנה.