אברים ורקמות

איבר במשמעותו המקראית הוא הנוצות הגדולות של כנף העוף^[1], ואברה היא כנף העוף כולה^[2]. בתקופת חז"ל הורחב המושג, ומאז הוא כולל כל חלק מהגוף הממלא בו תפקיד מסויים. ההגדרה המדוייקת של המושג המורחב הזה שונה בהתאם לדין הנידון.

בערך זה נידונים ההגדרות של איברים, ופרטי הדינים הנוגעים לאיברי אדם בחייו.

איברים בודדים נידונו בהלכה במספר עניינים הנוגעים לנושאים רפואיים: בהיותם מחוברים לגוף ועלולים להינזק, או בהיותם מנותקים מהגוף לעניין קבורתם, השתלתם באחר, או חיבורם לכהן.

בדין איברי אדם לאחר מותו - ראה ערך נתוח המת

עניינים שונים הנוגעים לאיברי בעלי חיים - ראה בערכים המיוחדים לאיברים שונים.

סוגי איברים בהלכה[עריכה]

טומאת אוהל - איברי האדם, בין מן החי ובין מן המת, לעניין שמטמאים במגע במשא ובאוהל בכל שהוא, הם דווקא איברים שיש להם בשר, גידים ועצמות, ומתחברים ביניהם על ידי מפרק; אבל איברים שאין להם עצם, אינם מטמאים בתורת איבר אלא כשאר בשר^[3].

חכמים מנו במשנה הדנה בטומאת אהל רמ"ח איברים שיש להם גם עצמות^[4], ואלו הם רמ"ח האיברים שדברו בהם חז"ל בכל מקום, אף על פי שיש עוד איברים בגוף על פי הגדרות אחרות, כגון לב, ריאות, כליות וכד', שלא נמנו ברמ"ח האיברים הנ"ל, מכיוון שאין הם מכילים עצם. אמנם בהגדרת האיברים הללו ובמניינם כבר התקשו חוקרים רבים, שכן מחד גיסא יש שימוש במספר "רמ"ח איברים" במצבים שבהם צריכים להיכלל גם איברים שאין בהם עצמות, וכאמור אין הם נכללים בהגדרה זו^[5], ומאידך גיסא מקובל בדרך כלל באופן מדעי שבגוף האדם יש רק 206-205 עצמות^[6]. לפיכך, נלאו החוקרים למצוא מצבים אנטומיים שונים, או לתת פרשנויות שונות לשיטת מניין האיברים שבמשנה, כדי להתאים את המציאות המדעית עם המניין של חז"ל^[7].

מספר איברים זה שמנו חז"ל הוא ברוב בני אדם, אך יש אנישם שיש להם איברים יתירים, כגון אצבע ששית, או עצמות נוספות כגון עצם זרוע כפולה וכיו"ב^[8].

איבר שהנשמה תלויה בו - היינו איבר שחיות האדם או הבהמה תלויה בו. נחלקו אמוראים בהגדרתו, ושלש דעות בעניין: איבר שאם יינטל, תיעשה הבהמה טריפה; איבר שאם יינטל, תיעשה הבהמה נבלה; איבר שאם יינטל, תמות הבהמה מיד^[9].

ראשי איברים - היינו חלקים חיצוניים בגוף האדם ובעלי החיים, המחוברים לשאר הגוף על ידי קשרים ופרקים. המשנה^[10] מונה עשרים וארבעה ראשי איברים באדם, שאינם מטמאים בנגעים משום מחיה. כאן כלולים איברים שאינם מנויים ברמ"ח האיברים, כגון ראשי אוזנים, ראש החוטם, ראש הגוויה, ראשי הדדים שבאשה.

קרבן עולה - איברים ביחס לחלקי קרבן העולה שמקריבים על המזבח^[11] הוגדרו במובן שונה. כאן מדובר בעשרה איברים שהם נתחים גדולים^[12], וחלקיהם נפרטו במשנה^[13].

איבר מן החי כולל שלשה מינים: שיש לו בשר, גידים ועצמות; שאין בו אלא בשר בלבד; שאין בו אלא עצם וגידים בלבד. שני המינים הראשונים, אם פרשו מבעל החי בעודו חי, יש בו איסור אכילה לדברי הכל; ביחס למין השלישי - נחלקו האחרונים^[14].

סתם איבר בחז"ל מתייחס לאיבר המין הזכרי^[15], ולכן נקראת השפה העברית בשם לשון הקודש, כי לא הונח בה מושג מפורש לאיברי המין ולפעולות מיניות^[16].

סכנת איבר[עריכה]

שבת[עריכה]

סכנת נפשות - כשסכנת האיבר כרוכה בסכנת נפשות כללית, מותר לחלל עליו שבת ויום-טוב גם באיסורים מן התורה^[17].

סכנת איבר בודד - כשיש סכנה רפואית לאיבוד מוחלט של איבר בודד, או אפילו כשהסכנה היא שהאיבר ישאר חלש כל ימיו, ולא יהיה ראוי למלאכתו כדרך העולם^[18], ודווקא במצב שלא צפויה סכנה לכל הגוף בגלל סכנת האיבר^[19] - דנו הפוסקים אם מותר לחלל עליו את השבת. בתלמוד נידון במפורש רק דין סכנה לעין, ונפסק להלכה שמחללים עליה את השבת^[20]. ביחס לשאר האיברים נחלקו הראשונים אם מותר לחלל עליהם את השבת באיסורים מן התורה. יש מהם שנראה בדעתם, שמותר לחלל את השבת גם כשקיימת סכנת איבר בלבד^[21]. אך להלכה נפסק, שאין מחללים את השבת באיסור מן התורה בסכנת איבר, אלא דווקא בפקוח-נפש ממש^[22], ודין סכנת איבר, כשברור שלא תתפתח מזה כל סכנת חיים^[23], כדין חולה שאין בו סכנה.

יש הסבורים, שמלאכות מן התורה במקרה של סכנת איבר אסורות אפילו בשינוי^[24]; יש הסבורים שבשינוי מותר^[25]; ויש מי שכתב, שמותר לחלל שבת במלאכה שאין צריך לגופה עבור סכנת איבר^[26]. ואם מותר לחלל שבת באיסור דרבנן חלוקים הפוסקים - יש מי שכתב, שבסכנת איבר אחד לא הותר אפילו שבות על ידי ישראל, ורק שבות של אמירה לגוי הותרה^[27]; ויש שכתבו, שאפילו יש בו סכנת איבר אין עושים לו דבר שהוא נסמך למלאכה מן התורה^[28]. ולהלכה נפסק, שמותר גם לישראל לחלל עליו בכל איסורי דרבנן^[29]. ודעת רוב הפוסקים, שבסכנת איבר מותרים איסורי דרבנן בלי שינוי כלל^[30].

סכנת איבר בעניינים אחרים[עריכה]

ייהרג ואל יעבור - כל עברות שבתורה, חוץ מעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, אם אומרים לו שיעבור עליהם או ייהרג, יעבור ואל ייהרג. ואם יכול להציל עצמו בכל אשר לו, צריך לתת הכל, ולא יעבור על לא תעשה^[31]. ואם יש סכנת איבר - יש מי שנסתפק אם דומה לממון, ואסור לעבור על איסור תורה להצלתו; או דומה לנפש, ויעבור על האיסור כדי להציל האיבר, ונראה להקל^[32].

יש שכתבו, שהיתר זה הוא בכל איסורי תורה, פרט לאיסורי שבת^[33]; ויש מי שכתב, שהיתר זה הוא רק כשאונסים אותו לעבור עבירה, ויכול להינצל בהצלת האיבר, אבל בסתם - אסור לעבור על איסור תורה כלשהו כדי להציל איבר מסכנה^[34].

הצלת אחר - אם יכול להציל חיי חברו על ידי סיכון איבר שלו, כגון שאומרים לו או יקצצו את אזנו, או יהרגו את חברו - יש אומרים, שחייב להקריב את האיבר למען חיי חברו^[35]; ויש אומרים, שאינו חייב, אלא שמידת חסידות היא למי שעושה כן^[36].

מאכלות אסורים - לא יאכל וישתה מאכלות אסורים אם אין בו סכנה^[37], ואפילו איסורי דרבנן^[38]. אך היינו דווקא באין בו סכנת איבר, אבל אם יש סכנת איבר, מותר לאכול ולשתות אפילו מאכלות אסורים מדרבנן, אם יש צורך בכך^[39].

באיסורי לא-תעשה - יש מי שכתב, שחולה בסכנת איבר מותר להתרפא גם באיסורי לאו מן התורה^[40]; ויש מי שכתב, שדווקא אם אונסים אותו לחטוא, ואם לא יחטא יקטעו את ידו, מותר לעבור על איסור לאו להצלת האיבר, אבל אם בא להתרפא מרצונו, אסור לעבור על לאו מן התורה כדי להציל איבר מגופו^[41].

הפלת עובר, כשהמשך ההריון עלול לסכן איבר של האם - יש מי שכתב, שלדעת הסוברים שאיסור הפלה הוא מן התורה, אין להתיר משום סכנת איבר בלבד, ולדעת הסוברים שהאיסור הוא מדרבנן, מותרת ההפלה בחשש לסכנת איבר^[42].

איבר שנחתך מן החי[עריכה]

קבורה - יש הסבורים, שמעיקר דין קבורה יש חיוב לקבור איבר מן החי, וחייב לקבור גם בשר מן החי^[43]. ברם, רוב האחרונים סבורים, שמעיקר הדין אין חיוב קבורה בשום איבר שנחתך מן החי^[44]. אכן, נהגו לקבור איבר שנחתך מן החי, כדי להציל את הכהנים מן הטומאה^[45]. יש מי שהבדיל בין איברים שיש בהם בשר גידים ועצמות שחייבים בקבורה, כי יש בהם טומאת איבר מן החי; לבין איברים שאין בהם עצמות, או שחסר מעט מהעצם, שאין צריך לקוברם^[46]. וכל עוד איננו קובר את האיבר, צריך לשים אותו בחדר מיוחד שלא יכנסו לשם הכהנים, כי איבר מן החי מטמא^[47].

ומכל מקום נהגו לקבור את האיברים שנכרתו בחיים יחד עם הגוף המת, ויש בזה נחת רוח לנפטר לקבור עמו כל חלקי גופו^[48]. ואם שכחו לקבור איבר שכרתו מחיים - יש מי שכתב, שאף מותר לפתוח הקבר עד מקום הלבנים שלמעלה מגוף הנפטר, ולהניח שם האיבר שנכרת, עם בקשת המחילה מהנפטר בעת פתיחת הקבר^[49].

ובדין קבורת שיליה - יש שהצריכו לקבור אותה^[50]; יש מי שכתב, ששפיר ושליא כשאין בהם עדיין צורת ולד, אין צריך לקוברם^[51]; יש מי שכתב, שאם היא שיליה מהפלה, הרי היא מטמאה, כי חזקה שאין שליא בלא ולד^[52], ולכן היא חייבת בקבורה כמו נפל, ויתכן שגם אסורה בהנאה, ואין להשתמש בה לצורך של תעשיה^[53]; ויש מי שכתב, שלא ראה שנוהגים לקבור שיליה כלל^[54].

בדין איברים מן המת - ראה ערך נתוח המת

הנאה - אין איסור הנאה באיבר מן החי^[55], ולכן מותר לרופאים להתלמד עליו ולעשות בו ניסיונות, ובלבד שלא ישליכוהו אחר כך בביזיון, אלא יצניעו או יקברו מה שנשאר, או יאבדו מן העולם על ידי שריפה^[56].

טומאת כהן - הכהן מוזהר שלא להיטמא לאיבר מן החי, שאין בו כדי לעלות ארוכה אם היה מחובר^[57], ואינו מיטמא לאיבר מן החי של אביו^[58], ומוזהר מלהיטמא אף לאיבר מן החי של עצמו^[59]. ודווקא אם האיבר שלם מוזהר עליו, אבל אם אין האיבר שלם לא חל שם טומאה עליו^[60]. הגדרת איבר שלם הוא כשהוא כברייתו - בשר, גידים ועצמות^[61].

כהן, שנקטעה אצבעו בתאונה, מותר לחברה לגופו על ידי ניתוח. וכן כהן שזקוק לאיבר, לבשר, או לעצם ממת, מותר לחבר לו חלקים אלו^[62], והיינו אף על פי שעובר על לאו שלא להיטמא, הדבר מותר משום סכנת איבר, או מכיוון שהרופאים חותכים ועושים נקב באיבר של הכהן, ושם מדביקים את בשר המת ותופרים אחר כך את החתך, יש לו דין של טומאה בלועה, וגם אם נשאר מקצת מבשר המת גלוי, הרי הוא בטל לגוף ונטהר. ולשיטה זו, יש מי שכתב, שלא להזיז את האיבר המנותח של הכהן עד שיגמרו לתפור כל התפירות^[63]; יש מי שפקפקו בהיתר זה, אלא אם הוא נחוץ מאד לחולה^[64]; ויש מי שכתב, שעדיף שיבצע את הניתוח רופא גוי, ויעשו הניתוח בהרדמה מלאה של הכהן-החולה, שלא יהא מסייע כלל^[65].

כהן הזקוק לניתוח איבר, מיד כשנחתך ממנו האיבר, ימהרו להוציא האיבר מן הבית שבו שוכב הכהן^[66].

כהן רופא, במקום שאין רופא טוב כמוהו, מותר לו לנתח ולחתוך איברים, אך מיד כשחתך האיבר יצא מן הבית^[67].

מי שהושתל בקרבו איבר מן המת, אין הוא מטמא באהל לאחר ההשתלה, וכהן רשאי לשהות במחיצתו, כי האיבר המת בטל לגוף החי לאחר השתלתו^[68].

רקמה ניתוחית - חולים רבים עוברים ניתוחים או פרוצדורות רפואיות פולשניות אחרות להסרת רקמות חולות, מעוותות, או ממאירות. ניתוחים אלו מבוצעים בהסכמה מדעת של המטופל לטיפול רפואי, לרבות פעולות כגון: עצם הניתוח, סילוק הרקמות הנגועות, ושימור דגימות קטנות לצורכי איבחון. במהלך ניתוח כורתים את הרקמה החולנית עם שוליים בריאים, ושולחים את הרקמה לאבחנה פתולוגית. לצורך האבחון הנחוץ לחולה יש צורך בכמות קטנה של הרקמה. האבחון נעשה על דגימות של רקמות טריות, או על דגימות של רקמות המקובעות בבלוקים של פרפין, או על דגימות המקובעות על זכוכיות-נושא, אשר לעתים עוברות צביעות מיוחדות לאיתור מחלות מיוחדות ומוגדרות. חומר זה חייב להישמר למקרה שיהא צורך באבחון חוזר אם יתגלו עובדות חדשות, או להשוואה אם בעתיד יחזור התהליך הפתולוגי וכיוצ"ב.

"עודפי רקמות כירורגיות" הן החלק הארי של הרקמות הנלקחות במהלך ניתוח מוסכם ומאושר, שיש צורך לכורתן בגלל ההוריה הרפואית, ואשר אינן נחוצות לצורכי אבחון וטיפול בחולה. עודפי רקמות כאלו נקברים בהתאם לתקנות משרד הבריאות.

חלק מיזערי מרקמה עודפת זו יכול לשמש לצורכי מחקר, הן ביחס לחולה עצמו, כגון גילוי שינויים גנטיים עם השלכות ישירות לחולה או לבני משפחתו, והן למחקר בסיסי, אפידמיולוגי וכיו"ב לטובת הכלל; או לצורכי הוראה; או לצרכי בקרת איכות.

מבחינת ההלכה אין מניעה לשמר דגימות קטנות מרקמות שנכרתו מגופו של חולה לצורכי מחקר, הוראה, או בקרת איכות, גם ללא הסכמתו המפורשת של החולה, ובתנאי שמדובר בדגימה שהיא פחותה מכזית, וההאנונימיות של החולה נשמרת בקפדנות^[69]. הסיבות לכך הן:

לדעת רוב הפוסקים אין חיוב קבורה מעיקר הדין בשום איבר שנחתך מן החי. אכן, נהגו לקבור איבר שנחתך מן החי, כדי להציל את הכהנים מן הטומאה. דבר זה נכון דווקא ביחס לאיבר שעל פי ההלכה מטמא, היינו איברים שיש בהם בשר, גידים ועצמות. לפיכך, אין כלל זה חל על דגימה קטנה של רקמה מן החי, ובוודאי אם שיעורה פחות מכזית.

על פי ההלכה אין איסור הנאה באיבר מן החי, ולפיכך מותר לבצע מחקרים על איברים מן החי לתועלת בני אדם, ובלבד שלא ינהגו בהם בביזיון, אלא יצניעו, יקברו או ישרפו את הנותר מהרקמה לאחר ביצוע המחקר.

באופן כללי ניתן לומר כי ההלכה מתייחסת בחיוב לשיפור העולם ושכלולו באמצעים מדעיים וטכנולוגיים, ובלבד שאין איסור מהותי באמצעים אלו, וצפויה תועלת משמעותית לבני האדם.

כאשר נשמרת האנונימיות של המנותח מחד גיסא, ויכולה להיות תועלת ממשית לאנשים אחרים מאידך גיסא, הרי זה בבחינת 'זה נהנה וזה לא חסר'^[70].

איברים מלאכותיים[עריכה]

שבת - אין הקטע יוצא בשבת בקב שלו, דהיינו ברגל מלאכותית [פרותזה], בתנאי שאינו נזקק להלך בו, שעל כל פנים צריך הוא למקלו, אלא כוונתו כדי שלא יראה חסר רגל אלא נכה רגל, והטעם כיון שאינו לצורך הילוכו - אסור^[71]. אכן, בזמננו כתבו הפוסקים שמחוסר איבר כלשהו מותר לצאת באיבר המלאכותי שהתקינו לו, מכיוון שהוא דרך שימושו^[72].

אדם שהוא מחוסר עין, מותר לו לצאת בעין זכוכית, משום שקבועה במושב העין, ואין לחוש שמא יוציאה ממקומה^[73].

איבר מלאכותי לעניין חציצה בטבילה - ראה ערך חציצה בטבילה

איברים להשתלה - ראה ערך השתלת אברים

הערות שוליים