פרנס על הציבור

פרנס על הציבור נחשב לאחד ממנהיגיה הקהילה היהודית בתפוצות ישראל. תפקידו היה להפעיל את מוסדות הקהילה מהבחינה הארגונית. לשם כך היו בידו סמכויות לגבית מיסים ולביצוע הוצאות ציבוריות. בדרך כלל, המינוי שלו היה מאושר על ידי השלטונות, אשר העניקו לו סמכויות על מנת שיוכל למלא את תפקידו.

אופן המינוי[עריכה]

הפרנס היה נבחר על-ידי הציבור. בדרך כלל, הבוחרים את הפרנסים היו התושבים הותיקים בקהילה, בעלי רכוש. לעיתים, הוא נבחר על-יד רק אסיפה של נבחרי ציבור. כך בא לידי ביטוי ההמלצה שבתלמוד, לפיה אין מעמידין פרנס על הציבור, אלא אם כן נמלכים בציבור. המקור לכך שדרושה הסכמה כללית מקורה מדברי חז"ל, המתארים לנו כיצד ולמה נתמנה בצלאל בן אורי - בונה משכן העדות כפרנס על הציבור :

"אמר לו "הקדוש ברוך הוא" למשה: משה, הגון עליך בצלאל? אמר לו: רבונו של עולם, אם לפניך הגון - לפני לא כל שכן? אמר לו: אף על פי כן, לך אמור להם. הלך ואמר להם לישראל: הגון עליכם בצלאל ? אמרו לו: אם לפני הקדוש ברוך הוא ולפניך הוא הגון - לפנינו לא כל שכן ?" ^[1] .

גם הרב אברהם יצחק הכהן קוק מסתמך על אותן דברי חז"ל, אך מוסיף פרטים על התכונות הנדרשות ממנהיג טוב. בראש ובראשונה עליו להיות טהור לב, אחר כך חכם היודע להנהיג מדינה ורק לבסוף אהוב על הבריות. התכטנה הארונה נלמדת מהדו-שיח לעי בין קב"ה לבין משה רבינו. והוא מסכם : "אם בצלאל הגון לפניך, דהיינו שאתה בוחן כליות ולב ויודע אם האדם הוא טהור לב. והוא פועל בלי שום אינטרסים ונגיעות פרטיות אלא אך ורק לטובת העם. אני, משה, קובע שבצלאל הוא חכם ויכול לשמש פרנס. אמר לו הקב"ה: אין זה מספיק. יש לקבל את הסכמתו של העם. ואכן משה שואל את העם: הגון עליכם בצלאל והם עונים שהוא מקובל עליהם. הרב קוק מסייג את הקביעה וכתב שאם ח"ו המנהיג אינו טהור לב, ופועל מתוך אינטרסים אישיים ופרטיים, אף על פי שהוא חכם ופופולארי הוא עלול להמיט אסון על עמו ^{[2] [3]}.

רוח אלוקים[עריכה]

הפרנס על הציבור, שהוא מנהיג חברי הקהילה היהודית בגולה, זקוק - כמו כל מנהיג - למה שמוכנה "רוח אלוקים". משמעותה, כַּרִיסְמָה, דהיינו, יכולת השפעה על הציבור, המכשירה את האדם למנהיגות. מדרש רבה מגדיר כך: "ואמלא אותו רוח אלקים" - פירושו בחכמה - שהיה חכם בתורה ובתבונה, מבין בהלכה ובדעת, שהיה מלא דעת בתלמוד". וביתר פירוט נקבע לגבי בצלאל בן אורי:"וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹקים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל-מְלָאכָה" ‏‏^[4] .

המונח של זיכוי במנהיג ב"רוח אלוקים" מקובל בתנ"ך גם לגבי יהושע בן נון - אשר היה "מלא רוח חכמה" ^[5], שמשון הגיבור - ""ותהי עליו רוח ה'" ^[6], שאול המלך - "וצלחה עליך רוח ה', והתנבית עמם" ^[7] ומלך המשיח ^[8]

סמכויות הפרנס[עריכה]

היות והקהילה היהודית בתפוצות ישראל בקשה להימנע עד כמה שאפשר מהתערבות השלטונות, היו חבריה נוהגים לציית לו. המטרה הייתה שמוסדות השלטון יתערבו כמה שפחות בחיים הפנימיים של היהודים. מהנסיון היה ידוע להם כי כאשר השלטונות מבחוץ התערבו בחיים הפנימיים, לא היה נחת לאף אחד מהצדדים. כבר בתלמוד נקבע לציית לפרנס - מנהיג גם אם יש נימוקים טובים לכך. וכך נאמר : אפילו קל שבקלין (בעל תכונות לא מקובלות) ונתמנה פרנס על הציבור, הרי הוא כאביר שבאבירים (כמו בעל תכונות נעלות)- כל הסמכויות שישנם לאדם גדול וחשוב שנתמנה למנהיג, ישנם גם לאדם פחות ונקלה ביותר שנתמנה למנהיג - "יפתח בדורו כשמואל בדורו", כלומר: אף על פי ששמואל הנביא היה גדול מיפתח הנביא, הרי סמכות כל אחד בתקופת שלטונו היתה זהה לשל חברו, וסמכותו של שמואל הנביא לא הייתה גדולה מזו של יפתח הנביא . שניהם שואבים את כוחם מהיותם מנהיגי הציבור, ובעניין זה שניהם שווים.

הסכנה מפרנס[עריכה]

היה חשש לשרירות ליבו מצידו של הפרנס ועל כך כבר אמרו חז"ל "תנו רבנן: שלשה הקדוש ברוך הוא בוכה עליהן בכל יום... (וביניהם) על פרנס המתגאה על הצבור" ^[9] . כפירוש המהר"ל מפראג, מנהיג המתגאה על הציבור הוא מנהיג השולט בכוח וביד חזקה ^[10] "ואם הקב"ה בוכה על מנהיג כוחני המתגאה על הציבור, אנו על אחת כמה וכמה, יש לנו מקום לבכות כאשר אנו מתפללים "השיבה שופטינו בראשונה ויועצינו כבתחילה והסר ממנו יגון ואנחה" (תפילת עמידה) ^[3]."

מרחיבה על כך מסכת פסחים: "ארבעה - אין הדעת (רשב"ם: של בריות) סובלתן (אפילו הן עצמן מתחרטין לאחר זמן ונבזין הן בפני עצמן), אלו הן: דל גאה, ועשיר מכחש, וזקן מנאף, ופרנס, המתגאה על הציבור בחנם (רשב"ם: נוהג עליהם שררה ואינו עומד עליהן בשעת דוחקן) ^[11].

חריפה יותר האימרא בתלמוד:" שאין ממנים פרנס על הציבור אלא אם כן קופת שרצים תלויה מאחוריו". החזקוני מבאר את הפסוק ויקח עמרם את יוכבד דודתו ^[12] והוא מבאיר: מה שהסכים הקב"ה שיצא אדם גדול כמשה מלקוחי' (לקחים - מצוות) שעתיד להזהיר עליהן. הסביר למה גרמה ההשגחה שמשה רבינו יוולד מיחסי אישות אשר לאחר-מכן הם מוכרים כפגומים, גם שלא היו פגומים בשעתם - "כדי שלא יתגאה על הציבור". שאם דעתו תזוח עליו אומרים לו: חזור לאחוריך", כלומר - זכור מי אתה. וזוהי אזהרה למנהיגות בכל הדורות ובכל הזמנים. בהקשר זה ניתן לציין שמאחורי המלך המשיח הצפוי שרשרת של איסורי עריות ופסולי חיתון: רות המואביה (שמלוט ובתו), יהודה ותמר כלתו, דוד ובת-שבע, שלמה ונעמה העמונית.

בתלמוד, בין השאר, נקבעה הסנקציה הבאה :" אמר רב יהודה אמר רב, פרנס המתגאה על הציבור שלא לשם שמים אינו רואה בן תלמיד חכם".

תקנות יהדות ליבורנו[עריכה]

ליהדות ליבורנו היו תקנות לבחירת ההנהגה. הן נשמרו בכתובים ופורסמו. בין השאר הן מתארות את שיטת הבחירה של הפרנסים.

הבחירה לתפקיד פרנס הייתה כרוכה בעבודה קשה. בתקופת כהונתו הפרנס נאלץ להפסיק את עסקיו הפרטיים ולכן נקבע במרוצת השנים כי הכהונה של הפרנסים תצומצם לשלושה חודשים, כל פרנס כיהן רבע שנה ולאחר מכן שנתיים לא ניתן יהיה לבחור בו שוב. פתרון נוסף היה הקמת ועדות. חשובה הייתה הוועדה הממונה על האדמיניסטרציה הכספית, כולל הטלת מסים, שמנתה 45 חברים. לוועדה זו היה חשוב הגיבוי הציבורי שלה.

הוועדות לא יכלו להיות מכשיר יעיל לניהול הקהילה. מה עוד שמספר הנפשות בקהילה הלך וגדל במרוצת השנים עד שהגיע ל-6,000. הקהילה החליטה על הקמת מועצת ה-12. הפרנסים מינו המועצה הראשונה בשנת 1663. תפקידה היה לנהל את ענייני הקהילה. המינוי היה לכל החיים. הפרנסים מינו חבר חדש כאשר חבר במועצה נעדר מהעיר או נפטר

פרנס בעת החדשה[עריכה]

הסופר, סילבאנו ארייטי, כתב ספר פרנס של יהדות פיזה בימי מלחמת העולם השנייה ג'וזפה פארדו רוקס (Giuseppe Pardo Roques). הוא נתן לו את השם "הפרנס". המניע לכתיבת הספר היא אישיותו של האדם. אך ברקע ניתן להתרשם מתפקידו ומעמדו של הפרנס בקהילה ובעירו. עד כדי כך שפארדו לא פחד מהגרמנים. בהיותו אישיות מוכרת בעיר ובעל אמצעים הרשה לעצמו פארדו להתעלם מהצו של חיל הכיבוש הנאצי להגיע לתחנת המשטרה על מנת להישלח משם אל מחנה ריכוז, וגם כאשר אנשי ה"אס אס" חיפשו יהודים ברחובות פיזה הוא נשאר בביתו. באוגוסט 1944, חודש לפני שחרור פיזה מהכיבוש הגרמני בידי בעלות הברית, הגיעו החיילים לביתו ורצחו אותו, שישה זקנים אשר היו עימו ומשרתת נוצרייה.

יראת שמים[עריכה]

הרב דב ליאור עומד על המשותף בין מלך לבין פרנס במאמרו קנאים לדבר ה הוא מתיחס לעום הערכים של המנהיג. מנהיג שיש בו יראת שמים לא יעשה עוול, לא יקדם את ענייניו הפרטיים, לא ימעל באמון שניתן בו. ומבחינת המוסר - המלך צריך להיות דוגמה לעם!

לדבריו :"יראת שמים היא הערובה הטובה ביותר לכך שהמלך לא יחטא. העיקר שיהיה אדם ישר וירא שמים." במדינת ישראל קבעו את צורת השלטון במטרה להגיע להנהגה ראויה. הרב סבור כי לא משנה מהי צורת השלטון ואיזה סוג של דמוקרטיה תהיה, מה שיקבע הוא אם אדם הוא אדם. אם המנהיג יהיה ישר אז גם ב"מונרכיה" יהיה טוב, ולעומת זאת "דמוקרטיה" יכולה להפוך לחותמת גומי, ולכן העיקר הוא חינוך ליראת שמים. הרצון לתקן הוא טוב, אבל אם החינוך לא יהיה חינוך ולא תהיה יראת שמים אמיתית אז זה לא יפתור את הבעיה" - הדבר נכון לגבי כל מנהיג, כולל הפרנס על הציבור."

לקריאה נוספת[עריכה]

• סילבאנו ארייטי, הפרנס, אדם מוציאים לאור, 1979.
• דבורה הכהן, "הקהילה (היהודית) בליוורנו ומוסדותיה, במאה ה-י"ז", בקובץ ראובן בונפיל , מריה מאיר מודנה, יוסף ברוך סרמוניטה , דניאל קארפי , ג'ורג'ו רומאנו (עורכים), ספר זיכרון לשלמה אומברטו נכון : קובץ מחקרים לתולדות היהודים באיטליה, מוסד שלמה מאיר, מוסד רפאל קאנטוני ירושלים, תשל"ח -1978

הערות שוליים[עריכה]