בנות צלפחד
|
בנות צְלָפְחָד הן מַחְלָה, נֹעָה, חָגְלָה, מִלְכָּה ותִרְצָה "בשנת הארבעים, אחר שמת אהרן" (רש"י) פנו אל משה רבינו, בבקשה המובאת בפרשת פנחס - ספר במדבר (כ"ז, א'- י"א) לקבל נחלה בין נחלות שבטי ישראל, למרות שאין הן זכאיות לרשת את אביהן שמת במסעות בני ישראל במדבר סיני ולא היה לו בנים זכרים. האמור במקרא מהווה בסיס לדיון בדיני ירושה במסכת בבא בתרא ,פרק "יש נוחלין".
ההלכה[עריכה]
בנות צלפחד טענו שאביהן לא היה ב"עדת קורח", ואין ליטול מהן את זכותן לנחלה בארץ ישראל. והתשובה שהתקבלה מהקב"ה הייתה :"כֵּן, בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת--נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם; וְהַעֲבַרְתָּ אֶת-נַחֲלַת אֲבִיהֶן, לָהֶן" (שם)
בהמשך הדברים, בטרם תבוצע החלוקה לנחלות שבטי ישראל (שם,ל"ו, א'-י"ב) - בני משפחתן משבט מנשה העלו בעיה נוספת, אם יינשאו לבני שבט אחר, הרי בבוא היום תעבור נחלתן אל ילדיהן, לנחלת שבט אחר. הפתרון שנמצא היה כי בנות צלפחד - "למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים" (שם, ל"ו, ו').
רש" מפרט יותר בביאור לד"ה :כן בנות צלפחד דברת - יפה תבעו. אשרי אדם שהקב"ה מודה לדבריו. על זה שהפועל "נתן" חזר פעמיים:נתן תתן - שני חלקים, חלק אביהן, שהיה מיוצאי מצרים, וחלקו עם אחיו בנכסי חפר: והעברת - לשון עברה הוא במי שאינו מניח בן ליורשו.
יחד עם זאת, כתב רש"י:"על שם שהבת מעברת נחלה משבט לשבט שבנה ובעלה יורשין אותה. שלא תיסוב נחלה לא נצטווה אלא לאותו הדור בלבד וכן והעברתם את נחלתו לבתו, בכולן הוא אומר ונתתם, ובבת הוא אומר והעברתם. בנות צלפחד נישאו לקרובי משפחתן המצוינים בבקשתן לנחלה: " בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ " (כז:ד), כפי שנאמר בפרשת מסעי: " וַתִּהְיֶינָה... לִבְנֵי דֹדֵיהֶן לְנָשִׁים " (לו:יא). בשני מקומות בגמרא (בבא בתרא קיט-קכ; תענית ל ע"ב) נזכרת הלכת בנות צלפחד. בשניהם נעשה ביטולו של סייג הנישואין (שהוטל על בנות יורשות שלא להינשא לבני שבטים אחרים) עילה לשמחה לדורות של כל עם ישראל, שמחה שנחוגה בט"ו באב. ה"משך חכמה" מבאר זאת (במ' לו:א):
נראה דהיו מבינים דדבר זה לא יתכן להיות לעולם, דנמצא יהיו בני ישראל חלוקין זה מזה ולא קשורים ואגודים זה בזה, הגורם הריסה גדולה לקיום האומה והתפתחותה.
בכל מקרה נותר העיקרון:"וְאִם-אֵין אַחִים, לְאָבִיו--וּנְתַתֶּם אֶת-נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ, וְיָרַשׁ אֹתָהּ (שם, י"א) "ואין משפחה קרויה אלא משפחת האב"
חטאו של צלופחד[עריכה]
בנות צלופחד טענו כי חטאו היה חטא של יחיד ולא חטא שגרר אחרים עימו אחרים. רש"י באר: לפי שהיו באות לומר בחטאו מת, נזקקו לומר לא בחטא מתלוננים ולא בעדת קרח שהצו על הקב"ה לפי בבא בתרא:"מתלוננים ועדת קרח לא היה להם חלק בארץ" - אלא בחטאו לבדו מת, ולא החטיא את אחרים עמו.
- ר' עקיבא אומר: מקושש עצים היה.
- ור' שמעון אומר: מן המעפילים היה:
במסכת שבת מפורט:" ת"ר מקושש זה צלפחד וכן הוא אומר (במדבר טו) ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש וגו' ולהלן הוא אומר (במדבר כז) אבינו מת במדבר מה להלן צלפחד אף כאן צלפחד דברי ר' עקיבא אמר לו ר' יהודה בן בתירא עקיבא בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין אם כדבריך התורה כיסתו ואתה מגלה אותו ואם לאו אתה מוציא לעז על אותו צדיק" - רבי עקיבא בדעה שמדובר בצלופחד, אבל ר' יהודה בן בתירא אינו שלם עם קביעה זו. [1].
טיבן של הבנות[עריכה]
ד"ר דבורה אושפזאי כתבה במאמרה:" זו הסיבה שכאשר הכתוב מתחיל לספר על בנות צלפחד הוא מונה את ייחוסן עד ליוסף: "ותקרבנה בנות צלפחד בן חפר בן גלעד בן מכיר בן מנשה למשפחת מנשה בן יוסף". לומר לנו, שכשם שיוסף חיבב את הארץ ואמר: "והעלתם את עצמתי מזה" (בר' נ כה) כך חיבבו הן את הארץ וזכו על כן לנחול בה.
חכמתן של בנות צלפחד בולטת מן האופן בו מתאר המקרא את הופעתן ואת הצגת טענותיהן.
- תחילה: "ותקרבנה בנות צלפחד" - כל הבנות מופיעות יחד. הן אינן שולחות נציגה, או נציגות אלא מתייצבות כולן כאחד.
- ההופעה התבצעה בשני שלבים: "ותקרבנה" תחילה התקרבו ואח"כ - "ותעמדנה". לאחר שהתקרבו לטווח מספיק הרצו את טענותיהן.
- הקדמה - הן לא התפרצו מיד עם טענתן, אלא תחילה ספרו על אביהם שמת בחטאו במדבר.
- "למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו", וההדגשה החוזרת "כי בן אין לו" שאפשר לקרוא בסימן תמיהה!? האם זו סיבה שימחק שמו של אבא? למה שהבנות לא תעמודנה במקום בן? ממה נפשך אם אין הבנות נחשבות לזרע, תתייבם אמנו! (בבא בתרא
קיט, ע"ב) הצלחתם והתגובה החיובית של הקב"ה על בקשתם הביא את חז"ל ליחס להן מידות טובות: בנות צלפחד חכמניות הן, דרשניות הן, צדקניות הן. חכמניות הן - שלפי שעה דברו (בשעת הכושר - ע"פ פירוש רשב"ם), דאמר רב שמואל בר רב יצחק: מלמד שהיה משה רבינו יושב ודורש בפרשת יבמין, שנאמר (ספר דברים כ"ה, ה') "כי ישבו אחים יחדו". אמרו לו: אם כבן אנו חשובין - תנה לנו נחלה כבן, אם לאו - תתייבם אמנו! מיד: "ויקרב משה את משפטן לפני ה'". דרשניות הן - שהיו אומרות: אילו היה לו בן לא דיברנו. צדקני�ת הן - שלא נישאו אלא להגוּן להן. [2]:
על דבריהן כתבו המדרשים: "ויאמר ה' אל משה לאמר: כן בנות צלפחד דוברות, יפה תבעו בנות צלפחד, שכך כתובה פרשה לפני במרום. אשרי אדם ש"המקום" מודה לדבריו"[3].
חמש בנות צלפחד לא הוזכרו תמיד בסדר זהה [4]. בתלמוד הוצע ההסבר הבא: "להלן מנאן הכתוב דרך גדולתן וכאן דרך חכמתן", כלומר - הפסוק המספר על נישואיהן סידר את שמותיהן לפי גילן, ולעומת זאת בפסוק העוסק בעמידתן לפני משה סודרו השמות לפי סדר חוכמתן. דעה אחרת בתלמוד ("תנא דבי רבי ישמעאל") שוללת את ההסבר הזה, וגורסת כי "בנות צלפחד שקולות היו", היו שוות בחכמה זו לזו, ולכן הוזכרו בכל פעם בסדר אחר. על נישואיהן נאמר שם "אמר רב יהודה אמר שמואל: בנות צלפחד הותרו להנשא לכל השבטים (בניגוד לבנות-היורשות של אותו הדור), שנאמר (במדבר לו, ו): לטוב בעיניהם תהיינה לנשים. אלא מה אני מקיים (את המשך הפסוק) אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים? עצה טובה השיאן הכתוב, שלא יינשאו אלא להגון להן". האגדה מוסיפה בשם "רבי אליעזר בן יעקב" כי "אפילו קטנה שבהן לא נשאת פחותה מ(גיל) ארבעים שנה", וסיבת הדבר - על פי המפרשים - שהמתינה לחתן המתאים לה ממשפחת אביה. התלמוד שם דן בגיל הנישואין, אשר בדרך כלל שולל את האפשרות להרות וללדת, ומסכם ש"מתוך שצדקניות הן נעשה להן נס" [5] .
שבח הבנות[עריכה]
חז"ל דייקו מהמקרא שלחמש בנות אלו היה מעלה מיוחדת של אהבת ארץ ישראל, היות והמקרא[6] האריך ליחסן עד יוסף לפי שהוא חיבב את הארץ, שנאמר: (בראשית נ, כה) "והעליתם את עצמותי", וגם בנותיו מחבבות את הארץ [7].
מפרשי המקרא נתקשו להבין היכן ראו חז"ל את חיבת הארץ שלהן, יתכן וסה"כ הן רצו ירושה בארץ?
הנצי"ב מבאר[8]: בבקשתן הן אומרות "תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו", היה להן אפשרות לקבל נחלה גדולה אצל חצי שבט מנשה בעבד הירדן והמה בקשו דווקא בארץ ישראל בתוך אחי אביהם (משפחת החפרי) ולא אצל אחי אבי אביהם גלעד ומכיר שהתישבו בעבר הירדן אף על פי שנחלת מנשה בעבר הירדן כבר היא כבושה ועומדת לפניהן מכאן שהיו מחבבות את ארץ ישראל.
הרב אביגדור נבנצל מבאר: הן לא באות ואומרות למה יגרע חלקנו, טענה כזאת כל אחד יכול להעלות, הן אומרות למה יגרע שם אבינו? אם אנו לא נקבל חלק בארץ ישראל על שם אבינו, אז לאבינו המצוי בעולם האמת יהיה חסר, שכן חלקה בארץ ישראל היא חלקה בגן עדן כמבואר באבן עזרא (בראשית לג,יט)[9].
שבח הנשים[עריכה]
חז"ל ראו בבנות אלו דוגמא למעלת נשות ישראל במדבר, וראו את הנשים במיוחד כאוהבת את ארץ ישראל, לשון רש"י (במדבר כ"ו, ס"ד) "אבל על הנשים לא נגזרה גזרת המרגלים, לפי שהן היו מחבבות את הארץ."
הלקח למשה רבינו[עריכה]
מדרש אחר מבקר את משה רבינו על כך שלא מצא תשובה לשאלתם ופנה למרום. הרי בפרשת יתרו נאמר : "ושפטו את העם בכל עת, את הדבר הקשה יביאון אל משה". על כך אומר המדרש: "אמר לו הקב"ה: משה, אתה דן את הקושיות?! הרי בנות צלפחד באין לשאל בדין שאפלו תינוקות-של-בית-רבן משיבין עליו, ואין אתה יודע מה להשיב! אלא 'ויקרב משה את משפטן לפני ה' ' "[10]. לעומת זאת, בתלמוד הבבלי מובאת דעה שונה, שאין ביקורת כלפי משה, אלא שבח לבנות צלפחד: "וכך היה רבי שמעון השקמוני אומר: יודע היה משה רבינו שבנות צלפחד יורשות הן, אבל לא היה יודע אם נוטלות חלק בכורה (שהיה צלפחד, שהיה בכור, אמור לרשת בנכסי אביו) אם לאו. וראויה היתה פרשת נחלות (דיני ירושה) להיכתב על ידי משה, אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן... ללמדך, שמגלגלים זכות על ידי זכאי"[11].
ירושת בנות צלופחד[עריכה]
על גודל הירושה דנה המשנה:"בנות צלופחד נטלו שלושה חלקים בנחלה--חלק אביהם שהיה מיוצאי מצריים, וחלקו עם אחיו בנכסי חפר; ושהיה בכור, ונטל שני חלקים" ואולי גם חלק רביעי שכן הגיע להן מאחיו של צלפחד שמת .
מקורות והערות[עריכה]
- ↑ צ"ו, ע"ב.
- ↑ בבא בתרא קיט ע"ב.
- ↑ ספרי במדבר, קלד; אמירה דומה מובאת במכילתא דרבי ישמעאל לפרשת יתרו.
- ↑ "מַחְלָה נֹעָה, וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה" (ספר במדבר כ"ז, א') "וַתִּהְיֶינָה מַחְלָה תִרְצָה, וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה--בְּנוֹת צְלָפְחָד: לִבְנֵי דֹדֵיהֶן, לְנָשִׁים." ל"ו, י"א
- ↑ בבלי, בבא בתרא קיט ע"ב - קכ ע"א.
- ↑ במדבר כז,א
- ↑ רש"י בשם ספרי
- ↑ העמק דבר, במדבר כז, ד
- ↑ שיחות לספר ויקרא עמ' שי"ג
- ↑ מכילתא דרשב"י, פרק יח.
- ↑ בבלי, בבא בתרא קיט א-ב; סנהדרין ח ע"א. למדרשים נוספים העוסקים במעלתן של בנות צלפחד ראו ספרי זוטא, כז.
קישורים חיצוניים[עריכה]
- מעלת בנות צלפחד, הרב נבנצל.
- דף שבועי באתר אוניברסיטת בר-אילן (הקישור אינו מובא מסיבות טכניות)
- שלום קולין, פרשת פינחס, תשנ"ט: חוות יאיר – החוט המקשר לשני חלקי הסיפור של בנות צלפחד
- דבורה אושפזאי, פרשת פינחס, תשנ"ט: בנות צלפחד