גירוש ספרד

צו גירוש יהודי ספרד

גרוש ספרד התרחש בשנת ה'רנ"ב (5,252) לבריאת העולם - שנת 1492 למנינם. הגירוש ההמוני היה אירוע מרכזי בתולדות עם ישראל בהיותו כינוי לתנועת הגירה כפויה של יהדות ספרד ואחר כך גם של יהודים שגרו בפורטוגל אל ארצות באירופה והארצות השוכנות לחופי הים התיכון. מאות אלפי יהודים נדרשו תוך פרק זמן קצר לצאת ממלכות קסטיליה וארגון בספרד ולאחר מכן משאר הממלכות בשנת 1507 הצו הורחב על דרום איטליה, סיציליה וסרדיניה. חלק מהמגורשים אבד בתלאות הדרך, חלק אחר נפל בשבי שודדי ים, ובחלקו נפדה על ידי אחיהם ^[1], והשאר התמקמו בערים באגן הים התיכון: צפון אפריקה, דרום אירופה - איטליה המרכזית והצפונית, צרפת, צפונה הולנד ובריטניה, מדינות הבלקן, מדינות הלבנט וארץ ישראל.

גירוש ספרד שונה היה מתלאות קודמות שהיו נחלת יהדות ספרד - מגזירות קנ"א (1310). אלו הוטלו על חלק מיהדות ספרד כמאה שנים קודם. החלתם של הגזרות הקשות הביאה לכך שהאנוסים נותקו מהתקוה לשוב ולהצטרף לקהילות היהודיות שנותרו בספרד, שכן גורל היהודים שנותרו היה גרוע. הברירה היחידה שנותרו ל"נוצרים החדשים" שזה עתה נאנסו להיות נוצרים, הייתה לצאת את גבולות ספרד. ואכן, הם בחרו באפשרות זו: תחילה פנו לפורטוגל ובהמשך לארצות דרום אירופה השכנות. הכנסייה הנוצרית לא האמינה בנצרותם , בין השאר, לאור העובדה כי רבני הקהילות בספרד הנוצרית המשיכו לראות בהם יהודים לכל דבר והחילו על מי שנאנסו להמיר את דתו את ההלכות התלמודיות הקובעות כי ישראל "אף על פי שחטא ישראל הוא ^[2] וכן "אנוס הוא ואנוס רחמנא פטריה ^{[3] [4]}

הגירוש סימל סיומו של פרק בתולדות עם ישראל, בו היהודים היו נסבלים בספרד ונפתח פרק חדש של פריחת קהילות של יוצאי ספרד בארצות אירופה והמזרח התיכון. תוצאותיו הרות האסון של הגירוש הותירו רושם משמעותי בספרות, בשירת יהדות ספרד ובספרות ההלכה בדורות הבאים ובהתפתחות הקהילות היהודיות אליהן הגיעו המגורשים.

בטרם הגירוש[עריכה]

עד תחילת המאה ה-12 התקיים בספרד שלטון מוסלמי. שלטון זה היה, בדרך כלל, סובלני כלפי הקהילה היהודית הגדולה בספרד. היהודים נהנו תחת שלטון זה מחופש דתי, תרבות משגשגת, כלכלה פורחת ואף זכו לרכוש השכלה גבוהה. תקופה זו כונתה "תור הזהב של יהדות ספרד". בתקופה זו כתבו יהודי ספרד שירים, פואמות ומאמרים פילוסופים ודתיים.

מהמאה ה-12 החלה רדיפה של היהודים בספרד, בתחילה על ידי המוסלמים ה"מורים" שכבשו את האזור, ולאחר מכן כאשר נכבש האזור, מחדש, על ידי הנוצרים שהמשיכו לרדוף את היהודים. חלק מהיהודים המירו את דתם לנצרות או לאיסלם. היו גם כאלה שתנצרו או שהתאסלמו כלפי חוץ, אך בסתר המשיכו לקיים את מצוות הדת היהודית, ויהודים אלה נקראו "אנוסים".

מוסד בשם ה"אינקוויזיציה" היה לבית משפט מטעם "הכנסייה הקתולית" שמטרתו איתור הנוצריים שלא שמרו על האמונה . במיוחד הם רדפו את ה"נוצרים חדשים" כך כונו האנוסים, שנחשדו בנאמנות לדתם הקודמת, היהדות. האינקוויזציה החלה לפעול בספרד ב־1 בינואר 1481 (11 שנה לפני גירוש ספרד). אלה שנמצאו אשמים הועברו מסמכותה של האינקוויזיציה אל בתי הדין החילוניים, שם לרוב נידונו לעינויים (ככפרה על עוונותיהם) או למוות באמצעות שריפה על המוקד או תליה. היו יהודים שבחרו לא להמיר את דתם (או להעמיד פנים שעשו זאת כפי שעשו האנוסים), מנהיג האינקוויזיציה תומאס די טורקימדה חיבר מסמך למלכת ספרד^[5] מציג את הרקע של הגירוש. תחילה הוא מדבר על הצורך לא למסור מישרות ממשלתיות לאנשים לא ראויים. המשרות הציבוריות צריכות רק בידי "האנשים הטובים". אשר ליהודים, הוא מייחד סעיפים מיוחדים:

1. איסור גמור שיהיה להם מישרות ציבוריות.
2. ואין למכור להם את גביית המיסים "אלא בתנאים קשים".
3. יגורו בנפרד ולא יהיו בקרבת מגורי הנוצרים.
4. יישאו סימנים מיוחדים על בגדיהם.
5. לא ילבשו בגדי משי, לא בצבע אדום ולא שום דבר מוזהב.

בעקבותיו שוכנעו המלך פרדיננד והמלכה איזבלה בשנת 1492 להוציא צו שיורה על גירוש כל היהודים מספרד.

בטרם גזרת הגירוש[עריכה]

ב-31 מארס 1492 חתמן המלכים הקתוליים : פרננדו השני מלך ארגון ואשתו המלכה איזבלה הראשונה מקסטיליה, על "צו גירוש היהודים מכל מלכויותיהם ושטחי שליטתם ובעלותם". היה זה שלושה חודשים לאחר שנכנסו לארמונם "ארמון אלהמברה" בעיר "גרנדה", עם סיום טיהור המוסלמים מאדמת ספרד הנוצרית. אלף חמש מאות ישוב יהודי בספרד בא לסיומו כתב חיים ביינארט ^[6]. כיבוש ספרד סיים למעשה את "מסע הצלב" של הנצרות כלפי האיסלאם . כל עוד הייתה בספרד אוכלוסייה יהודית, היה נראה כי המטרה לא הושגה.

חיים ביינארט, שחקר את הנושא, מציין כי הרעיון של גירוש טוטאלי היה של הנזיר אלפונסו די אספינה. הוא טען שאנגליה, אשר גרשה את יהודיה בשנת 1290 וצרפת - בשנת 1306, מצליחות לחיות ללא יהודים זמן רב. היהודים קלקלו את המומרים ועלולים לקלקל גם את "הנוצרים הטובים".

ספרות שלמה פורסמה במאה השנים שקדמו לגירוש ספרד. כולה "לעג ליהדות וקריאת גנאי שכאילו חברה יהודית תביא כליה על הנצרות". תוצאה מכך היה גירוש אנדלוסיה בשנת 1483. רמז על כך מופיע בצו הגירוש משנת תר"ב בדברים הבאים: "ויודעים אנו כי התרופה האמיתית לכל הנזקים והרע הזה הוא לנתק את המגע בין היהודים הנזכרים (ששמרו על דתם) לבין הנוצרים ולגרש אותם ממלכותינו. היה ברצוננו להסתפק בזה שציווינו עליהם לצאת מכל הערים, הכפריפ ומקומו היישוב באנדלוסיה, ששם נאמר, הביאו את הנזק הרב ביותר".

המסקנה העיקרית הייתה גירוש כללי, אשר יביא לפתרון מצבה הדתי והחברתי של המדינה.

הגירוש מספרד[עריכה]

הפקודה הוכרזה בכל ערי ספרד ב-31 במרץ, 1492, על ידי כרוז הממונה מטעם בית המלוכה הספרדי. היהודים אולצו לעזוב את ספרד בתום שלושה חודשים ולא לחזור אליה לעולם. בנוסף לכך, נאסר על הספרדים הלא-יהודים להסתיר או לעזור ליהודים בגלוי או בסתר. רק בשנת 1968 הכריזה ממשלת ספרד על ביטול צו זה בטקס בבית כנסת במדריד, דבר שאיפשר ליהודים לחזור ולגור באופן רשמי בספרד.

הסיבה הנזכרת בצו הייתה השפעתם הרעה של היהודים על המתנצרים, וחוסר הסכמתם של היהודים להכיר באל אחר חוץ משלהם.

על היהודים המגורשים נאסר לקחת דברי ערך כמו זהב, כסף ותכשיטים, בהתאם להשקפה ה"מרקנטליסטית שרווחה באותם ימים. הותר להם להוציא רכוש אחר, וניתן להם זמן למכור את נכסיהם עד ל 31 ביולי, שיצא, על פי הלוח העברי בתשעה באב, באותה שנה.

אנשי ספרד ידעו שהיהודים נאלצים למכור את נכסיהם או להפקיר אותם. ידיעה זו הקשתה על היהודים למכור את נכסיהם. היו כאלה שמכרו את חפציהם, אך היו גם כאלו שלא הספיקו ופשוט נטשו את רכושם. אומדן מגורשי ספרד אינו מדויק (ראו להלן). את המחתרת היהודית שהתנגדה לגירוש הקים הרב שמואל אליחי נוימן זצ"ל. והוא הוצא להורג אחרי שנתפס בנסיון לחטוף את הבישוף של ספרד.

יציאת היהודים מספרד[עריכה]

היהודים המגורשים חיפשו להם מקום אחר להתגורר בו. יש שניסו להיקלט במדינות השכנות של ספרד, כמו פורטוגל, שדמתה לספרד מבחינה תרבותית, בתנאים הגאו-פוליטיים ואפילו היו קשרי משפחה בין משפחות יהודיות משתי הארצות. לאחר החלת גזרות הגירוש על פורטוגל, היהודים עברו לנסות את מזלם במציאת מקלט בבדרום אירופה. אבל היציאה ההמונית הייתה לארצות אגן הים התיכון: צפון אפריקה, הלבנט ואיטליה. את המחתרת היהודית שהתנגדה לגירוש הקים הרב שמואל אליחי נוימן זצ"ל. והוא הוצא להורג אחרי שנתפס בנסיון לחטוף את הבישוף של ספרד.

לפורטוגל[עריכה]

בתחילה הם פנו למדינה השכנה בחצי האי האיברי, אבל "המלכים הקתוליים", יוזמי הגירוש, לא הסכימו כי פורטוגל תהיה מקלט לבורחים מה"אינקויזיציה" הספרדית. כאשר המלכים הקתוליים השיאו את בתם איזבל עם מנואל מלך פורטוגל הם היתנו עימו כי מדינתו לא תהיה יותר מקלט לאנוסים. אך האנוסים מספרד המשיכו להגיע לפורטוגל. גם לאחר גזירות השמד שהוצאו בפורטוגל בשנת 1497 , כאשר מלך פורטוגל יזם מהלך של התנצרות קולקטיבית בכפיה של כלל יהודי פורטוגל, כולל יהודי ספרד המגורשים. האינקויזיציה הספרדית דרשה את הסגרת האנוסים שברחו לפורטוגל לספרד, בהתאם ל"בולה" הצו של "אינוקטיוס השמיני" משנת 1487, אך פורטוגל לא קבלה על עצמה להסגיר יהודים לספרד. אם האינקויזיציה רצתה את הסגרתו של אנוס שברח, היה עליה לנקוט ביוזמה פרטית ועשתה זאת בדרכים מקוריות. ^[7] רק לאחר הקמת מוסד מקביל בפורטוגל , בסוף שנות השלושים של המאה ה-16 , יהדות פורטוגל החלה לסבול מנחת זרועה של מוסד האינקויזיציה

ארצות השפלה[עריכה]

חלק אחר ממגורשי ספרד פנו אל ארצות שנקראו אז " ארצות השפלה " - והיו באזור המדיני של הולנד ובלגיה של היום. חלקם יצאו באמצעות ספינות אל אפריקה הצפונית, איטליה . אבל רוב רובם של המגורשים פנו לעבר ארצות שהיו תחת שלטון "האימפריה העות'מאנית" ולארצות צפון אפריקה .

ל"עולם החדש"[עריכה]

בעקבות גילוי יבשת אמריקה גם האנוסים הגיעו ל"עולם החדש". אך הסיבות לכך לא היו דתיות, לכל היותר כרכו את יציאתם ברצון לקיים את מצוות היהדות בסתר. המניע להגירה היה כלכלי. כך גם ראה את התופעה מוסד האינקוויזיציה, שהוקם אפילו ביבשת החדשה, ולא הטיל מכשולים על הגירת היהודים אליה.
חוקר יהדות ספרד, חיים ביינארט ^[8] מביא את סיפורו של רודריגו אלווארס די מדריד מהעיר מלגה שהשיג בשנת 1512 היתר יציאה ^[9]. ללכת בדרך הים והיבשה אל מדינות נוצריות אחרות. מי שקבל "צו" כזה לא רק נפטר מאינקוויזיציה אלה גם שערי ספרד היו פתוחים בפניו.

למערב אירופה[עריכה]

אם היציאה לארצות המזרח התיכון היה לקהילות קיימות, הרי ב מערב אירופה מגורשי ספרד הקימו קהילות חדשות. יוצאי ספרד הקימו קהילות בארצות אלה: צרפת , ארצות השפלה , אנגליה וצפון מערב גרמניה בעיר המבורג . אפשר לומר כי "האנוסים ששבו ליהדות הם הם שיסדו שם קהילות לעם ישראל" ^[10]

לצרפת[עריכה]

באוגוסט 1550 הנרי השני מלך צרפת, העניק לפורטוגזים זכות ישיבה " בכל מקום מלכותו, כפי שייראה בעיניהם, לעסוק בה במסחר, לרכוש נכסים וליהנות מכל אותן זכויות כמו שנהנים מהם הצרפתים" ^[11] להלכה ולמעשה היה בכך פתיחת שערי ההגירה לאנוסים ומניע לקביעת יעד הגירתם. מה עוד שמדובר היה במדינה עם גבולות עם ספרד ופורטוגל.
להגירה זו היה אופי מיוחד, הסוחרים היהודים הקימו בצרפת מושבות של "סוחרים פורטוגזים": באזור הרי הפירינאים בערים כמו: סן-ז'ן-די-לוס ובדרום צרפת - ב בורדו , לה רושל והגיעו עד פאריז. תחילה העבירו את עסקיהם ולאחר זמן את משפחותיהם. כך הוקמו הקהילות הספרדיות בצרפת, שבהמשך היו בסיס לייסוד יהדות פיימונטה בצפון איטליה.

מספרם של מגורשי ספרד[עריכה]

הויקיפדיה האנגלית] מביאה חישוב על מספר מגורשי ספרד. היסטוריון ספרדי בשם Juan de Mariana בספרו "תולדות ספרד" סבור כי מדובר ב-800,000 נפש. אחר Isidore Loeb מוריד את האומדן ל-165,000 נפש: לפי הפירוט הבא: 100,000 עברו לפורטוגל והשאר עברו בין הערים בחצי האי-האיברי.

הערך של הויקיפדיה האנגלית מביא את הסיכום הבא:

• אלג'יר - 10,000
• אמריקה - 5,000
• מצרים ולוב - 2,000
• צרפת - 3,000
• הולנד,סקנדיביה, בריטניה וגרמניה - 25,000
• איטליה- 9,000
• מרוקו - 20,000
• האימפריה העותמ'אנית - 90,000
• אחרים - 1,000

סך הכל - 165,000

המירו את דתם - 50,000 מתו בדרך - 20,000

אומדן כללי - 235,000

ההנחה היא שמדובר באומדן מינימלי.

מומחה בשם Jane S.Gerber סבור כי האומדן נמוך באופן מוגזם. לפי בדיקת ד.נ.א. שנעשתה בספרד ב-20% של האוכלוסייה התגלו שורשים יהודיים ישירים. מספר רב יותר מעורבים^[12]

השלכות הלכתיות לגרוש[עריכה]

חרם שלא לשוב לספרד - עי' שו"ת יביע אומר ח"ז יו"ד סי' יד

הערות שוליים[עריכה]

מקורות ולקריאה נוספת[עריכה]

• יצחק בער, תולדות היהודים בספרד הנוצרית, הוצאת עם עובד
• חיים ביינארט יציאת אנוסים מחצי האי האיברי במאות הט"ז- הי"ז -ראובן בונפיל, מריה מאיר מודנה, יוסף ב. סרמוניטה, דניאל קארפי , ג'ורג'ו רומאנו (עורכים), ספר זכרון לשלמה אומברטו נכון, קובץ מחקרים לתולדות היהודים באיטליה, מוסד שלמה מאיר, מוסד רפאל קאנטוני, ירושלים, תשל"ח - עמודים 63-106
• עליזה מיוחס ג'יניאו , יהודים, אנוסים, ו"נוצרים חדשים" בספרד, אוניברסיטה משודרת , משרד הביטחון - ההוצאה לאור , 1969.

קישורים[עריכה]

על גירוש ספרד מתוך הספר בינה לעיתים