גזירות קנ"א

גזירות קנ"א הן כינוי להחלטות ממלכת ספרד כנגד היהודים אשר הביאו בעקבותם לפרעות בשנת ה' קנ"א (1391). המטרה הייתה לגרום להמרות דת המוניות. העם ראה בכך אישור לפגוע ביהודים אשר היו שנואים עליהם עקב היותם בעלי חובות כספיים כלפיים. רק המרת דת או עזיבת המדינה יכלה לאפשר ליהודים את המשך קיומם. מקובל לראות בגזירות קנ"א הקדמה לגירוש ספרד.

הרקע אירופאי[עריכה]

באירופה של אותם הימים התלוללה "המגפה השחורה" . מגיפה אשר גרמה חהשמדת יותר משליש אוכלוסיית אירופה. היהודים הואשמו כמרעילי הבארות כגורם אפשרי לתפוצת המגיפה השחורה, שכן המגיפה פשטה פחות בעם היהודי עקב שמירתו על כללי הגיינה. הפרעות ביהודים החלו המרכז אירופה והגיעו לספרד רק אחרי שני דורות, בימי גזרות קנ"א.

אמנם כבר קודם היו בספרד, בעיקר בריכוזים העירוניים, שדרשו לשלול את הזכויות הדתיות והאוטונומייות שהיו לשכונות היהודיות, ה"קאל". ^[1] אם קיום השכונות המיוחדות היה יתרון ליהודים הרי בשלב מסויים הוא הפך לחסרון. היה קל לפגוע בהם כאשר הם היו בריכוז אחד. היהודים חוייבו בערים מסויימות בענידת סמל מזהה על בגדיהם (senal) או בענידת שכמיה מעוגלת על בגדיהם.^[2].

מוקדי הפרעות[עריכה]

בסוף המאה ה-14 גברה המתיחות בין המלוכה לאצולה, בין העירוניים לבין עצמם ובינם לבין האצולה וכן בין האיכרים לאדוניהם. היהודים נמצאו בתווך, בין המחנות הניצים, וסבלו מתיגרם ידם של כולם. בשנת 1378 איש דת מהעיר "מאסיחה" ( Ecija), הטיף לבודד את היהודים בעיר סביליה ולהרוס את בתי הכנסת שלהם. וכך פרצו פרעות בעיר, בהן נרצחו יהודים והוצתו בתיהם בראש חודש תמוז (4 ביוני). רבים מאנשי הקהילה מתו על קידוש ה', היו שנמכרו כעבדים לערבים ואחרים השתמדו.

במהלך חודש יוני עבר גל החורבן והַ‏שְמֵד מקהילה לקהילה והגיע לכל רחבי חצי האי האיברי: מאנדלוסיה לקסטיליה ומשם לולנסיה, בה נרצחו מאתיים וחמישים איש תחת הסיסמה: "היהודים חייבים להתנצר או למות". הפרעות הגיעו עד לאיים הבלאריים. ובהמשך גם לקהילות : קורדובה ומדריד . קהילות שלמות חרבו כמו קהילת ברצלונה. בטולדו נרצח רבי יהודה נכדו של הרא"ש, עם משפחתו ותלמידיו .

המלך הספרדי מת ובנו יורש העצר היה קטן מכדי למלוך. השלטון היה נתון בידי אפוטרופסים, וכוחם היה חלש. השלטון לאט הצליח למנוע את התפשטות המהומות.

מחמת היאוש והסנה היו שהמירו את דתם. הבולט בין היהודים המומרים היה שלמה הלוי מבורגוס שבקסטיליה שהפך כעבור זמן לחכם נוצרי חשוב ולמטיף נגד היהודים. הוא עלתה לדרגת כהונה נוצרית וחיבר ספר ושמו "חקירה ודרישה של הכתובים" (Scrutinium scripturarum) ובו הסביר מדוע הפך לנוצרי. הוא חיווה דעתו כי גזרות קנ"א גרמו ליהודים לגלות את "דת האמת". הוא המליץ להמשיך בדרך של השפלה ודיכוי העם היהודי.

תגובת השלטון[עריכה]

בינתיים הגיעו הידיעות לדון חואן, מלך אראגון שישב בסרגוסה, והוא הגיב בזעם רב, וגער באחיו, השליט המקומי, בשל אדישותו אל מול "פשע כה מתועב" - מחאה כמעט חסרת תקדים מול פרעות ביהודים. הפרעות הופסקו, אך מבצעיהן לא נענשו.
המלך שיבח את אנשי ברצלונה, שבלמו את ההמונים, והודיע שבאוגוסט יבקר בעצמו בולנסיה כדי לעמוד על הפשעים שבוצעו נגד היהודים, אולם משהגיע אוגוסט נרצחו גם בברצלונה 400 יהודים בידי האספסוף, והיתר התנצרו. בין המתנצרים היו גדולי הנכבדים היהודים. בינתיים דחה המלך את יציאתו, אולי כדי להגן על יהודי עירו שלו.
בכל הזמן הזה עשה המלך מאמץ גדול לבלום את המתקפה ביהודים, אך לשווא. רק בסרגוסה, עיר המלך, ניצלו מרבית היהודים. ההרג ביהודים היה חלק מהתקוממות של איכרים, שהייתה עתידה להפוך בהיסטוריה של ספרד למלחמת אזרחים של ממש, אך השתתפו בה גם שכבות גבוהות.
אומנם קשה לראות גם את המלך כחסיד אומות העולם, ובמידה רבה היה מונע על ידי רצון לשמור את היציבות. את נכסיהם של מקדשי השם לקח לעצמו בהיותם בעיניו "מתאבדים" ולא הותיר אותם ליורשיהם הלגיטימיים.
באוקטובר ערך המלך מסע לערים, ונהג כלפי הפורעים בסלחנות, אם כי כמה עשרות נתלו ונתבעו קנסות, שהגיעו לקופת המלך. בשנה שאחר כך דיכא המלך מהומות בעודן בתחילתן. עם חלוף הזמן ניסו חלק מהיהודים שנותרו, אלו מהם שלא ברחו מהארץ, לשקם את הקהילות החרבות, ודבר זה זכה לברכת המלך, שחפץ להביא יהודים (אפילו בכפיה) להתיישב בברצלונה ובוולנסיה. המוציא והמביא בעניינים אלו היה חסדאי קרשקש.

התגובה היהודית[עריכה]

הפילוסוף הגדול רבי חסדאי קרשקש, שהיה ידיד המלך, ניסח את המצב באומרו: "מכל רכושנו לא נשאר לנו בלתי גויותינו, ובכל זאת לבנו יהגה אימה ועינינו אל אבינו שבשמים".
לגבי ההשתמדות כתב הרב יוסף יעב"ץ מרבני אותו הדור "מגולת ספרד אני, אשר גורשנו בעוונותינו הרבים והעצומים, ורוב המתפארים בחכמה וכמעט כולם המירו את כבודם ביום מר, והנשים ועמי הארצות מסרו גופם וממונם על קדושת בוראם" הדבר תואם את השערתו של יצחק בער, שדווקא העשירים והמשכילים היו נוחים יותר לנטוש את דתם שבה האמינו אמונה פילוסופית, זאת לעומת פשוטי העם שדבקו בה מתוך אמונה תמימה.
גזירות קנ"א הם שיצרו את המוני האנוסים, אלו שהמירו דתם בעל כורחם, והדוקטרינה הנוצרית האכזרית שללה מהם את האפשרות לחזור ליהדות (אף שלא תמכה בהמרתם בכפיה מלכתחילה).

המקובל רבי שם טוב אבן שם טוב ראה בשמדות ובהמרות הדת האלו תוצאה של האמונה השכלית והחקירה הפילוסופית. לדעתו, אם העם היה מאמין באמונה פשוטה ותמימה, לא היו ממירים את דתם.

גל ההגירה[עריכה]

גזרות קנ"א הובילו לגל הגירה גדול מחצי האי האיברי. דוגמא לכך הליכת משפחת אברבנאל מסיביליה לפורטוגל אחרי המרת שמואל אברבנאל בימים הסמוכים לגזרות קנ"א. תחילה הלכו המהגרים לפורטוגל ובהמשך רובם פנו לצפון אפריקה ואפילו למדינות בספרד מחוף למסגרת המלוכה: ארגון, קסטיליה ונברה.
בין המהגרים הידועים שהגיעו לצפון אפריקה יש לציין את הריב"ש, ר' יצחק בר ששת.
למהגרים היהודים-ספרדים הייתה השפעה עצומה על הקהילות היהודיות בצפון אפריקה והם הביאו לתחייה תרבותית בקרב יהודי האזור.

ימי המאה ה-15 היו ליהודים מעין אתחלתא דגאולה. היא זה בעקבות נפילת קונסטנטינופול היא "רומא השנייה" בידי השולטן מחמד השני ב-29 במאי 1453. אותות שנראו בשמים באותם הימים סייעו לאמונות העממיות עח לידת המשיח במזרח.ולכן אנו עדים להתעוררות בקרב האנוסים ללכת לארצות האימפריה העות'מאנית באותם הימים. כנראה יצאו לגרנדה המוסלמית, משם לנמל מלגה ובאוניות לאיטליה וללבנט. השיבה ליהדות מחוץ לגבולות ספרד נקטעה בשנת 1487 עם הקמת האינקוויזיציה. כך פנו מהגרים לארץ ישראל. עם זאת, מספר העולים לארץ ישראל בעקבות הגזרות, ולאורך המאה ה- 15 היה קטן למדי.
רק לאחר הגירוש מספרד בשנת רנ"ב ( 1492) החלו להגיע לארץ ישראל גלי עלייה מאסיביים מחצי האי האיברי.

תפקיד אגרון עברי[עריכה]

אגרון עברי ^[3] מסרגוסה מהמאה ה-15, מעיד על כוונת חלק מהציבור לא לנטוש לחלוטין את היהדות למרות הבעת הנכונות להמיר את דתו לנצרות. כל עוד היהודים "המומרים" ישבו בחצי האי האיברי הם יכלו למצוא את הדרך לשוב ליהדות בין השאר, על ידי מעבר לקהילה אחרת. האגרון הנדון הוא מעין תעודת-דרכון ליהודי , פליט גזרות קנ"א, המעיד על נושאו כי הוא טרם המיר את דתו. מקבל התעודה הוא מאיר ב"ר טודרוס בר' חסדאי והוא קרוב מאד למאור הגדול מרנא ורבנא הה"ר חסדאי ע"ם יש"י ( על משכבו ינוח בשלום). התעודה ניתנה בשנת 1412 כאשר חסדאי קרשקש לא היה בחיים. מטרת התעודה הייתה להעיד על מקבלה שהוא יהודי. כך שאם יהיה בדעתו ללכת ממקומו בספרד "אל מרחקי ארץ" יוודעו ברבים כי : "זאת תורת טהרת הבחור הלז, כל הימים טעמו בו, וריחו לא נמר".

הערות שוליים[עריכה]

מקורות ולקריאה נוספת[עריכה]

• יצחק בער, תולדות היהודים בספרד הנוצרית, הוצאת עם עובד
• בן-ציון דינור, 'תנועת עליה מספרד לא"י לאחר גזירת קנ"א', ציון, לב (תשכ"ז), עמ' 161-174.‬
• שלום בר-אשר, 'קווי יסוד לתולדות יהודי המגרב ועליית המרכז באלג’יר, קנ"א-רנ"ב (1391-1492)', פעמים, 31(תשמ"ז), עמ' 22-39.
• חיים ביינארט יציאת אנוסים מחצי האי האיברי במאות הט"ז- הי"ז -ראובן בונפיל, מריה מאיר מודנה, יוסף ב. סרמוניטה, דניאל קארפי , ג'ורג'ו רומאנו (עורכים), ספר זכרון לשלמה אומברטו נכון, קובץ מחקרים לתולדות היהודים באיטליה, מוסד שלמה מאיר, מוסד רפאל קאנטוני, ירושלים, תשל"ח - עמודים 63-106
• עליזה מיוחס ג'יניאו, יהודים, אנוסים, ו"נוצרים חדשים" בספרד, האוניברסיטה המשודרת, משרד הבטחון - הוצאה לאור, 1969