דבר שהצדוקים מודים בו

דין המפורש בתורה שבכתב, או הנדרש מתוכה בפירוש, או שהכל יודעים אותו משיקול הדעת.

אין הוראה בדבר שהצדוקים מודים בו נחשבת הוראה, ולא הוראה בטעות אם טעו בו. ולכן, למשל, בית דין ששגגו בהוראה והתירו דבר שהצדוקים מודים בו שהוא אסור, אין הם חייבים בפר העלם דבר של ציבור. הסיבה לכך היא: "זיל קרי בי רב הוא", כלומר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים שהדבר אסור, ועל כן מתייחסים להוראת בית הדין כאילו לא הייתה כל הוראה.

כמו כן, בדיני נפשות, אם לאחר שגמרו בית דין את הדין, ופטרו את הנידון, נודע שטעו, אין סותרים את דינו, ואין מחזירים את הדין. זאת רק אם טעו בדבר שאין הצדוקים מודים בו, אבל אם טעו בדבר שהצדוקים מודים בו, מחזירים את הדין ודנים אותו מחדש, שכן טעות בסיסית מעין זו, אינה נחשבת לדין.