דבש ענבים

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דבש ענבים, אשר מכונה בימינו, בערבית, "דבס", הוא מאכל ממותק העשוי מ תירוש ענבים מורתח. הוא היה מוכר בארץ ישראל עוד לפני הכיבוש הערבי במאה ה-7. בתקופות קדומות הוא היה מאכל שכיח באזור הר חרמון ובלבנון. בספרות הערבית של תקופת ימי הביניים היה ה"דבס" שם תואר כללי לדבש הפירות אך בעיקר לדבש תמרים. החל מסוף התקופה הממלוכית בארץ ישראל, המאה ה-16, מטעי התמרים נעלמו מהנוף החקלאי של ארץ ישראל. וכך הדבס, שכונה בו דבש הענבים, היה למאכל של תושבי הארץ. בחקיקה של האיסלם נאסרה שתיית היין וכך, התעורר הצורך במציאת תחליף, העשוי אף הוא מענבים, אך לא נכלל בהגדרה של יין. דבש ענבים הייתה לתחליף הולם לכך ‏‏[1].

"דבס" לעומת דבש[עריכה]

לכאורה המונח דבס מקביל למילה "דבש" בשפה העברית, הארמית ועוד. אך לא כן הדבר, ל"דבס" אין קשר לדבש המיוצר על ידי דבורת הדבש. בשפה הערבית הדבש נקרא : "עסל", חלת הדבש : "שהד" ובספרות הערבית מתכוונים בדבס למיץ הניגר או הנדרך מפירות. אך בעיקר הכוונה היא לדבש המופק מן התמרים מהזן הלח, הנקרא "רטב".

הבלשן היהודי, יהודה אבן קריש, בן המאה ה-12 מפרש את הדבש, הנמנה על שבעת המינים שבהם השתבחה ארץ ישראל ([[ספר דברים]] פרק ח',ח') עם דבש הפירות באופן כללי ועם דבש התמרים בפרט. גם מפרשי חז"ל סבורים כי הדבש הנזכר בתורה הוא דבש תמרים ולא דבש דבורים. התלמוד ירושלמי מסכת עירובין נאמר:" ודבש אלו התמרים. יכול דבש ממש, רבי תנחומא בשם רבי יצחק ב"ר לעזר : כתיב (כתוב) (דברי הימים ב לא) וכפרוץ הדבר הרבו בני ישראל ראשית דגן תירוש ויצהר ודבש. ודבש חייב במעשרות. אלא אלו התמרים שהן חייבין במעשרות (פרק א', הלכה ג').

המונח דבס לא היה מקובל לתירוש ענבים בימי הביניים. כך למשל מצאנו כי הרמב"ם כותב בספרו "פרקי משה ברפואה": "מי בוכתג (זהו שם פרסי לתירוש מרוכז, אשר שימש לרפואה)[2]- הוא תירוש ענבים שנתבשל בישול רב מאוד".

הגאוגרף המוסלמי "אלמוקדסי" מזכיר את הדבס המיוצר בעיר צוער בדרום ים המלח הידוע בתמרים שגדלו בה.

דבש התמרים[עריכה]

המונח "דבס" יוחס בעבר עם דבש התמרים. מקורה הוא בשימוש הרחב בתמרים לצרכי יצירת המאכל ממותק. במקביל, תוצרת הגפן שימשה לייצור היין. החל משלטון "השושלת האיובית" במאה ה-12, יש עדות לצימצום בהיקף מטעי התמרים, כמו באזור בית שאן‏‏[3]. כאשר מטעי התמרים כמעט נעלמו מהנוף החקלאי, הפסיקו לייצר דבש התמרים.

רבי עובדיה מברטנורא כותב במאה ה-15 : " אך דבש תמרים לא מצאתי פה, ולא ראיתי גם לא תמרים עצמם, ואצל יריחו עיר התמרים הגיד לי איש נאמן שהיה בה, כי אינה רחוקה מירושלים, כי אם מהלך חצי יום, כי אין בכל יריחו כי אם שלושת אילני תמרים רעים ואינם עושים פרי" ‏‏[4] הוא מוסיף עוד: "ושלושה מיני דבש נמכרים פה - דבש דבורים, דבש ענבים ודבש חרובים". כמות הדבש מדבורת הדבש לא הייתה רבה, שכן גידולם לא היה נפוץ, אשר לחרוב, שהיה נפוץ, כמו בימינו רק בטבע, הרי המקור העיקרי נשאר דבש הענבים.

בעקבות הקטנת השימוש ביין החל דבש הענבים לתפוס את מרומו של דבש התמרים והחליפו. דבש הענבים קבל את השם "דבס" שהיה בעבר זהה עם דבש התמרים.

תחליף ליין[עריכה]

השימוש בדבש הענבים גבר לא מפאת החסרון בפרי עץ התמר, אלה גם עקב הפיכתו לתחליף חיוני ליין. החל מהתקופה הממלוכית אוכף בפועל איסור שתיית היין על ידי המוסלמים: היקף שטחי הכרמים קטן ובקרקע הפנויה החלו לנטוע עצי זיתים. תופעה זו גרמה לכך שהנוף השכיח היום במרחבי הר שומרון הוא עצי זית. בשטח מטעי הזיתים של היום, נמצאו שרידים לא מעטים של גתות, המעידים על כך שבעבר גידלו בקרקע גפנים. רק באזור הר חברון נותרו מטעי גפנים. מתצרתם מופק היום, בין השאר, דבש הענבים הוא ה"דבס".

שימוש מסחרי בהווה[עריכה]

בדבש הענבים משתמשים היום בתהליך ייצור יין מתוק. הוספת הדבש מעשיר את הטעם ויש הנוהגים להשתמש ביין ממותק, בטעם האופייני, הנובע מדבש ענבים.

ה"דבס" בספרות ההלכתית[עריכה]

בספרות ההלכה לא נוטים להכשיר את ה"דבס" המיוצר על ידי מוסלמים מחשש לעירבו עם חומרים אחרים. רבי נסים חיים משה מזרחי סיפר כי בשנת 1728 הובא דרך יפו לירושלים דבש דבורים. אך היהודים בירושלים חששו שמא "עירבו בו הגויים דבש ענבים הנקרא בערבית דיביס ובלעז הרופי".

רבינו נסים גירונדי, בן המאה ה-14, נשאל על כשרות הדבס. במכתב אליו מתואר תהליך ייצור הדבס בצפת : הישמעלים לוקחים ענבים, שמים עליהם עפר לבן ידוע , חוואר, שעה או יותר כדי שיצול היין היוצא מהם מהרה ויעמוד במתיקותו. אחר כך דורכים אותו ומבשלים אותו בישול יפה עד שיתעבה ונעשה כעין דבש וקוראים לו דב"ס והוא כמו ארו"ב הנעשה בארצו. והוא פוסק: "ונהגנו בו איסןר מיום בואנו לארץ על פי חכמים שהיו הנה.


הערות שוליים[עריכה]

  1. ‏Dalman ,Arbeit and Sitte in Palestine IV Gutersloh מצוטט על ידי זהר עמר
  2. (פרק משה ברפואה, כג 103, מהדורת מונטנר עמ' 300) והרמב"ם מזכירו כך גם בספר ביאור שמות התרופות מס' 84
  3. ‏ יאקות, מעג'ם אלבבלדאן, 1870 מצוטט על ידי זהר עמר‏‏
  4. אברהם יערי, אגרות ארץ ישראל, תש"ג, 132‏

לקריאה נוספת[עריכה]

  • זהר עמר, ה"דבס" בארץ-ישראל בימי הביניים, בתוך: מחקרי יהודה ושומרון - דברי הכנס החמישי תשנ"ה - 1995 העורך יעקב אשל , המכללה האקדמית יהודה ושומרון - מכון מחקר, קדומים - אריאל

קישורים חיצוניים[עריכה]