דה פיזה

דה פיזה - "דפיסא" - היא הייתה משפחה יהודית חשובה מפירנצה שבאיטליה. היא פעלה במאות ה-15 וה-16 ועסקה בבנקאות, ארגנה קליטת פליטים מספרד, צרכי ציבור וגם נודעה בפעילותה הספרותית והתרבותית. בן המשפחה הראשון הידוע לנו הוא יחיאל בן מתתיהו דפיסא, אשר בשנת 1400 הקים בנק ובית מסחר בעיר פיזה ‏‏^[1]. הוא גם עסק בעסקי ציבור ודאג לביסוס הקהילה היהודית. הוא נמנה על הקרואים ב"אסיפות שלוחי קהילות איטליה" בשנת 1415 בבולוניה ובשנת 1418 בעיר "פורלי" (Forli) שבמחוז אמיליה-רומאניה.

על בני המשפחה נמנים: המשורר שמואל כהן דפיסא, הבנקאי יחיאל דפיסא, הגאון יצחק דפיסא, הגאון אברהם דפיסא, רבי יחיאל נסים - מחבר "מנחת קנאות" ודניאל דפיזה - מראשי יהדות רומא.

יחיאל דפיסא[עריכה]

יחיאל דפיסא היה נכדו של יחיאל בן מתתיהו דפיסא. צאצאיו היו : "ר' אברהם בן החכם ר' יצחק בן החכם ר' יחיאל דפיסא - מת בבולנייא שנת שי"ד" ‏‏^[2].

בחיבורים אחדים כתוב על פועלו:"וקבלתי מזקני הדור כי בהיות ר' יחיאל דפיסא, הנזכר בפיסא אשר בטוסקנה, חוף הים הגדול, בהיותו כגלות ספרד, שנת רנ"ב, ברחו משם יהודים רבים ובאים לאיטלאה כדי לעבור אל הוגרמה (טורקיה) הי' זה זקן מקבל כלם עניים ועשירים ומכלכלם ומלוה אותם על יד עם הספקות ומזונות בכל המצטרך. ואומרים שבזבז בזה סך רב ."

לפי אגדה ידועה, ארבעה זקנים שהגיעו מספרד, אשר נקלטו בעזרתו אביו הבטיחו כי יולד לו צאצא המיועד להאדיר את שם משפחתו.

יחיאל דפיסא תמך ב"חכמים, משוררים ומליצים בלשון עבר" (אוצר ישראל). הוא היה גם ידידו של דון יצחק אברבנאל שהיה קרוב לשלטון בעיר נאפולי.

יצחק דפיסא[עריכה]

יצחק (איזאקו) דפיסא, נדיב יהודי תושב העיר פיזה. כמו אביו יחיאל דפיסא, סייע לפליטים יהודים מספרד להשתקע בטוסקנה. הוא הקים את הבנק "מונטה די פייטה", אשר סייע בין היתר לנזקקים בפיזה, והיה בכך לאחד ממוסדות הרווחה הראשונים באיטליה. יכולתו של איזאקו לפתוח את ידו לנזקקים נבעה גם מהצלחותיו העסקיות. הבנק שבבעלותו היה מוסד מוביל בתחום ההלוואות ב טוסקנה , ואולי אף באיטליה כולה. איזאקו, שפתח סניפים ("שולחנות") בכל רחבי איטליה, נכנס כשותף בעסקים מסחריים, וכאשר הגיע למעמד נכבד בעירו, התפרסם בתור אדם התומך ב סופרים ובאומנים .

אברהם דפיסא[עריכה]

אברהם דפיסא היה בעל עסק בנקאי גדול, משורר ו"חכם מלומד בתחום התלמוד". בחכמתו הרחבה והעמוקה בדברי חז"ל, על שכונה בקהילתו בתואר "גאון" ‏‏^[3] . באוסף התשובות של רבי מנחם עזריה מפאנו נמצאו שתי תשובות שלו בעניני הלכה, אשר נכתבו בשנת 1544. הוא מת בעיר בולוניה בשנת שי"ד (1554).

על גורלו מסופר:"ר' אברהם דפיסא גבר בגוברין ככל המושכלות ומת בחצי ימיו והניח בנים ועושר וכבוד וחיבר חבורים ".

יחיאל ניסים דפיסא[עריכה]

יחיאל ניסים דפיסא (1574-1507) היה דודנו של אברהם ועבד עשרים שנה במוסד הבנקאי של אביו, עד אשר נסגר. אז עבר ללימודי תרבות כללית וללימודי רבנות ובהמשך התמקד רק בלימודי קודש.

יחיאל נסים בהעתקת ‏‏^[4] כתבים פילוסופיים ותיאולוגיים, כמו הפירוש הגדול של אבו רשיד ל"מטאפיזיקה" של אריסטו. יחיאל נסים נתן ביטוי לידענותו הרחבה בכתבים רבים ומגוונים, ובחיבורו המפורסם, "מנחת קנאות", הוא ניסה להוכיח כי לדת יש עליונות בלתי מעוררת על הפילוסופיה. כן, יחיאל ניסים עסק גם בנושאי הקבלה ובחכמת התלמוד, ובהקשר זה נודע בחיבורו הגדול על הוראות המשפט התלמודי המסדירות את הבעיות הכרוכות במתן ההלוואה בריבית בתחילתו של עידן הבנקאות המודרנית.

דניאל דפיסא סייע לדוד הראובני בשנת 1925 בדרכו מרומא צפונה.

דניאל דפיסא[עריכה]

רבי דניאל ב"ר יצחק דה פיסא היה מראשי יהדות רומא בתחילת המאה ה-16. הוא ארגן את הקהילה היהודית ברומא. היה זה לאחר, שבשלהי המאה ה-15 ותחילת המאה ה-16 , המוני פליטים הגיעהו לעיר. ליהדות רומא היו אחד-עשרה בתי כנסת, דהיינו עדות. הפליטים הללו דרשו לקבל ייצוג בהנהלת הקהילה, אשר הייתה הממונה על יהודי העיר מטעם האפיפיור, שליט רומא. עמדת שליטה אשר השפיעה וקבלה החלטות על דרך חלוקת הוצאות הכספים להוצאות הציבוריות בין חברי הקהילה. רבי דניאל קבע את סדרי ההנהגה בקהילה. פעילותו הביאה לקרבה בין העדות השונות בקהילה.

המאבק הגדול היה בין ה"איטלקים" - תושבי רומא מימים ימימה והנספחים הותיקים וכנגדם ה"אוּ‏לטרָ‏מוֹ‏נְטִי" - כלומר אלה שהגיעו "מעבר להרים" - הרי האלפים - האשכנזים וכן הגולים הגיעו לעיר מדרום איטליה - ממלכת המלכים הקתוליים : פרננדו השני מלך אראגון ואיזבלה הראשונה מלכת קסטיליה.

דניאל שבא ממשפחת בנקאיים חשובה מרומא, שעברה לטוסקנה, היה בנקאי מצליח. הוא היה עשיר ובן תרבות ומקובל על משפחת מדיצ'י. דה-פיזה זכה להוקרה של האפיפיור שהיה ממוצא פיורנטיני, טוסקנה ‏‏^[5] - קלמנס השביעי. הוא היה זה אשר המליץ בפניו לקבל את פני דוד הראובני.

הבנקאי כתב תקנון לקהילה, הגישה לאישורה והאפיפיור נתן לה אישור רישמי ב"בולה" שלו ב-12 דצמבר 1524. וכך הפכה להיות למחייבת את הקהילה. לפיה זומנו בנקאיים, גבירים ובעלי הון צנוע - במשפר שווה לבחור נציגים ל"ועד" (congrega), אשר מנה 60 איש - כאשר מחציתם איטלקים ומחציתם "אולטמונטי" ‏‏^[6] 25. ליד דניאל מפיזה עזרו, הרופא ופרשן המקרא, רבי עובדיה ספורנו והרופא יצחק צרפתי. אם נוצר שיויון, האיטלקית זכו בנציג נוטף.

לידם הייתה רשות מבצעת של שלושה אמרכלים (fattori), שני פרנסים (camerllenghi) - אחד פעל כגזבת והשני כמנהח חשבונות והתחלפו בתפקיד כל ששה חודשים. החלטות נוספות כללו כי הטלת חרם יואשר על ידי הפאטורי. כמו כן נקבע עונש חמור "כי יקום מלשין קטן אחד, הפועל בזדון, לרגל ןלהזיק לקהילה בדיבורים או במעשים" - ניתן להביאו לידי "חורבנו הגמור".

תבנית ההנהגה של הקהילה הוכיח את עצמו והחזיק מעמד עד המאה ה-20.

לקריאה נוספת[עריכה]

• רבינו יחיאל בן רבינו שלמה היילפרין, ספר סדר הדורות, שנת תשט"ז, הוצאת ספרים תורה ודעת יפו - ירושלים.
• משה דוד קאסוטו, היהודים בפירינצי בתקופת הרניסאנס, יד בן צבי, 1967.
• אטיליו מילאנו, גטו רומא, תרגום ועריכה (מאיטלקית):דינה מילאנו, ספרית מעריב - תל אביב, 1992
• אוצר ישראל - ערך פיסא

הערות שוליים