הפסק

בהלכה, הפסק הוא ביטוי למצב בו יש המתנה פסיבית או שנעשית פעולה אקטיבית זרה בזמן עשיית מצווה, לדוגמה המתנה משמעותית בין ברכה על מאכל לבין אכילתו.

הפסקים מפורסמים[עריכה]

ה'הפסק' האסור המפורסם ביותר הוא בין ברכת 'נטילת ידיים' לברכת 'המוציא' ולאכילת הלחם (או החלה בסעודת שבת), עליו נאמר: "תיכף לנטילה ברכה". למעט קהילת יוצאי תימן, כל הקהילות נוהגות שלא לדבר במלים מפורשות, למעט - "העבירו מלח", עד לאכילת הלחם. בחלק מהקהילות נוהגים שקט מוחלט.

בעת התפילה ישנם חלקים שבהם ההלכה קובעת שאסור 'הפסק' - ומאפשרת זאת רק במקרים קיצוניים של סכנה וכדומה. המשנה במסכת ברכות מדברת על איסור דיבור מרגע שמתחילים בברכות לקראת קריאת שמע ובהמשך עד סיום תפילת עמידה. בגלל הרצון "לסמוך גאולה לתפילה" - כלומר שברכת הגאולה תסתיים ומיד תתחיל תפילת העמידה, ישנם מנהגים שונים באשר לאמירת פיוטים ותוספות לתפילות עתיקות אלו. משום כך, לדוגמה, יש הנוהגים (מנהג ארץ ישראל) שלא לומר בשבת את פסוקי השבת והחג לפני תפילת העמידה בימים אלו.

מה נחשב להפסק[עריכה]

הפוסקים דנים, בגדר מה בדיוק נחשב להפסק. יש שסוברים, שהפסק נחשב כל דבר המפסיק את הדבר שהיה קודם מכיוון שלא ניתן לעשותם יחד, ובכך הם מסבירים את החילוק שמבואר במסכת חולין‏^[1] בין אדם הנוטל מים אחרונים כדי לברך ברכת המזון, שמכיוון שברכת המזון היא הפסק לסעודה - שהרי לא ניתן לברך ולאכול כאחד, לכן אדם האומר "הביאו מים אחרונים ונברך" הפסיק את סעודתו, ואם רוצה לחזור ולאכול חייב לברך ברכה ראשונה, אבל אדם השוחט בעלי חיים, ומכסה את דמו, אין הדבר נחשב להפסק אם רוצה לשחוט שוב עוד בעל חיים, ואין הוא צריך לחזור ולברך, כיון שהוא יכול עדיין לשחוט ביד אחת ולכסות את הדם ביד שנייה. לפי זה, נמצא לכאורה, שאדם המתפלל באמצע הסעודה, נחשב הדבר להפסק, והוא צריך לברך שוב.

יש שהסבירו את דברי הגמרא בדרך אחרת; ברכת המזון, נחשבת להפסק רק מפני שהיא מפסיקה את האכילה; לעומת זאת, כיסוי הדם אינה מסמלת על הפסקת השחיטה, אלא אדרבה כיסוי צורך השחיטה היא.

המפסיק בין שני מצוות[עריכה]

הראשונים נחלקו, גם האם שחיטה מפסקת בין כיסוי הדם האחד למשנהו, ואם צריך לברך במקרה שהפסיק ביניהםץ יש שכתבו שכשם שאין הכיסוי מפסיק בין שחיטה לשחיטה כך אין השחיטה מפסקת בין כיסוי הדם למשנהו‏^[2] ויש שסוברים, שבעוד שכיסוי הדם אינה מסמלת על הפסקת השחיטה, אלא אדרבה כיסוי צורך השחיטה היא, הרי שהשחיטה אינה מצורכי הכיסוי והיא מפסקיה ביניהם.

בנושא זה נחלקו עוד הראשונים, אם שיחה בין שחיטה לשחיטה נחשבת להפסק ומצרכיה לברך שוב. הרי"ף סובר, שדווקא השח בין תפלין של יד לתפילין של ראש חוזר ומברך, מכיוון שהם שני מצוות שאינן מעכבות זו את זו‏^[3], ולכן כאשר אדם מפסיק ביניהם בדיבור, הוא גורם לכך שהם יחשבו לשני מעשים שונים, אך אדם המפסיק בין אותה מצווה עצמה, כמו המפסיק בקריאת הלל בין פרק לפרק, אינו חוזר ומברך.

אך הרמב"ן והרבינו יונה נחלקו בדבר, וסוברים שגם כאשר מדובר בשני מצוות נפרדות, תלוי הדבר: אם מדובר בשתי מצוות ששניהם מוטלים עליו כחובה, כמו תפילין של יד ותפילין של ראש, אסור לו להפסיק ביניהם, ולכן סברא הוא שאם הפסיק יחור ויברך, אבל בשני מצוות שהוא לא חיב לעשותם, כמו שחיטה שאם אינו רוצה יכול לא לשחוט ולא לאכול, לא ניתן לומר שאסור לו להפסיק, וממילא גם לא ניתן לומר שאם הפסיק חייב לחזור ולברך, כשם שהסח באמצע הסעודה אינו חייב לחזור ולברך ברכת המוציא‏^[4].

הערות שוליים