הרבנים הצבאיים בצבא הבריטי

ספר שחולק למתנדב היהודי לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה מאת החפץ חיים

הרבנים הצבאיים בצבא הבריטי (במלחמת העולם השנייה) (Jewish Chaplain) היו חלק מהיחידה של מחלקת קציני הדת המלכותית" בצבא הבריטי עם כניסתם לתפקיד הרבנים הצבאיים נדרשו להתלבש כמו כוהני הדת הנוצרים: מקטורן שחור עם צווארון לבן. "מחלקת קציני הדת המלכותית" הוקמה בצו מלכותי ב-23 בספטמבר 1796 כיחידה תומכת לחימה של הצבא הבריטי. בתחילה כללה היחידה רק כמרים , אך במהלך השנים הצטרפו לשירות גם רבנים. הרבנים הצבאיים פעלו בתיאום עם הרב הראשי של בריטניה ובין השאר הוציאו לאור סידורים מקוצרים לחיילים הן במלחמת העולם הראשונהוהן במלחמת העולם השנייה. כיום (2007) מכהן רב רק בצבא הטריטוריאלי (צבא המילואים של הצבא הבריטי.

לרבנים הצבאיים היה תפקיד מיוחד בקרב המתנדבים היהודים מארץ ישראל שהתגייסו לשירות הצבא הבריטי. תפקידם כלל, מה שמוגדר היום בצבא הגנה לישראל כתפקידי דת, סעד ותרבות. הם סיפקו לכל החיילים לא רק שירותים דתיים, אלה גם שירותים תרבותיים, לאומיים וסוציאליים. עם זאת, עיקר טיפולם היה בחיילים ובחיילות שומרי המסורת, אשר פנו לסיוע לרבנים. שירותם הם על פני שטחים גאוגרפים גדולים, בהתאם לפריסה של הצבא הבריטי בזמן המלחמה. בין השאר הם שרתו את החיילים באזורים הבאים: ארץ ישראל, שאר ארצות המזרח התיכון, צפון אפריקה והמזרח הרחוק- בארצות כמו הודו ובורמה ובאירופה.^[1] בצבא הבריטי ידוע על 21 רבנים ששרתו בקרב המתנדבים היהודים מארץ ישראל. מחצית הרבנים היו מארץ ישראל, בינהם הרב אפרים אלימלך אורבך - לימים חתן "פרס ישראל" ומחציתם מחבר העמים הבריטי, בינהם הרב ישראל ברודי לימים הרב הראשי של יהדות בריטניה.

הצבא הבריטי כיבד את אנשי הדת, כולל הרבנים הצבאיים והעניק להם דרגות צבאיות בכירות ^[2] ובדרך כלל השתדל להענות לבקשותיהם, הן עבור היחידות שהיו תחת חסותם והן עבור החיילים הבודדים שפנו אליהם לשם פתרון בעיות אישיות. הרבנים הצבאיים נדרשו להיות בעלי נתינות בריטית, א"י או של בעלות הברית, אישיות רצויה כקצין וידיעת השפה האנגלית. כן התבקשה הסכמת הרבנות הראשית על היותם שומרי מיצוות ובעלי אחריות מוסרית ודתית וגם הביאו המלצה אישית מאת הרבנים הראשיים.

לפַ‏חוֹ‏ת הערכה הם זכו מהמימסד היהודי בארץ ישראל ומקבוצות מיוחדות של מתנדבים, בעלי תודעה הציונית חילונית, אשר לא ראו בעין יפה פעילות של רבנים בכלל ורבנים צבאיים בפרט. תרמה לכך גם העובדה שמחצית הרבנים היו רבנים של קהילות בגולה ולא הכירו את הווי של "ארץ ישראל העובדת". על רקע זה היו חיכוכים במתכונת הטקסים בחגים הלאומיים. הטקסים במתכונת התנועה הקיבוצית בארץ ישראל, שהונהגו ביחידות העבריות ואחר כך גם בריכוזים היהודים בגולה לא התקבלו על ידי המימסד הרבני.

בתום המלחמה הרבנים הצבאיים פעלו בארגון הקשרים עם יהדות הפליטה, הגישו עזרה לקהילות המשתקמות ולריכוזי הפליטים במוצרי מזון כשר ובאביזרים דתיים. בסופו של דבר סייעו להם בעלייה לארץ ישראל. בין השאר במסגרת מבצע מאורגן של עריכת נישואין בין חיילים יהודים לבין נערות ניצולות שואה.

תפקידי הרבנים[עריכה]

תפילה בג'ונגל בבורמה

בנוסף למתנדבים מארץ ישראל, היו בצבא הבריטי גם חיילים יהודים מארצות הדומיניונים הבריטיים שהיו פזורים ברחבי החזיתות שבהם לחם הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. הרבנים ניסו להגיע לכל יהודי ויהודי, אפילו אם הוא שרת במקום נידח והוא מקומות כאלה. הרבנים סיפקו צרכי דת אך גם סיוע רוחני ומורלי. במקרים אחדים היה על הרב הצבאי לנסוע ברכב, ימים ולילות, על מנת להגיע לעמדות צבאיות במקומות רחוקים. כאשר הגיעו למקומות כאלה הם זכו להערכה רבה והחיילים היהודים התמלאו גאווה. ^[3]. תפקידי הרבנים ביחידות הצבאיות, ביחוד הארץ-ישראליות, היו כדלקמן:

במתן שירותי דת[עריכה]

חתונה צבאית של קצינים - ברקע צופים בעריכת החופה ניצולים ממחנות ההשמדה

• אירגון תפילות, בעיקר בימים נוראים ובמועדי ישראל. לשם כך היה עליו לקבל את ההסכמה ואת הסיוע הלוגיסטי של מפקדות הצבא הבריטי להסעת החיילים למרכזים, בהם הוקמו בתי כנסת, אכסונם והזנתם וזאת כמובן לאחר שחרורם ממשימות צבאיות. בדרך כלל נענו בקשות הרבנים בעין יפה. ככלל, הרבנים הצבאיים סברו כי מפקדת הצבא הבריטי רואה את תפקידם באופן חיובי. מקרה מיוחד היה במחנה מרכזי של חיל האויר האמריקאי בגבול הודו-בורמה. בימים הנוראים למרות שעמדו בפני התקפה, הוחלט להטיס את כל החיילים היהודיים, בריטים - אמריקאיים ומארץ ישראל, כולל הפצועים מבתי החולים, לבסיס מרכזי לקראת החגים.
• משלוח בשר כשר ומוצרים כשרים לחיילים הבודדים שבקשו זאת. הניסיון להקים מטבחים כשרים ביחידות, חוץ מהבריגדה היהודית נתקל בקשיים, בין השאר, במקרים אחדים, מצד חבריהם היהודים. ולכן החיילים שלא שירתו בגדודי הבריגדה היהודית או ביחידות עבריות נהגו לאכול מהמטבח של הצבא הבריטי, גם בעיתות של שירות צבאי לא מלחמתי.
• טיפול בחללים היהודים וארגון טקסי ההלוויה והקבורה, בהתאם לדיני ישראל. היהודים נקברו בבתי הקברות הצבאיים הבריטים, במקום נפילתם, בהתאם למקובל בצבא הבריטי. יחד עם זאת בבית הקברות הצבאי (רוונה) היהודים רוכזו באזור מסויים. היו גם חיילים שנהרגו בתאונות או נפטרו ממחלות, אלו נקברו בבית הקברות היהודיים בערים הקרובות למקום פטירתם.
• סידור חתונות ושמחות אחרות. במסגרת זאת הוא ערך טקסי חופה וקידושין בין חיילים לחיילות ובין החיילים לבין נערות של יהודי המקום. הרב דר' משה יפה ^[4] מספר על מאות מקרים שבהם הוא התבקש להשיא חיילים יהודים עם נערות יהודיות מאירופה. נישואין, שהיו מבטיחים לנערה עלייה לארץ ישראל. אישור סופי לנישואין של החייל היה צריך להנתן על ידי קצין בריטי בכיר. הקצין חשש כי מדובר בפיקציה והפסיק את רישום הזוגות לנישואין. רק לאחר התערבות במפקדת הצבא הבריטי ובעזרת עורכי דין חודש ההסדר. מסכם הרב: "בשלושת השבועות האחרונים לשהות הבריגדה באירופה היינו עסוקים רק ברישום נישואין, ביצועם ושליחת הנשים לארץ ישראל".

• חלוקת ספרי תנ"ך לחיילים. בדרך כלל, הספרים נרכשו באופן פרטי מתרומות. לימוד התנ"ך בחוגים היה מקובל ביחידות אחדות. ידועים היו חוגי התנ"ך שאורגנו בערבי החורף בבסיס האימונים של הבריגדה בפיוג'י. חיילים פצועים היו מבקשים כי לבית החולים יביאו להם, מלבד שק החפצים, גם ספר התנ"ך וכאשר בקר אצלם רב צבאי הייתה להם בקשה מיוחדת ללימוד תנ"ך עימו.

בפעולות ציבוריות[עריכה]

• עריכת מסיבות ליל שבת, סדרי פסח ואירועים בחגי ישראל. האירועים התקיימו לא רק במחנות צבא אלה גם במקומות שבהן היו קהילות יהודיות, כמו בירות שבלבנון, קהיר במצרים ובנגזי שבלוב. האירועים היו מתקיימים יחד הצעירים והצעירות היהודים במקום, דבר שעודד את התודעה הציונית.ב"בירות" חששו יהודי המקום כי "החיילים הישראליים יתקרבו לבנותיהם וישפיעו עליהם לעלות ארצה". בהתערבות, הרב דר' משה א.יפה ^[5] בוטלה הגזירה: תחילה הורשו להכנס למועדון היהודי המקומי רק קצינים ולאחר זמן רשות הכניסה ניתנה לכלל החיילים היהודים.
• השתתפות בטקסים בטרם יציאה לפעולות קרביות אשר בהם נוכחו הרבנים, השמיעו דברי תורה וברכו את החיילים במטרה לחזק את רוחם של החיילים.
• הסברה בקרב הבריטים נחשבה בעיני הרב הצבאי, הרב אפרים אלימלך אורבך כפעולה חשובה. בביקורו ביחידת חיילות הוא בקש מהן כי בפגישות עם חיילים וקצינים בריטים, ישתדלו לדבר לא רק על ענינים של מה בכך, אלה יגעו בענינים החיוניים של עמינו, בשאיפותנו הלאומיות ותשתדלנה להסב את תשומת לבם של הנוכרים לכך.
• הפצת עיתונים עבריים והקמת ספריות ניידות. חלק מהפעולות בוצעו בשיתוף נציגי הועד למען החייל.

בבעיות אישיות[עריכה]

• שיחות עם החיילים לשם פתרון בעיות אישיות, ביחוד מתחום חיי המשפחה. חלק מהחיילים השאירו בבית הורים, אישה וילדים. לרב הייתה אפשרות להמליץ על מתן חופשות מיחודות להסדר בעיות משפחתיות בביתם.
• ביקורים בבתי חולים ובבתי כלא. במקומות אלה רק לרב הצבאי היה הרשות והפנאי לערוך ביקורים.
• טיפול בקשר עם החיילים הלא יהודים ביחידות מעורבות. הרבנים הצבאיים, שערכו ביקורים תקופתיים ביחידות הצבאיות נתקלו לא פעם ביחס מפלה לגבי החיילים היהודים ביחידות אלה. ^[6] חביבה קוטלר מחיל הנשים ^[7] מסבירה כי לחיילות יש מלחמה גדולה נגד האנטישמיות, "כי רבים שונאים אותנו". היא מספר על מקרה שהיה בבית חולים, העליבו ופגעו בכבוד החולים היהודיים וכתגובה החיילות - האחיות היהודיות החליטו על נטישת הבית חולים. הרב הצבאי הראשי התערב והמעליבים התנצלו.
• עידוד הקמתו של סגל פיקודי. תפקיד לא שיגרתי היה לרבנים, כאשר הגיעו ליחידות עם פיקוד בריטי בדרגות הנמוכות. החיילים באו בתלונות על יחס המפקדים הבריטים הזוטרים. הרבנים הצליחו להסב את תשומת לב המפקדה הבריטית לצורך להכין סגל פיקודי עברי. וכך בהדרגה, דרגי הפיקוד הנמוכים, שהיו החשובים ביותר לחיילים, היו מורכבים ברובם מיהודים.
• חיפוש קרובים היה תחום חדש שנוסף לרבנות בתום המלחמה. לרוב החיילים היו קרובים באירופה והם היו מודאגים. במשרדי הרב מולאו טפסים ואלה נשלחו לצלב האדום ולבאי כח מדינות אירופה, שעמדו אז בפני התארגנות מחדש. כאשר נמצאו קרובי משפחה, המלצת הרב עזרה לקבלת רשיון עלייה לארץ.

עמדתו של הרב הצבאי הייתה תלויה באישיות ובהתנהגות שלו. גם החיילים שלא הגדירו עצמם כדתיים, ראו בהם כנושאי המסורת היהודית.

אירועים פומביים[עריכה]

הרבנים הצבאיים נטלו חלק בטכסים של צבא הבריטי, אשר נועדו לתרום לרוח היחידות הצבאיות. בטקס היה הרב הצבאי מבצע טקס דתי, קורא דברי תורה ואומר דברי פרשנות, בדרך כלל מעניני היום. ידוע על האירועים המיוחדים שהתקיימו בהזדמנויות הבאות:

• בנמל חיפה, לפני הפלגת היחידות של חיילים יהודיים למצרים ולצפון אפריקה. לאחר קריאה פומבית בתורה, נמסר ליחידה ספר תורה אשר ילווה אותה בדרכה.
• בבנגזי שבלוב נערכה תפילה מרכזית ביום הכיפורים על שפת הים, כאשר נודע על ממדי השואה באירופה. הרב הצבאי הודה לריבונו של עולם כי היחידה הצבאית שלמה ובריאה והוסיף: "בצד שני של הים התיכון נכרעו אחינו ועלינו לזכור את נשמתן". מספר הרב, כי חיילים רבים, בינהם גם כאלה מההתישבות העובדת בכו באותו מפגש.
• בארץ ישראל לפני היציאה לחזית אירופה. יחזקאל שמשא מהגדוד השלישי מספר על נשף פרידה שנערך בנוכחות יצחק בן צבי שהיה אז יושב ראש "הועד הלאומי". מדבריו של הרב נהנו חיילים , כמו שאמורים באידיש "ליקקו את האתבעות". הוא מסר להם ספר תורה ובקש כי יביאו אותו לגרמניה, שם שרפו את ספרי התורה.
• בבריזיגלה, במפקדת החטיבה, בטרם היציאה לקווי החזית, נערך טקס ראשון לכל חיילי הבריגדה. הטקס אורגן על ידי, מפקד הבריגדה היהודית לוי בנימין ובהשתתפות משה שרת מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. הרב הצבאי נשא תפילה וברך ברכת שהחיינו. משה שרת שנשא בו נאום להנצחת השואה ולהנצחת קרבותיהם של חיילי הבריגדה העברית.
• לפני היציאה לחזית התקיימה תפילה חגיגית לכל חיילי החטיבה. על שולחן הונח ספר תורה אשר ליוו את החיילים היהודים מאז היציאה מארץ ישראל. רב החטיבה קרא פסוקים מהתנ"ך, נשא נאום ובו קטעי עידוד ללחימה מהרמב"ם וכן ברך החיילים ברכת כוהנים.
• בתום המלחמה תפילות הודייה .

תפקידם עם שארית הפליטה[עריכה]

לרבנים הצבאיים היה גם תפקידים לאומיים. אלה התבטאו בעיקר בתום המלחמה במגעים עם הפליטים היהודים. אלו הצליחו לקשור קשרים טובים עם הרבנים, שמחציתם באו מקהילות בתפוצות, והבינו את מהות חייהם של יהודי הגולה. הרבנים הצבאיים סייעו להם בשיקום חייהם היהודים ובתכנון המשך חייהם בגולה על ידי עלייה לארץ ישראל או בשיקומם בגולה וזאת על ידי עידוד פעולותיהם הדתיות, החברתיות והלאומיות.

בשנת 1943 שוחררה לוב מהכיבוש האיטלקי-גרמני. לקהילה היו בעיות קיום, היה מחסור במזון, ביגוד ותרופות. כמו כן, סבלו מהיחס העויין של הסביבה שכלל פגיעות פיזיות ביהודים. בו בזמן, המוסדות הקהילתיים והציבוריים טרם הופעלו מחדש. הרב אפרים אלימלך אורבך מספר כי בביקורו בלוב הקדיש זמן רב לטיפול בשיקום הקהילה. הוא הצליח לארגן מפגשים בין ועד הקהילה לבין הממשל הבריטי. הוקמו מחדש מחלקות הקהילה לעזרה סוציאלית, לעזרה רפואית ועניני עבודה. וכך, אפילו חלק להיהודים זכו לתעסוקה במחנות הצבא שבמקום. כמובן אורגנה גם עזרה מארץ ישראל וכך הגיעו אליהם 10 טון מזון, בגדים ותרופות. בהמשך אפילו הגיעו מהארץ מורים למוסדות החינוך שנפתחו מחדש. לפעילות זו היה גם הבט חגיגי. הימים היו ימי הפורים וכך נאספו החיילים בבית הכנסת של הקהילה וקראו את המגילה. לאחר מכן בבית מכבי המקומי התקיים נשף פורים ליהודי המקום ולחיילים.

הרב משה קספר ^[8] על מה שהוא מכנה "גולת הכותרת" בפעילותו, שהייתה משותפת עם "ועד הבריגדה", בין שארית הפליטה בגולת אירופה. הוא השיג את הסכמת המפקדים הבריטים לשחרור חיילי הבריגדה היהודית שיפעלו בנקודות ההכשרה לעליה ארצה בלסוו (lesves) ובבית הנוער במרקין (Marquain) - שניהם בבלגיה. מאות חניכים ביקרו במקומות אלה והגיעו לאחר מכן לארץ ישראל. חיילים אחרים ביקרו במקומות אלה באופן שוטף והצליחו להטמיע בנוער את האוירה הארץ ישראלית. פעולה נוספת של הרב הייתה לסייע באיתור קרובים בארצות אירופה. לדבריו, הוא זכה לסיוע רב ממפקדת בעלות הברית למשימה זו. חיילי הבריגדה, שנבחרו למשימה זו, הכירו שפות אירופאיות ונהנו מתנועה חופשית ברחבי אירופה הכבושה והיו זכאיים לקבל סיוע משלטונות הכיבוש בכל מקום, לפי הוראה בכתב שהייתה ברשותם.

פעולות דומות נערכו בריכוזים של שארית הפליטה באירופה: באיטליה, בגרמניה ובצרפת.

ההשוואה עם הרבנות הצבאית בצה"ל[עריכה]

פעולתם הרגוונית של הרבנים הצבאיים בצבא הבריטי לא זכתה להערכה מלאה מצד ציבור החיילים.^[9] אמנם, הצבא הבריטי כיבד - בדרגות ובתנאי שירות - את כוהני הדת ובתוכם את הרבנים הצבאיים אך לא הובנה מהות ההלכה יהודית. לעומת זאת בצ.ה.ל הכירו את ציווי ההלכה היהודית ואף ניסו להתחשב בה, במידת האפשר. פקודות המטכ"ל מחייבות מנוחה בשבת ובמועדי ישראל, לנהל את המטבחים לפי נוהלי הכשרות וכן הכירו בזכותו של החייל לשמור על הדינים המסורים להחלטתו האישית כמו תפילה יומית, איסור גילוח ואפילו זכותו להציג ציצית מחוץ למדים.

לקריאה נוספת[עריכה]

• דב קנוהל, עורך ראשי, בהתנדב עם - מתנדבים דתיים במלחמת העולם השנייה, פרק ד: הרבנות הצבאית, ^[10] איגוד החיילים המשוחררים בישראל ומורשת, הוצאת ספרים בע"מ, תל אביב, 1989
• ספר ההתנדבות של יהודי א"י במלחמת העולם השניה, הוצאת מוסד ביאליק, תש"ט.

הערות שוליים[עריכה]