השכונה היהודית בהר ציון

שכונה יהודית התקיימה יותר מ-250 שנה על הר ציון. תחילתה, בשנת 1236, לפי מכתבו של סוחר יהודי מצרי, אשר נמצאה ב גניזה הקהירית, לפיה ניהל משא ומתן עם מושל העיר לחידוש הישוב היהודי בה. הוא השיג היתר ליהודים לעלות לרגל לירושלים ולצבע יהודי בשם ברוך הטוב והמטיב, לגור בה. על קיומה של השכונה יש עדויות מראשית המאה ה-14 מפי רבי אשתורי הפרחי ויעקוב (יקופו) מהעיר ורונה. הרמב"ן, לפי אחת ההשערות, היה בשנת 1267 בבית הכנסת בהר ועליו הוא כתב את הדברים הבאים:" ומצאנו בית חרב בנוי בעמודי שיש וכיפה יפה, ולקחנו אותו לבית הכנסת". אמנם התאור מיוחס לבית הכנסת הרמב"ן, אך זהו זיהוי מאוחר, מהמאה ה-19, ומבנים עם תאור דומה היו בעיר. קיצה של השכונה בא כאשר הסולטן הממלוכי קאיתביי (1468) - (1496) הגביל את תנועת היהודים באזורים נוצרים רגישים כמו הר ציון.

הגניזה הקהירית[עריכה]

תעודות שנמצאו בגניזה הקהירית יכולים לסייע בקביעת מועד חידוש ההתיישבות היהודית בירושלים לאחר חיסולה בעקבות הכיבוש בצלבני משנת 1187.

בשנת 1219 הסולטאן האיובי כבש את ירושלים. הייתה בעיר קהילה יהודית קטנה. היא תוארה על-ידי יהודה אלחריזי. וגם מתועדת בתעודות מהגניזה הקהירית. עיקרם היה ארגון התמיכה ביהודי ירושלים. אשר למיקומה של השכונה היהודית לא ניתן להסיק מהן מסקנות של ממש. הנוכחות שלה תסתיים בשנת 1229עם חזרת העיר לשליטה הצלבנית.

חודש וחצי לאחר מכן העידו תושבי ירושלים החרבה בבית דינו של אברהם הנגיד בקהיר על שני חברי הקהילה כי "עלו לתורה בשבת וימים טובין ובחול" - דהיינו היה בית כנסת בעיר באותה תקופה.

בשנת 1236, עדין תחת שלטון הצלבנים, חודשה הנוכחות היהודית בירושלים. ריינר סבור כי היהודים התגוררו כבר אז בהר-ציון. משפחת הצבעים לא הייתה חייבת לבחור מקום מגורים בירושלים במקום בן דרו היהודים בעבר, שהרי הצלבנים שכבשו את העיר שרפו את השכונה היהודית של אז ‏‏^[1] .

ולכן, אם ההתיישבות היהודית בעיר החלה בשנת 1236, אין סיבה להניח כי היה נתק ברצף ההתיישבות היהודית החדשה עד שנת 1309, "מסתבר על כן שמקומה של השכונה היהודית ... היה בהר ציון"

הצבעים גם מוזכרים בתאור ביקורו של הרמב"ן בירושלים בשנת 1267. אפשר להניח שהם היו היו פליטי הכובש המונגולי גזאן בשנת 1299 של שישבו בירושלים קודם, נסו לשכם עם ספרי התורה וחזרו לעיר, כפי שהרמב"ן כתב.

דעת רבי אשתורי הפרחי[עריכה]

רבי אשתורי הפרחי הגיע לארץ ישראל והיה בירושלים בשנת 1309. הוא מתאר את הנוכחות היהודית בירושלים אגב דיונו בהלכות פדיון פֵּ‏‏‏רוֹ‏ת מעשר שני ונטע רבעי. ‏‏^[2] . לפי ההלכה, המפריש פרות אלו בירושלים צריך להוציא אותן מהעיר ולאבדם מחוצה לה. פרחי קובע שהיות וציון וירושלים אינם אותו מקום, אין על תושבי ירושלים לטרוח בחובת הוצאת הפרות, די יהיה בהוצאתם מחוץ לירושלים (היום העיר העתיקה), דהיינו לציון (היום הר ציון).

הוא מנמק זאת במובאות מהמקרא, מספר מלכים ומספר דברי הימים :

• ‏"אָז יַקְהֵל שְׁלֹמֹה אֶת-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-כָּל-רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת נְשִׂיאֵי הָאָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶל-הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה--יְרוּשָׁלִָם: לְהַעֲלוֹת אֶת-אֲרוֹן בְּרִית ה', מֵעִיר דָּוִד--הִיא צִיּוֹן מלכים א ח, א
• "וַיָּבִיאוּ, אֶת-אֲרוֹן הָאֱלֹקים, וַיַּצִּיגוּ אֹתוֹ, בְּתוֹךְ הָאֹהֶל אֲשֶׁר נָטָה-לוֹ דָּוִיד..." דברי הימים א ט"ו, א .

מסקנתו היא כי מדובר בשני מקומות שונים וכך הוא כתב :"האהל הוא בציון, והנך רואה, כי עוד היום(במאה ה-14)), האהל הזה קיים כבתחילת הוויתו, והיא בכיפה כנגד הר המוריה לדרום והכל קורים היכל דוד".

אחרי שהוא מגדיר את מיקום "היכל דוד" הוא ממשיך בתאור ומגיע לשכונת היהודים ובית הכנסת. היכל דוד הוא במקומו של האהל שהציב דוד המלך כאשר הביא אותו מבית אדום הגיתי, כפי שמובא במקרא:" וְהָיָה אֲרוֹן ה', בָּא עִיר דָּוִד... וַיָּבִאוּ אֶת-אֲרוֹן ה' וַיַּצִּגוּ אֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹ, בְּתוֹךְ הָאֹהֶל, אֲשֶׁר נָטָה-לוֹ דָּוִד" שמואל ב ו, ט"ז-י"ז. מקומו של ה"אוהל" שהיה ל"היכל" הוא ב"ציון", מדרום לשכונה היהודית ולבית הכנסת שלה.. המבנה מכוסה בכיפה ופונה צפונה כלפי הר הבית.

יעקוב מ"ורונה"[עריכה]

יעקב מ"ורונה" היה נזיר ועולה רגל איטלקי. הוא הגיע לארץ הקודש בשנת 1335 . הוא מספר על ביקורו בבית כייפא בהר ציון. וכך הוא מתאר את מה שראו עינו:" ברדתך מהר ציון ("חדר הסעודה האחרונה"), כשני מטווחי אבן (כששים מטר), בכיוון "כנסיית הקבר" (צפונה), מול המקום בו גרים היהודים נמצא בית כייפא" ‏‏^[3]. אלחנן ריינר במאמרו מעריך כי מדובר בדרך ההולכת על גב הר ציון מדרום לצפון. כאשר התייר מבקש לציין מבנים בולטים בשטח, הוא כותב על שכונת היהודים. יוצא כי השכונה היהודית הייתה עשרות מטרים צפונה מ"חדר הסעודה האחרונה" - היום המבנה של קבר דוד המלך.

מיקום בית הכנסת בהר ציון[עריכה]

ההיסטוריון אלחנן ריינר סבור כי בית הכנסת שעליו מספר הרמב"ן לא היה בית כנסת קדום שיהודי ירושלים חזרו אליו, אלא בית כנסת שהוכשר לתפילה במהלך ביקורו, ואשר נועד להחליף את מקום התפילה הקודם בביתם של האחים הצבעים. הצורך במבנה לבית הכנסת לא נבע מגודל הישוב היהודי בירושלים. באגרת הרמב"ן מיום י"א תשרי שנת ה"א כ"ח הוא מעיד על רכישתו, שיפוצו והכנתו של בית הכנסת במהלך חודש אלול ה'א כ"ז לקראת בואם של עולי הרגל "מדמשק וצובא וארץ מצרים וכל גלילות הארץ לראות את בית המקדש ולבכות עליו".

מקומו של בית הכנסת לא היה ידוע. המסורות המזהות אותו בתחומי הרובע היהודי - בית הכנסת הרמב"ן של היום - אינן קודמות מהמאה ה-16 והידוע שבהן מצוטטת בספרו של יהוסף שוורץ - תבואות הארץ שנדפס בירושלים בשנת תרכ"ה (1865).

ריינר הגיע למסקנה כי השכונה היהודית במרכז העיר העתיקה היא רק מראשית המאה ה-15 . ולכן בית הכנסת המתואר על-ידי הרמב"ן היה סמוך להר ציון, שבו הייתה השכונה היהודית לאחר התקופה הצלבנית. אשר לתאורו, על מבנה עם כיפה ועמודים, הרי מיקומו לא מתואר וסביר להניח כי היה במקום בו הייתה הקהילה היהודית - בהר ציון.

סופה של השכונה[עריכה]

גוהן פולונר,נוסע אנגלי שבקר בארץישראל בשנת 1421 כתב כי במרחק 76 צעדים ל"שער רחוב היהודים" ( הוא שער ציון) נמצא "רחוב בית הכנסת של היהודים" - כוונתו לרחוב היהודים בהווה הנמשך מדרום לצפון לכיוון השווקים. זה המקור הראשון המתאר את שכונת היהודים החדשה בתוך העיר העתיקה. קיימת עדות של השייח' מחמד אבן עביה ‏‏^[4] לפיה בשנת 1474 נהרס בית הכנסת שהיה בעיר, בטענה שהוא "חדש", "עד שחזרו ולקחו להם בית כנסת מחוץ לעיר" - דהיינו חזרו לבית הכנסת בהר-ציון. זאת למעשה הטענה נגד בית הכנסת הנוכחי של הרמב"ן. בדיון שנערך במאה ה-15 הועלתה הטענה שהוא "חדש" - מכאן גם תמיכה בטענה שהוא לא בית הכנסת הקדום.

לקריאה נוספת[עריכה]

דר' אלחנן ריינר - החוג להיסטוריה של עם ישראל, אוניברסיטת תל-אביב, "ואיך? שהרי ירושלים לחוד וציון לחוד! - (השכונה היהודית בירושלים לאחר התקופה הצלבנית)", (בתוך) "נוף מולדתו", יוסי בן-ארצי, ישראל ברטל ואלחנן ריינר, עורכים , הוצאת מאגנס, ירושלים תש"ס עמ' 277

הערות שוליים[עריכה]