נהנה

הגדרה[עריכה]

אדם המקבל תועלת או נחת רוח מחבירו, חייב לשלם לו על כך (הסוגיא בבבא קמא כ., בסוגיא זו האריך קונטרסי שיעורים בבא קמא יב).

לדוגמא, אדם שבהמתו אכלה מפירות חבירו שהיו מונחים ברשות הרבים, צריך לשלם לבעל הפירות עבור ההנאה של פרתו (אך מדיני נזיקין פטור כי שן ברשות הרבים פטורה) (בבא קמא יט: במשנה).

דינים דומים: יש ארבעה דינים של חיוב ממוני עבור קבלת הנאה מחבירו (קונטרסי שיעורים בבא קמא יב-יז ד"ה ונלענ"ד):

1. נהנה מחבירו, ועל כך נדון בערך זה.
2. יורד לשדה חבירו שלא ברשות (בבא מציעא קא.).
3. משתרשי ליה^[1] (חולין קלא., החילוק בין נהנה למשתרשי ליה הוא שנהנה הוא מה שקיבל תועלת או נחת רוח, ומשתרשי ליה הוא מה שנשאר תחת ידו ממון בעין (קצוה"ח רמו-ב)).
4. מבריח ארי מנכסי חבירו.

מקור וטעם[עריכה]

במקורו חקר השערי יושר האם הוא מסברא, או מהפסוק "כי יאכל קודש בשגגה", ודרשו "פרט למזיק", וכיוון שמזיק הקדש פטור, ממילא מה שהאוכל הקדש חייב הוא אינו מדין מזיק, וע"כ שהוא מדין נהנה, וזהו המקור לדין נהנה (ג-כה, ודעתו נוטה שמקורו מהפסוק, וקונטרסי שיעורים בבא קמא יב-ה הביא גם את הצד שמקורו מסברא).

בטעמו חקרו בין שני צדדים עיקריים:

1. אינו מדין מזיק כלל אלא הוא דין נפרד, שנחשב שממונו של המהנה בידו של הנהנה, ודינו כבעל חוב, וכך דעת רוב המפרשים (שו"ת הרשב"א ח"ד יג. והקונטרסי שיעורים בבא קמא יב-ח חילקו לשני טעמים: גם מחסר את ממונו וגם מחסר את בעלותו (והוסיף טעם שלישי שהוא מזיק, כדלקמן בסמוך, וכתב שיש את שלושתם יחד)).
2. מדין מזיק (אור שמח נזקי ממון א-ב (ד"ה ולכאורה) רצה לתלות במחלוקת אמוראים בזה נהנה וזה לא חסר: אם הוא כמזיק שחייב על החיסרון - כאן פטור, ואם הוא דין נפרד שחייב על ההנאה - כאן חייב. וכתב שאפשר לדחות. גרש"ש בבא קמא יט-ב וקונטרסי שיעורים בבא קמא יב-ד תולים במחלוקת ראשונים האם הוא מדין מזיק או דין נפרד, וכן חקר בזה המידות לחקר ההלכה טו-מה. והקונטרסי שיעורים בבא קמא יב-ה הוסיף שאפשר שאע"פ שהוא מזיק, אינו כשאר מזיקין שחיובן מגזיה"כ, אלא חיובו מסברא).

ונפק"מ לתשלומין - האם משלם ממיטב, כדין מזיק, או מבינונית וזיבורית, כשאר בעל חוב (שמדאורייתא בזיבורית ומדרבנן בבינונית כדי שלא תנעל דלת בפני לווין) (שו"ת הרשב"א ח"ד יג, אור שמח נזקי ממון א-ב ד"ה ולכאורה. קצוה"ח שצא-ב ומנחת חינוך נה-א [א] ד"ה ושן: כבעל חוב).

בדינו שמשלמת מה שנהנית - לרמב"ם הוא שיעור אותה אכילה (פירוש המשניות בבא קמא יט:) ולרש"י הוא כדי שביעתה (דן בדבריהם קונטרסי שיעורים בבא קמא יב-א).

הנאה וחיסרון[עריכה]

דיני נהנה תלויים בשתי שאלות: האם הוא נהנה, והאם הבעלים חסר. לכן הם מתחלקים לארבעה מקרים - זה נהנה וזה חסר, זה לא נהנה וזה לא חסר, זה נהנה וזה לא חסר, זה לא נהנה וזה חסר. ונפרטם אחד לאחד:

זה נהנה וזה חסר, כגון הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, כשהוא גברא דעביד למיגר וחצר דקיימא לאגרא - לכו"ע חייב (בבא קמא כ.).

זה לא נהנה וזה לא חסר, כגון שהוא גברא דלא עביד למיגר וחצר דלא קיימא לאגרא - לכו"ע פטור (בבא קמא כ.).

זה נהנה וזה לא חסר, כגון שהוא גברא דעביד למיגר וחצר דלא קיימא לאגרא - בעיא בגמרא (בבא קמא כ.).

במקור הדעה שחייב חידשו התוס' (בבא מציעא קיז:) שהוא רק מדרבנן.

בטעם הדעה שפטור, הפני יהושע כתב שהוא מדין כופין על מידת סדום^[2] (פני יהושע בבא קמא כ. וכן משמע מתוס' בבא בתרא יב: סוף ד"ה כופין. וכן משמע קצת מרש"י כתובות קג. ד"ה מידת סדום, שכתב שמנהג סדום היה שמחייבים בזה נהנה וזה לא חסר), אך ראשי הישיבות כתבו שאי אפשר לחייב על הנאה אם לא מחסר לחבירו (גרש"ש בבא קמא יט-ג וקונטרסי שיעורים בבא קמא יב-ח. וכן חקר בזה ר' חיים מטעלז בבא בתרא ה (עמוד קצב) ד"ה והנה. ובקונטרסי שיעורים שם אות ב ואות ח דייק מלשון הגמרא שיש שלושה טעמים: לא עשה לו כלום, לא הזיקו, ולא חיסרו. והסביר שצריך את שלושתם נגד שלושת הטעמים לחייב נהנה: מחסר בעלותו, מזיק, מחסר ממונו).

והאור שמח (נזקי ממון א-ב ד"ה ולכאורה) רצה לתלות את הספק בגמרא בשאלה האם נהנה הוא מדין מזיק, וא"כ כשלא חסר פטור, או דין נפרד, ואז אע"פ שלא חסר חייב. והוסיף שאפשר לדחות זאת.

בשני מקרים אין ספק:

1. לכתחילה - אדם יכול למחות בחבירו שלא יהנה ממנו גם אם אין לו שום חיסרון, כגון למחות בו שלא יכנס לדור בחצירו, וכל ספק הגמרא הוא רק בדיעבד האם צריך לשלם לו (תוס' בבא בתרא יב: סוף ד"ה כופין).
2. אם הנהנה גילה דעתו שנח לו בהוצאה - מגלגלים עליו את הכל לכו"ע (תוס' בבא קמא כ:).

זה לא נהנה וזה חסר, כגון שהוא גברא דלא עביד למיגר וחצר דקיימא לאגרא - לתוספות פטור משום שהוא גרמא, ולרמ"ה (הובא בנימוקי יוסף וברא"ש) חייב (כמו שהאוכל פירות של חבירו חייב גם אם לא נהנה), וביאר הגרש"ש שלשיטתו נהנה חייב מדין מזיק (בבא קמא יט-ב).

פרטי הדין[עריכה]

אם הנאתו באה ממילא, לא ע"י מעשיו ולא ע"י מעשי בהמתו, וגם גופו לא נהנה - חידשו התוס' שפטור (בבא קמא קא. ד"ה או). ובטעמם ביאר השערי יושר (ג-כה) שכל ההנאות - וגם איסורי הנאה - אינן אסורות אלא רק ע"י השתמשות.

הערות שוליים[עריכה]