יהדות מצרים
|
|
יהדות מצרים נחשבת לקהילה יהודית עתיקה. תחילתה לאחר חורבן הבית הראשון, כאשר פליטים מארץ ישראל ירדו למצרים עם ירמיהו הנביא. בתקופת ממלכת פרס וממלכת יוון, שליטי מצרים הביאו שכירי חרב מהארץ כדי שיתישבו באזורים הקרובים לגבולות המדינה בדרום ובמזרח למטרות הגנה מפני שבטי המדבר. כאשר אלכסנדר מוקדון הקים את העיר אלכסנדריה התגבשה בעיר קהילה יהודית גדולה בעיר, אשר התפרסה על פני שנים מתוך חמשת רבעי העיר. היהודים גרו באזורים נפרדים וכך יוכלו לשמור על המסגרת הדתית העצמאית. באלכסנדריה היה בית כנסת מיוחד, אשר מוזכר במקורות התלמודיים, בשל מימדיו הגדולים (להלן). מאלכסנדריה יצאו סוחרים שהקימו את ההקהילות היהודיות ברומא ובחופי איטליה.
לאחר חורבן הבית השני החל גל של מרידות נגד האימפריה הרומית. התוצאה הייתה: גירושים והתנכלויות אשר פגעו קשות בקהילה היהודית ויהדות מצרים ירדה מחשיבותה. לאחר הכיבוש המוסלמי הגיעו למצרים ה"קראים". בימי הביניים פעלו בה החכמים רבירבי סעדיה גאון והרמב"ם שאף היה רופאו של שליט מצרים.
לקראת התקופה העות'מאנית הגיעו למצרים גולי ספרד. במאה ה-18 החלה החדירה האירופית למצרים. פתיחת "תעלת סואץ" והגברת מעבר הסחורות להודו ולהמזרח הרחוק דרך התעלה גרם לעליית חשיבתן של ערי מצרים בתור מרכזי מסחר. התוצאה הייתה נהירה של יהודים, כולל יהודים ממזרח-אירופה, אשר הגירתם גברה אחרי הרדיפות במדינותיהן בסוף המאה ה-19. אלו הקימו קהילה נפרדת בקהיר. עלייתו לשלטון של גמאל עבד אל נאצר וה"עסק הביש" שהתרחש בשנת 1952, נטישת הבריטים את תעלת סואץ ומבצע קדש הביאו לקיצה של יהדות עתיקת יומין זו.
לפי אתר משרד החוץ [1], ב-2007 מנתה הקהילה כ–40 נפשות בלבד, מתוכם 30 באלכסנדריה. בראש הקהילה בקהיר עומדת כארמן וינשטיין, שנמצאת בקשר עם השגרירות וארגונים יהודיים נוספים בארץ ובתפוצות. בראש הקהילה באלכסנדריה עומד ד"ר מקס סלאמה. הקהילה באלכסנדריה נמצאת בקשר עם הקונסוליה הכללית באלכסנדריה וחברי השגרירות בקהיר. נכון ל-2022 נותרו במצרים שלושה יהודים
בקברו של רבי יעקוב אבו– חצירא, בעיירה דמנהור, אחת לשנה מתקיימת הילולה במקום, אליה מגיעים מאמינים מישראל וממדינות נוספות.
ייסוד הקהילה[עריכה]
מצרים שימשה ארץ הגירה ומקלט פוליטי לאנשים מארץ ישראל בעתות מצוקה: בתקופת המקרא וגם בתקופות מאוחרות יותר[1]. אך ראשיתו של היישוב היהודי נזכרת במקורות מקראיים הוא רק בזיקה לימי הבית הראשון.
אחרי רצח גדליהו בן אחיקם, שהושאר על ידי הבבלים כממונה על יהודה, מחשש לנקמת הבבלים, ירדה למצרים קבוצה של יהודים, אנשי צבא, בראשות יוחנן בן קרח. הם לקחו עימם את ירמיהו הנביא והתיישבו במקומות אחדים בארץ מצרים כפי שמתואר בספר ירמיהו:" וַיִּקַּח יוֹחָנָן בֶּן-קָרֵחַ, וְכָל-שָׂרֵי הַחֲיָלִים, אֵת, כָּל-שְׁאֵרִית יְהוּדָה אֲשֶׁר-שָׁבוּ, מִכָּל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר נִדְּחוּ-שָׁם, לָגוּר, בְּאֶרֶץ יְהוּדָה. אֶת הַגְּבָרִים וְאֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הַטַּף, וְאֶת בְּנוֹת הַמֶּלֶךְ, וְאֵת כָּל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר הִנִּיחַ נְבוּזַרְאֲדָן רַבטַבָּחִים, אֶת גְּדַלְיָהוּ בֶּןאֲחִיקָם בֶּןשָׁפָן; וְאֵת יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא, וְאֶתבָּרוּךְ בֶּן-נֵרִיָּהוּ. וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ מִצְרַיִם, כִּי לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל יְהוָה; וַיָּבֹאוּ, עַד-תַּחְפַּנְחֵס. הַדָּבָר, אֲשֶׁר הָיָה אֶל-יִרְמְיָהוּ, אֶל כָּל-הַיְּהוּדִים, הַיֹּשְׁבִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם--הַיֹּשְׁבִים בְּמִגְדֹּל וּבְתַחְפַּנְחֵס וּבְנֹף, וּבְאֶרֶץ פַּתְרוֹס לֵאמֹר .(ספר ירמיהו (מ"ג, ה'-ז', מ"ד,א'))
בספר החיצוני "איגרת אריסטיאס"[2] כתוב: "גם לפני שבאו היהודים למצרים עם מלך פרס, הם נשלחו ...להלחם נגד מלך הכושים" [3]
הקהילה ביב[עריכה]
באתר, המצוי בדרומה של מצרים בעיר "יב" נמצא מימצא עשיר המלמד על יישוב יהודי במקום ועל חייו וגורלו.
ביב התקיימה בסוף תקופת בית ראשון ובתקופת ממלכת פרס מושבה של שכירי חרב יהודים, שתפקידם היה לשמור על גבולה הדרומי של מצרים בעבור ממלכת פרס בראשות כנבוזי המלך, ולפני כן בעבור השלטון המצרי במקום. ככל הנראה היהודים התיישבו במקום כמה עשרות שנים לפני חורבן הבית הראשון, ושהו שם עד סוף שלטון ממלכת פרס באזור.
הודי ייב החליפו תכתובות עם השלטון הפרסי ועם הקהילה היהודית שבארץ ישראל, אם כי, במשך תקופה מסוימת שרר מתח בין שתי הקהילות משום שבני קהילת יב בנו "מקדש" באי - כנגד בית המקדש בירושלים. בשל הקמת מקדש זה היו גם כמה סכסוכים עם הקהילה המצרית המקומית, שהקימה גם היא מקדש לאל המצרי "ח'נום", שנחשב אחראי לעליית מי הנילוס. באחד הסכסוכים האלה החריבו המצרים את המקדש היהודי, והקהילה היהודית נאלצה לשקם את המקום.
ככל הנראה היהודים חיו באי עד סוף השלטון הפרסי במקום, ולאחר מכן השתלבו בקהילה היהודית באלכסנדריה.
התקופה הלינסטית[עריכה]
תלמי הראשון ששלט במצרים שלח לגבולות מצרים לוחמים יהודים שיגנו על ממלכתו. יוספוס פלביוס בחיבורו "הפולמוס נגד אפיון" מצטט מקורות לפיהם המלך העביר 120.000 יהודים לשמירה על הגבולות במזרח ובדרום. עדות לכך שאכן מספר הגדול של היהודים הגיעו לאזור אפשר לקבל מכתביו של הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני (30 לפנה"ס - 40 לספירה) שחי באלכסנדריה. הוא כותב כי בתקופתו התגוררו במצרים, לוב וכוש - מיליון יהודים.
היהודים קיבלו רשות לחיות על פי חוקיהם והם היוו חלק חשוב מצבא הממלכה התלמית והשלטון, אשר בתקופות מאוחרות יותר נשען על תמיכתם.
תרגום השבעים[עריכה]
בשלהי המאה השניה לפנה"ס, באלכסנדריה, בוצע תרגום השבעים (ב לטינית Septuaginta או LXX). זה היה התרגום הראשון לספר התנ"ך בשפה כלשהי. סיפור מפורט על התהוות התרגום נמצא במקור החיצוני הידוע בשם "איגרת אריסטיאס". סיפור זה, שגרסות שונות שלו מופיעות גם במקורות התלמודיים, מספר על שבעים ושניים זקנים יהודים, שהוזמנו לאלכסנדריה על ידי מלך מצרים תלמי השני פילדלפוס, (מלך בין השנים 247-285 לפנה"ס), כדי לתרגם את התורה, לצורך צירופה לספרייה הגדולה באלכסנדריה. באופן פלאי, המתרגמים תרגמו את התורה באופן זהה זה לזה - כולל רשימת שינויים מהמקור, אשר נעשו על מנת לא לפגוע בשליט ובעם המצרי.
מקדש חוניו[עריכה]
מקדש חוניו היה מזבח או מבנה בצורת בית המקדש ובתוכו מזבח, שבנה חוניו הרביעי ב ליאונטופוליס במצרים לשם שמים או לשם עבודה זרה. המקדש הוקם על ידי בין השנים 170 ל-154 לפנה"ס, במצרים
שושלת בניו של חוניו שימשו בבית המקדש ככוהנים גדולים במשך 343 שנות קיומו ולמעשה המשיכו את שושלת בית הכהונה הירושלמי, בית צדוק. בשנת 73 לספירה שלח הקיסר אספסינוס איגרת אל מושל מצרים לופוס וציווה עליו להרוס את מקדש חוני עקב הגעתם של פליטים מארץ ישראל שהסיתו כנגד השלטון הרומאי.
מידותיו ותבניתו של מקדש זה היו זהים לזה שבירושלים, והוא שימש את יהודי מצרים אשר הקריבו בו קרבנות. אף על פי כן, לא השתווה מקדש חוניו לבית המקדש שבירושלים.
שרידי בתי כנסת[עריכה]
שריד קדום של בית כנסת הנו כתובת יונית מן המחצית השניה של המאה ה-3 לפנה"ס מסכידיה שבקרבת אלכסנדריה שבמצרים, וזה תוכנה: "היהודים הקדישו בית תפילה זה למלך תלמי ולמלכה ברניקה... ולילדיהם".
על ידי הקדשת בית הכנסת למלך העמידה קהילת סכידיה את בית הכנסת תחת חסותו של המלך.
נשתמרה גם כתובת מבית כנסת אחר שבמצרים התחתית, שממנה משתמע, שלבית הכנסת הנידון ניתנת הזכות לשמש כמקום מקלט. זכות זו הייתה בידי מקדשים מסוימים, ומסתבר, שגם בית כנסת יכול היה לזכות בזכות זאת.
יהדות מצרים הייתה יהדות עשירה, על כך יש לנו עדויות רבות. כמובן, לא חסרו גם עניים בקרב יהודי מצרים. מושג על עושרה וגדולתה של יהדות זו מקבלים אנו מתיאור בית הכנסת של יהודי אלכסנדריה. עיר זו היו בה בימי פריחתה בימי קדם למעלה ממיליון תושבים, והיהודים אכלסו שניים מחמשה רובעיה של העיר.
וזה תיאורו של בית כנסת זה, מתוספתא מסכת סוכה : "אמר ר' יהודה, כל מי שלא ראה דיפלסטון של אלכסנדריא לא ראה כבוד גדול לישראל כל ימיו. כמין בסיליקי גדולה הייתה, סטיו לפנים מסטיו. פעמים שהיו בה כפלים כיוצאי מצרים, ושבעים ואחת קתדרות היו בה של זהב, כנגד שבעים ואחד זקנים, וכל אחת ואחת עשויה מעשרים וחמש ריבוא, ובימה של עץ היה באמצע, וחזן הכנסת עומד על הקרן, והסודרין בידו. נטל לקרות - הלה מניף בסודרין, וכל העם עונין אמן. ולא היו יושבין מעורבבין, אלא זהבים בפני עצמן, וגרדיים בפני עצמן, וטרסיים בפני עצמן, כדי שיהא אכסנאי בה ומיטפל לאומנתו, ומשם הייתה פרנסתו יוצאת.(ד',ו')
מבית כנסת גדול ומפואר זה לא נשתייר כל שריד. אתר "דעת" מסביר לנו אחדים מן הביטויים הלועזיים הנזכרים בתוך התיאור. "דיפלוסטון" פירושו - אולם עמודים כפול. "בסיליקי" היא אולם מאורך, המתחלק לשתי סיטראות צדדיות ואולם תווך על ידי שני טורי עמודים העוברים בתוכו; "סטיו" - אולם מאורך, המוגבל בצדו האחד על ידי טור עמודים, ובצד השני על ידי קיר, "בסטיו" אפשר מגן מפני הגשם והשמש. "דיפלוסטון" (גם דיפלסט, דיופלוסטון) פירושו: סטואה כפולה.
התקופה הרומאית[עריכה]
אנשי הצבא היהודים שישבו במצרים, בהשפעתם של אנטיפטרוס האדומי והורקנוס השני, שוכנעו לנטוש את נאמנותם למלך תלמי השלושה עשר ולהעבירה ליוליוס קיסר שנלחם במלך במהלך השנים 47-48 לפנה"ס.
בעקבות תבוסתם של מרקוס אנטוניוס וקליאופטרה השביעית ב קרב אקטיום מצרים סופחה לקיסרות הרומית בשנת 30 לפנה"ס. אוקטביוס שכעת היה מנהיגה היחיד של רומא הבטיח להמשיך את הסובלנות הדתית שיהודי מצרים נהנו ממנה. אולם מלבד זאת הכיבוש הרומאי סימן ירידה במעמדם של יהודי מצרים, הרומאים לא נזקקו לשירותיהם כחיילים ובכך הם איבדו את עמדם ההשפעה שהייתה להם ונחשבו כמצריים החייבים בתשלום מס גולגולת.
היחסים בין האוכלוסייה ההלניסטית ליהודים היו מתוחים ביותר ומהומות על רקע זה היו נפוצות. נפילה נוספת במעמדם של היהודים קרתה כתוצאה מכישלון המרד הגדול וההכרח לתשלום המס היהודי.
יהדות מצרים הצטרפה למרד התפוצות בשנים 115-117. היסטוריון מצרי מעיד על בריחה היהודים אל ביצות הנילוס. המושל הרומאי של מצרים מרקוס רוטיליוס רופוס היה חסר אונים אל מול ההצלחה היהודית הראשונית במרד. הוא שלח שני גדודים להגן על תושבי ממפיס. טריאנוס הקיסר שלח חילות משלוח למצרים, דיכא את המרד היהודי, ציווה עליהם לשלם עבור תיקון המקדשים הרומאים ובסופו של דבר הושיב בלוב אוכלוסייה נוכרית. בסופו של המרד הושמדו כ-90% מיהדות מצרים.
התקופה הערבית הקדומה[עריכה]
בתקופה שלטון האיסלם במצרים היה היחס ליהודים היה כאל אנשי חסות. מהותו של ההסדר בין המדינה המוסלמית ובין העדות הלא-מוסלמיות המאמינות בדת מונותאיסטית המבוססת על פי חוזה שנקרא ד'ימה. היהודים נחשבו אנשי הספר (אהל אלכתאב) וכתוצאה מכך הוגדרו כאנשי חסות (אהל א-ד'ימה) והיו זכאים להגנה של השלטונות המוסלמים. הדימים זכו לביטחון אישי ולזכות לקיים את אמונתם בתמורה להכרה בעליונות האסלאם, בתשלום מס מיוחד (שנקרא ה"ג'זיה") ששילמו ובכפוף למיגבלות שהוטלו עליהם. בין המגבלות נמנו הגבלות שהתייחסו לבגדים שמותר לדימים ללבוש, לבהמות עליהן הדימים יכולים לרכוב, איסור נשיאת נשק ואיסור בניית מקומות פולחן חדשים. המגבלות נשאו אופי חברתי וסמלי יותר מאשר מוחשי ומעשי, כאשר המגבלות הכלכליות הן אלה אשר היו ממשיות יותר - נוסף על מס הג'זיה, היו מיסים נוספים כמו מסי מעבר ומכסים, וכן חוקי ירושה שקבעו שמומר לאסלאם לא יכול להוריש לקרוביו הד'ימים. בעיתות של התאסלמות בכפיה, גם אם זמנית, מגבלה זו הסבה סבל רב ליהודים.
על אף שהיו עמדות שליליות מצד המוסלמים כלפי היהודים (ושאר הד'ימים), לא ניכרה כמעט עוינות רגשית עמוקה ביחס ליהודים, בדומה לאנטישמיות הנוצרית. העמדות השליליות של המוסלמים כלפי היהודים, שרווחות בהיסטוריה האנושית בין קבוצות אוכלוסייה שונות, לא היו תוצר של שנאה, פחד או קנאה, אלא של בוז.
היהודים נהנו בדרך כלל ממידה של אוטונומיה. הם היו כפופים למרות המנהיגים שלהם (נגידים, דיינים), דבר אשר איפשר להם לנהל את ענייני המשפחה, האישות והדת על פי תורתם. בתקופות מסוימות הקהילות היהודיות היו אחראיות אף להטלת וגבייה של מיסים, שנמסרו אחר כך לשלטונות. אף על פי שבדרך כלל פנו היהודים לבתי הדין היהודיים, ששפטו על פי ההלכה היהודית, לעתים פנו יהודים לבתי הדין המוסלמים, לבירור משפטי בנוגע לסכסוכים שנתגלעו בינם לבין עצמם.
בניגוד למקובל באירופה הנוצרית לפני העת החדשה, יהודי מצרים כמו שאר היהודים שחיוב ארצות האסלאם, למעט יוצאים מהכלל, לא היו כפופים להגבלות חמורות כלשהן בבחירת מקום מושבם או עיסוקם. ברוב הבחינות, מצבם של הלא-מוסלמים תחת השלטון המוסלמי המסורתי היה טוב בהרבה מאשר מצבם של הלא-נוצרים בקרב העולם הנוצרי.
הקראים[עריכה]
לפי אחת ההשערות הקראים ישבו במצרים עוד לפני הכיבוש הערבי 641. ענן בן דוד נשיא הקראים, הוא זה שחיזק וביסס את הקהילה הקראית במצרים, שהייתה מרכז קראי חשוב במשך דורות. החל מחזקיהו הנשיא 1064, ישבו במצרים הנשיאים מבית דוד המלך, צאצאי ענן בן דוד הנשיא, שנשאו בתואר "נשיא" ובתואר "ראש הגולה".
הקהילה הקראית התקיימה לאורך מאות שנים ב פוסטאט בקהיר העתיקה , ונראה שהייתה לה השפעה רבה בעיר. בבית הכנסת "בן עזרא" שבפוסטאט התגלתה הגניזה המפורסמת - גניזת קהיר, שבה היה חומר קראי רב. נראה שבית הכנסת היה שייך לקראים ועבר לידי היהודים הרבניים ( כך מכונים היהודים בקרב הקראים) רק במאה ה-14.
ידועות גם קהילות בצהרג'ת, בתניס, בדמיאט וב אלכסנדריה . עם יסוד העיר קהיר ושרפתה של פֻסְטאט בשנת 1168 עבר חלק גדול מהקראים מפסטאט ל קהיר , שם התקיימה הקהילה לאורך מאות שנים, והיו תקופות בהן הייתה לאחד מהמרכזים הקראיים החשובים.
נראה שבמאה ה-12 הייתה לקראים השפעה רבה גם על הרבניים, ויש מהרבניים עברו לקראות. כאשר בא הרמב"ם למצרים בשנת 1166 הוא מצא כי מנהגי הקראים פשטו בקרב הרבניים, למשל דרך טהרה באמצעות יציקת מים ותפילה קראית. הרמב"ם יעץ לקרב את הקראים ולהתנהג עמם כאחים, יחס האחווה כלפיהם מותנה, לפי הרמב"ם, בכך שלא יביעו זלזול פומבי בתלמוד וברבנים. אך יחד עם זאת הוא ניסה למנוע השפעות קראיות ונראה שגם הצליח.
רבי סעדיה הגאון[עריכה]
יש השערה כי הוא נולד במצרים. מכל מקום הוא פעל במצרים. בין השאר הוא התפרסם בוויכוחים שהיו לו עם יהדות הקראית, שהשפעתה גדלה הייתה לה במצרים של אותם הימים. רס"ג סבר שצפויה סכנה הצפויה ליהדות הרבנית מהקראים, אשר נאבקו נגד התורה שבעל פה. כאשר ראה רס"ג שאף אחד מבין סביבתו לא יכול לגבור על טענותיהם של הקראים, הוא החל, חרף גילו הצעיר (באותו הזמן היה רס"ג רק בן 23), במלחמה נגדם. הוא חיבר הרבה חיבורים פולמוסיים, בהם "ספר התשובות נגד ענן". חיבורו זה של רס"ג קומם נגדו את חכמי הקראים, שראו בו איום על עמדתם; בתגובה לרס"ג נכתבו לא מעט חיבורים קראיים פולמוסיים, כגון זה של סלמון בן ירוחם, שבספרו "מלחמות ה'" התפלמס עם כל טענות רס"ג, שנקרא על ידו הפיומי.
רבי סעדיה הגאון תירגם של התנ"ך לערבית ובכך תרם להכנסת ערכים יהודיים בתרבות האסלאמית .
הרמב"ם[עריכה]
במאה ה-11, בא הפילוסוף היהודי הגדול משה בן מימון, הרמב"ם, למצרים כאדם צעיר וכתב שם את מרבית עבודותיו הפילוסופיות והיצירתיות. לכתיבתו הייתה השפעה לא רק על היהודים, אלא גם בקרב המוסלמים. הוא כתב בעברית ובערבית ולעתים אף בעברית באותיות ערביות, או להפך. הרמב"ם נודע בקרב היהודים בשמו העברי משה בן מימון, ובין המוסלמים, בשמו הערבי, אבו עמרן עובייד אללה מוסה אבן מימון אל קורטובי. כנאמר: "ממשה למשה לא היה כמשה," והוא נחשב כדמות מובילה ביהדות וגם מאוד מוערך על ידי המוסלמים כתורם בלתי רגיל לפילוסופיה המוסלמית.
הרמב"ם היה כמנהיג הדתי של קהילת קהיר. פרנסתו הייתה מאחיו, דוד, שהיה בעל ספינה וסחר באבנים יקרות (עיסוק כ"מטיל מלאי" לתלמידי חכמים, המותר על פי פסקיו). אך לאחר טביעת אחיו בים על ספינתו (דבר שגרם לרמב"ם לאבלות גדולה וכתוצאה מכך שכב שנה שלמה חולה), נאלץ הרמב"ם לעסוק ביגיע כפיו והפך לאחד מטובי הרופאים בקהיר.
בשל מומחיותו הרבה ברפואה, נאלץ הרמב"ם לשמש כרופאו של הוזיר אל-אלפצ'ל, המשנה למלך, בשנת 1185, כתוצאה מכך, בילה חלק ניכר מעיתותיו בארמון המלוכה. הוא אף נתן מזור להמונים שצבאו על דלתותיו. הרמב"ם שימש כפוסק לקהילה היהודית ושמו יצא למרחוק ובכלל זה לכלל יהדות התפוצות. אפשר לציין את חלק מקהילות תימן, שהושפעו מאוד מהאיגרת אשר כתב להם ומכונה אגרת תימן, בעקבות הפרעות הקשות אשר נערכו במקום מושבם.
הגניזה בקהיר[עריכה]
בסוף המאה ה-19 התגלו בחדר בבית הכנסת בן-עזרא שבפוסטאט שבקהיר. כתבי יד . אלה ספרים ותעודות מהמאות ה-10 - ה-12. לאור האקלים היבש של מצרים הם נשארו שלמים, למשל, יותר מאלה שנמצאו בקומראן. פיענוחם לא הסתיים עד היום.
דוגמה למסמך שנמצא בגניזת קהיר, הוא ממכתבו של יהודי אשר חי בירושלים, בשם שלמה הכהן בן יוסף, ראש ישיבת ירושלים בשנת 1025 על גובה המס השנתי שהוטל עליו.
השלטון הממלוכי[עריכה]
הממלוכים, בהנהגתו של הסולטן קוטוז הגנו על מצרים מפני הצבא המונגולי הפולש, וכן גירשו הממלוכים תחת הנהגתם של הסולטנים בייברס, קואלאוון וחליל מנהיג ממלוכי את הצלבנים מארץ ישראל ומסוריה.
תקופתם הייתה מאופיינת ברמת הביטחון הפנימי ובשמירת על נתיבי דרכים חופשיות לטובת פיתוחו של המסחר.
שלטונם של הממלוכים במצרים הסתיים בשנת 1517 לאחר שזו נכבשה על ידי האימפריה העות'מאנית . הממלוכים המשיכו לשלוט במצרים שנותרה לה אוטונומיה בענייני פנים.
נפוליאון הביס את הכוחות הממלוכים בשנת 1798 כאשר פלש למצרים, ולאחר שנפוליאון עזב את מצרים הכוחות הצבאיים שהשאיר לא הצליחו לדכא את המרד הממלוכי, ובעקבותיו, בשנת 1801 נאלצו הכוחות הצרפתיים שהשאיר לברוח ממצרים.
בשנת 1806 מונה מוחמד עלי פאשא למושל מצרים, ובשנת 1811 הזמין אליו את מנהיגי הממלוכים והרג את כולם למעט ניצול אחד. החיילים הממלוכים נמלטו לסודאן בעקבות אירוע זה, ובכך הסתיימה שליטתם במצרים.
העת החדשה[עריכה]
תקופה זו מתחילה עם החדירה מדינות אירופה, בעיקר צרפת ובריטניה, למצרים. ליהודים הייתה זו תקופת פריחה היות שהם יכלו לגשר בין שתי התרבויות: המערב-ארופאית והערבית-מצרית. הם הכירו את התרבויות השונות, היו להם להם קשרי משפחה ומסחר עם שתי התפוצות וידעו את השפות. יהודי מצרים הכירו את השפות הבאות: צרפתית, שהפכה להיות שפת-אם לרוב היהודים, עברית, ערבית ואנגלית.
בנוסף, הגולים ספרד ידעו גם את השפה היהודית-ספרדית - לאדינו הודות ליוצאי ספרד, אשר קודם מצאו מקלט בערי אגן הים התיכון
אשר ל מספר היהודים במצרים קיימים אומדנים שונים : לפי אתר משרד החוץ בירושלים במאה ה-20 הגיע מספר היהודים ל- 75,000 נפש ויש האומדים את מספרם ב-85,000. לפי האינציקלופדיא אוצר ישראל מצטט מפקדי האוכלוסין שבוצעו על ידי השלטון הבריטי. לפיהן מספר היהודים בשנת 1898 היה 25,000 מהם 9,946 באלכסנדריה ובשנת 1907 - 38,000 נפש. באוצר ישראל נאמר כי הקהילה שגשגה יותר מכל הקהילות היהודיות בארצות ערב והיוותה גורם מרכזי בכלכלת מצרים.
החשיפה ליהדות[עריכה]
בערים החשובות של מצרים: בראש - אלכסנדריה ולאחרי מכן - קהיר, היו בבתי הספר היהודיים. היה גיוון רד בסוגי מוסדות הלימוד וזאת בהתאם למצבם הכלכלי של ההורים ולפי מבחר השפות והתרבות האירופאת שהורי התלמידים בחרו. בתי הספר של רשת אליאנס עזרו להפיץ את התרבות הצרפתית מתחילת המאה ה-20. גם הילדים הנזקקים קבלו חינוך טוב שסופק ומומן כולו על ידי הקהילה היהודית. מעמדות הביניים והגבוהים העדיפו בתי"ס פרטיים, לרוב צרפתיים או אנגלים. בשנים 1945 - 1946, 59% מהיהודים שלחו את ילדיהם לבתי"ס זרים [4]. בשנות ה-40 של המאה ה-20 היו שש ישיבות במצרים [4]. כמו כן, כמעט כל התנועות הציוניות שהיו בארץ ישראל היו גם במצרים כגון: מכבי, החלוץ, השומר הצעיר ובני ברית. חלק ניכר מהעבודה הציונית היה מוקדש למטרות חינוכיות עם דגש חזק על התרבות יותר מאשר על האספקטים הפוליטיים של הציונות.
הזדמנות לפיתוח התודעה הציונית באה עם בואם של המתנדבים של היישוב מארץ שיראל לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. אלו הפעילו את תנועות הנוער, אירגנו אירועים ומסיבות עם יהדות מצרים וקשרו עימה קשרים חמים, אשר לעתים באו לידי ביטוי בברית נישואין.
החשיפה לתרבות המערב[עריכה]
לקהילה היהודית הייתה הזדמנות להחשף בפני תרבות עשירה ורב-גוונית: מוזיקה, שירים, ריקודים ותיאטרון הן אירופיים והן מזרחיים. באופרה בקהיר, למשל, שבו בקרו היהודים באופן שוטף, הציעו התכניות האומנותיות לא רק זמרים מצרים בעלי שם, כגון אום-כולתום ועבד-אל-וואהב והזמרת היהודיה הנודעת ליילה מורד, אלא גם צמרת התרבות האירופאית כגון: התזמורת הפילהרמונית מארץ ישראל בניצוחו של טוסקניני הנודע, תיאטרון שכספיר מסטרטפורד- און- אבון, "הקומדי פרנסז" מפריז, הבלט המלכותי מלונדון, ו"הקומדיה דל ארטה ממילנו.[4]
בנוסף לרב-תרבותיות זו של מזרח ומערב, התרבות והמסורות של החגים היהודיים וכן אירועים ופעילויות ציוניים היו חלק בלתי נפרד מחיי היומיום של הקהילה היהודית. בבתי הכנסיות המפוארים בקהיר, באלכסנדריה ובפורט סעיד, נהלו היהודים חיי דת ומסורת, חגגו את החגים ואירועים מרכזיים בחייהם, כגון חתונות, ברוב פאר.[4]
עם הקמת המדינה[עריכה]
למרות שבמשך דורות היו יהודים רבים במצרים, הם לא זכו לקבל אזרחות מצרית. מעריכים, כי רק כ-5% הצליחו לקבל אזרחות מצרית. האחרים היו ללא כל אזרחות, למרות שנולדו במצרים[4]. חלק מהם הצליחו לקבל אזרחות זרה הודות לאחד ההורים שהגיעו למצרים ממדינות באירופה. העדר האזרחות גרם לכך שלא היו רשומים כתושבים ולא יכלו לקבל תעודת זהות, עם כל הכרוך בכך. העובדה שלא יכלו להיות אזרחים מצריים הייתה גורם נוסף להגברת הרב-תרבותיות שלהם ונטיותיהם הציוניות.
ביום 29 בנובמבר 1947, הכ"ט בנובמבר, החליטה עצרת האומות המאוחדות (האו"ם) על סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל, ועל הקמת שתי מדינות עצמאיות בארץ ישראל – מדינה יהודית ומדינה ערבית (תוכנית החלוקה). מאז, החלה ההסתה נגד יהודי מצרים, אשר לעתים הפכה לאירועים אלימים נגדה. לאחר תבוסת הצבא המצרי במלחמת השחרור ונסיגתו גברו ההתנכלויות ליהודים והחלה הנטישה של היהודים ממצרים.
העסק הביש[עריכה]
הרעה חלה במצבם של יהדות מצרים לאחר העסק הביש. הרקע לאירועים היו השיחות שהתנהלו בין מצרים לבריטניה, בתחילת שנות ה-50, על פינוי הצבא הבריטי מתעלת סואץ. אלו גרמו לדאגה בישראל. מודיעין צה"ל העלה רעיון לחבל בחשאי במתקנים מערביים במצרים, כך שהפעולה תיראה כאילו נעשתה על ידי מחתרת לאומנית מצרית, ובכך לפגוע ביחסים שבין מדינות המערב למצרים. לביצוע פעולות החבלה הפעיל המודיעין הישראלי חוליה מקומית של יהודים מצרים אנשי החוליה הטמינו פצצות בבתי קולנוע, במשרד דואר ובמרכזי מידע של ארצות הברית בקהיר ובאלכסנדריה.
ביולי 1954, נלכדו רוב חברי החוליה והועמדו לדין. שניים מחברי החוליה, ד"ר משה מרזוק ושמואל עזר, נידונו למוות, והוצאו להורג ב-31 בינואר 1955.חלקם שוחררו במסגרת עסקת חילופי שבויים לאחר מלחמת יום הכיפורים.
תוצאת המלחמות[עריכה]
השתתפותה האקטיבית של מצרים במלחמות ישראל-ערב ב-מלחמת סיני, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים הפכו יהודי מצרים לקורבנות. רבים הוכנסו למחנות ריכוז בהאקסטפ בהליופוליס ובא-טור במדבר סיני וגורשו במספרים רבים מהמדינה. אלה שלא גורשו, הבינו עד מהרה, לאור חוקים להגבלת עבודה ואיסורים אחרים של הממשל המצרי, שאין להם כל עתיד במצרים והם נאלצו להגר. כמחציתם עלו לישראל בעוד האחרים הגרו לארצות הברית, קנדה, צרפת, אוסטרליה, דרום אמריקה ושאר ארצות. חסרי מזל יותר היו אלה שהצליחו לקבל אזרחות מצרית. מהם נשללה האפשרות לעזוב את מצרים והם הפכו למעשה לבני ערובה למשטר המצרי. מתוך כ-100,000 יהודים שהיו במצרים ב-1948, נותרו כיום פחות ממאה יהודים קשישים בלבד החיים במצרים.
יהודי מצרים אבדו את כל רכושם האישי ונכסיהם, כמו גם את הרכוש הקהילתי כגון בתי"ס, בתי כנסת, בתי אבות, בתי חולים וכדומה, אשר הוערך במיליוני דולרים[4]. בהסכם השלום עם מצרים , בסעיף 8 נקבע כי: "הצדדים מסכימים להקים ועדת תביעות לשם יישוב הדדי של כל תביעות כספיות [5]." משרד החוץ נערך לביצוע רישום של תביעות אך הפעולה הופסקה מחוסר תקציב.
בעת היציאה מהמדינה כל אשר היה להם הוחרם על ידי הממשלה המצרית. היהודים נאלצו לעזוב עם מזוודה קטנה של דברים אישיים ו-20 לירות מצריות בכיסם בלבד. יהודי הקהילה מצאו מצאו עצמם חסרי כל . היו אנשים שסבלו מהתקפי לב שנגרמו עקב אירועים טרגיים אלה ולא הצליחו להגיע לצרפת או לאיטליה שהיו נמלי ההגעה לרוב היהודים שהיגרו ממצרים. [4]
עדי שורץ, זה היה ביתם כותב, כי לאחר 50 שנה, הבעלים היהודים , בעלי מלון ססיל באלכסנדריה קבלו פיצוי - קטן אמנם - על רכושם.
הערות שוליים[עריכה]
לקריאה נוספת[עריכה]
- אוריאל רפפורט בראשות צוות , הקורסהקורס מגלות לקוממיות - יחידה 2.3.2. - יהודי מצרים , האוניברסיטה הפתוחה, 1978.
- יהודה דוד אייזענשטיין, אוצר ישראל - אנציקלופדיא לכל מקצועות תורת ישראל, ספרותו ודברי ימיו חלק שלישי, הוצאת ספרים "שילה" - ירושלים, אין שנה.
קישורים חיצוניים[עריכה]
- מרכז מורשת יהדות מצרים
- עדה אהרוני, המורשת התרבותית של יהודי מצרים - מסורת של גשרים בין תרבויות -"איפלייק" -פורום בינלאומי לתרבות השלום