יהודי הודו

יהדות הודו[עריכה]

יהודי הודו מונים כיום כ-5,000 איש בלבד (כמחציתם בבומביי, כ-1500 בטהנה, 300 בפונה, ורק עשרות בודדות בקוצ'ין, כלכתא וניו דלהי ; עד לפני מספר עשורים מנו יהודי הודו כשלש רבבות.

המקצועות המסורתיים של יהודי הודו היו בתעשיית השמן, עברו לתעשייה קלה והצטרפו לכוחות הביטחון ומהממשלה ואף הגיעו לעמדות גבוהות. הם השתתפו בתנועת השחרור של המדינה ובקום מדינת ישראל בשנת 1948 היגרו אליה בהמוניהם .

הקהילה היהודית בבומבי מנסה לשרוד. יש גופים שונים המנסים לעזור לקהילה ולתמוך בה בהמשך דרכה, כגון הג'וינט, הסוכנות היהודית, אורט, אגודת חזון אלי, וחב"ד הפעילים במקום בעיקר עם ישראלים ותיירים ממקומות שונים בעולם ופחות עם בני הקהילה. כיום יש בבית הכנסת מניין של אנשים שמגיעים בבוקר ובשבת כדי להשלים מניין בשכר. לדעתו לא ירחק היום ובית הכנסת יהפוך למוזיאון.

קבוצות היהודים[עריכה]

יהודי הודו מחולקים עד היום לשלש קבוצות שונות:

• בני ישראל היא הקבוצה הגדולה והקדומה ביותר על אדמת הודו .
• יהודי קוצין היא קטנה יותר.
• היהודים הבגדאדים שהגיעו מעיקר בהמאה ה-19

אפשר להוסיף עוד שתי קהילות נוכחיות:

• הקהיליה הישראלית הנמצאת בעיקר בגואה.
• בני מנשה המיחסים עצמם לצאצאי שבט מנשה, הגרים בצפון מזרח הודו - במיזורם ובמניפור).

תולדות היהודים[עריכה]

היהודים שעדין מצויים בהודו טוענים ששורשיהם מגיעים אל ימי גלות עשרת השבטים בימי בית ראשון. תולדות היהודים בהודו היא מהעתיקות והמעניינות ביותר בתולדות עם ישראל. יש עדויות שהיו יהודים וחיים יהודיים בהודו במשך מאות שנים ואולי אלפים. האזכור הראשון של יהודים בהודו אפשר לייחס למגילת אסתר, בו מתוארת מלכות אחשוורוש כמשתרעת "מהודו ועד כוש", בעוד היהודים נפוצים "בכל מדינות מלכותך".

מקור פחות ידוע הוא פירושו של דון יצחק אברבנאל על ספר ירמיהו: "והנה בימים האלה אשר כתבתי זה ראיתי בכתב אמיתי שהביאו בני המערב ההולכים היום ממלכות פורטוגל לארץ הודו להביא הבשמים, שהעידו שראו שמה יהודים הרבה והביאו כתב מיד חכם אחד מהם והם אומרים שהמה מבני יהודה ובנימין מאותם שגלה סנחריב מערי יהודה קודם חורבן ירושלים... ושהניח אותם אחרי הררי החושך ושהם לא שבו בבית שני. (פירוש אברבנאל על ירמיהו ג, י"ח)

יש הסוברים שהם צאצאים של עשרת השבטים האבודים אשר הוגלו מבירתם שומרון על ידי מלך אשור בשנת 722 לפנה"ס. ההוכחה היחידה לכך היא שמם: "בני ישראל", המורה לכאורה על שיוכם לממלכת ישראל דווקא. יש השערה אחרת שש"בני ישראל" הם צאצאי שבט אשר ושבט זבולון. היהודים בהודו היו יורדי-ים וכן עסקו בהפקת שמן זית, מקצועות בהם עסקו בני השבטים.

לדעות אחרות, יהודי הודו באו מארצות ערב ותימן בתקופת התלמוד. אולם אגדה המוכרת בפי כל באה לעזרתנו וקובעת כי ספינה של גולים מארץ ישראל נטרפה ליד חוף קונקאן, דרומית לבומבי. הניצולים, שבעה זוגות של גברים ונשים, קברו את מתיהם בבית קברות במקום אשר הפך בעתיד לבית הקברות של "בני ישראל" נבגאון(NAVGAON). בית הקברות הוא כנראה בית הקברות היהודי העתיק מחוץ לארץ ישראל. השלט בכניסה לבית הקברות מציין: "בית הקברות העתיק ביותר של 'בני ישראל', בן כ-2000 שנה".

הימצאותו של בית קברות יהודי, במדינה שלא נוהגים לקבור מתים, היא הוכחה לחיים יהודים עתיקים במקום. בבית הקברות יש מצבות עתיקות אולם יש גם מעין "קברי אחים" המסומנים באבנים גדולות אשר לפי המסורת שם נקברו האנשים שהיו בספינות שנטרפו ליד החוף.

בבית הקברות נמצאת אנדרטה בה מופיע הכיתוב הבא: " פה נטמנו האבות של עדת בני ישראל בהודו אשר ספינתם נטרפה בחופי נאבגאון לפני כאלפיים שנה" . מנאבגאון פשטו בני ישראל על כל ארץ הודו.

באזור קונקאן[עריכה]

משפחות "בני ישראל" גרו במשך דורות רבים ב-200 כפרים שונים באזור קונקאן . אחד הכפרים הידועים בו חיו יהודי "בני ישראל" היה אליבג ((ALIBUG). הכפר היה ידוע ככפר יהודי, וגרו בו מאות משפחות. כיום גרות בכפר 5-6 משפחות יהודיות, אולם יש להם בית כנסת, חזן, ושוחט. מתקיימות תפילות בבית הכנסת בשבתות ובימים טובים. אליהו בירנבוים אשר בקר בכפר בסוף שנה 2006 מתאר את "הגאווה היהודית של המשפחות הגרות במקום באשר לעבר המפואר של הכפר" . השוחט, לוי בקלורקר, הוא בעל מפעל למשקאות קלים, אשר למד שחיטה כדי שמשפחתו ובני הקהילה יוכלו להמשיך לאכול בשר כשר. שני בניו חגגו בר מצוה רוצים לעלות לארץ ישראל. בכפר נמצא בית הכנסת של הקהילה אשר נבנה רק לפני כ-100 שנה.

אחד המנהגים המיוחדים של בני ישראל קשור בחג הפסח: יהודי אליבג נוהגים לטבול בערב פסח את כף היד בדם, להטביע את היד על נייר ולתלות את הנייר מעל משקוף הדלת. כמובן שמנהג זה הוא זכר ל"פסחתי על הבתים" אשר במצרים, אבל הוא ייחודי ליהודי "בני ישראל".

המסורות של "בני ישראל" בהודו, קשורות קשר הדוק לדמותו של אליהו הנביא. הרקע לכך הוא אגדה ידועה בקרב הקהילה שלאחר שהמשפחות הראשונות הגיעו להודו והתיישבו בה, הגיע אליהו הנביא לבקרם בכפרים שגרו בהם וגם באליבג, לעודדם ולהבטיח להם שבקץ הגלות ישובו לארץ ישראל. בבחנדלה (HANDALA), המקום אליו לפי המסורת הגיע אליהו הנביא מצביעים על סלע גדול ובו קו ארוך השקוע באבן, המצביע על הסימן שהשאירו גלגלי המרכבה של אליהו הנביא; לצד הקו שני חורים גדולים באבן המציינים את פרסאות הסוסים כאשר קפצו כדי לעלות השמימה.

הבגדאדים[עריכה]

היהודים מעיראק החלו להגיע להודו כבר בסוף המאה ה-18, בסוף המאה הי"ח. בכניסה לאחד מבתי ספר שהוקמו על ידי המהגרים מעיראק בתמיכת משפחת ששון הידועה, מתנוסס שלט מיום חנוכת הבניין שבו כתובה בשפה מאד ציורית מה מטרת בית הספר: "זה בית תלמוד, נוסד להפיץ אור המדע על בני ישראל ולנהלם על מי מנוחות התורה והיראה ומוסר דרך ארץ ולחנכם בלמוד לשון הקודש ושפת אינגליש מבלי שכר...".

בשנת 1970 למדו בבית הספר הילדים היהודיים אך הם היו במיעוט. כיום - שנת 2006 - לומדים בבית הספר כ-500הינדים ומוסלמים ורק 25 יהודים. בית הספר מנוהל על ידי ועד הקהילה היהודית אולם לא לומדים בו יהדות כלל וכלל.

האם בני ישראל יהודים[עריכה]

כאשר החלו שאלות ביחס למעמדם של "בני ישראל" והאפשרות לשלבם במניין ואף להתחתן עמם, נשלחה בשנת תר"ג שאלה מבני הקהילה בכלכתא אל הרבנים הגדולים בבאגדד לשאול על דעתם בנושא "בני ישראל" וזו לשון השאלה: זה היום כמה שנים בא למחנינו מן בומבאי איש ואשתו ובניו מהיאודים הידועים במקומותם "בני יסראיל" וזה האיש מיום שידענו עד היום הזה הוא וביתו כולם מתנהגים כמונו כמשפט הרבנים, שומרים כל מצוות ונזהרים מכל מה שאסרו ז"ל ואינם מפילים דבר מדבריהם. גם הולידו בנים בתוכינו ומלנו אותם כבנינו ובגדלם למדו אותם ת"ת עם בנינו והם היום כמונו בלי הפרש כלל... והן עתה גדלו בניהם והיגיעו לפרק הנישואין ומבקשים להנשא בבנות ישראל ונפשינו לשאול הגיעה אם נוכל לתת להם מבנותינו ונקח מבנותם....

רבני בגדאד השיבו לבני הקהילה בכלכתא שהם רשאים לקבלם לקהילה ולהתחתן עמם "אלא אדרבה מצוה רבה לקרבם ולהשתדל עמהם להורות הדרך אשר ילכו בה ומעשה אשר יעשון".

בשנת 1964 התקבלה החלטה של הרבנות הראשית לישראל, להכיר בהם כיהודים לכל דבר. מעניין לציין שקהילת "בני ישראל" התנהלה במשך השנים ולמעשה עד היום ללא רבנים וללא מנהיגות רוחנית מסודרת. המצב כיום בבומבי הוא שרוב רובם של יהודי הקהילה הם מ"בני ישראל" – כחמשת אלפים איש, ורק כ-200 איש נותרו מהבגדאדים. כיום ניתן לומר, ש"בני ישראל" הם אלו שמקבלים לתוכם את היהודים העיראקים.

לקריאה נוספת[עריכה]

• אליהו בירנבוים, ניצולי הספינה הטרופה, מוסף השבת - מקור ראשון , 1 בדצמבר 2006