הוצאה מרשות לרשות
|
|
הגדרה[עריכה]
אסור להוציא בשבת חפץ מרשות אחת לרשות אחרת (הסוגיא בשבת ב.-ט.).
לדוגמא, אסור לו לאדם שעומד בתוך הבית (שהיא רשות היחיד) להוציא חפץ אל אדם שעומד בחוץ (רשות הרבים) (שבת ב.).
מקור וטעם[עריכה]
במקורה יש שלוש דרשות (ותוס' שבת ב. (ד"ה פשט) ביארו למה צריך את שלושתן):
- במשכן הורידו קרשים מהעגלה (רשות היחיד) לקרקע (רשות הרבים), ואת מלאכות שבת לומדים מהמשכן (שבת מט:).
- הפסוק "ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמור איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש" (שמות לו-ו), ודורשת הגמרא (שבת צו:) שמשה אסר עליהם להביא עוד נדבה משום הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים.
- הפסוק בפרשת המן "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי" (שמות טז-כט) ודורשים "אל יצא" - אל יוציא (בבלי:ערובין יז:). לרש"י (שם ד"ה אל יצא כתיב) הוא רק להו"א, ולמסקנה נדחה לימוד זה, אך לתוס' (שם ד"ה לאו ושבת ב. ד"ה פשט) הוא גם למסקנה.
במהותה חקרו האחרונים שלוש חקירות:
- המלאכה היא ההעברה מרשות לרשות, או העקירה וההנחה (המידות לחקר ההלכה ד-ט בשם הגר"ח מבריסק: רק העקירה וההנחה. פרי משה שבת ל-ב).
- המלאכה היא הוצאת החפץ מהרשות הקודמת, או הכנסתו לרשות החדשה (מי טל הוצאה לח).
- המלאכה היא שינוי בחפץ - שמקומו (רשותו) של החפץ השתנה, או שינוי ברשות - שברשות הקודמת היה חפץ ונעשה חלל, וברשות החדשה היה חלל ונעשה חפץ (מי טל הוצאה לט).
פרטי הדין[עריכה]
הוצאה מלאכה גרועה היא, דהיינו שיש בה חידוש, כך כתבו הראשונים. אמנם נחלקו הראשונים מהו החידוש בה: תוס' ביארו שהחידוש הוא שיש חילוק בין מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים לבין מוציא מרשות היחיד לרשות היחיד (תוס' שבת ב. ד"ה פשט. והרמב"ן הוסיף שברשות היחיד מותר לישא אפילו משא גדול, ולרשות הרבים אסור להוציא אפילו כגרוגרת (הרמב"ן הראשון במסכת, וכן כתב הרשב"א)). והאור זרוע (ח"ב פב בשם ר"ת) כתב שיש בה חידוש משום שלא נעשה שינוי בחפץ, שהרי החפץ לא השתנה ע"י ההוצאה מרשות לרשות.
הנחה - חקר האפיקי ים (ח"ב ד-ח ד"ה והנלע"ד) האם היא חלק מהמלאכה או שהיא רק גזירת הכתוב. דהיינו, האם אדם שעקר ולא הניח לא עשה את מלאכת ההוצאה כלל, או שעשה את מלאכת הוצאה, ורק שגזירת הכתוב שפטור.
כל האוכלין מצטרפין בכגרוגרת להוצאת שבת המוציא אוכלים בשבת מרשות לרשות, אינו חייב אלא אם כן הוציא כשיעור גרוגרת; וכל האוכלים מצטרפים זה עם זה לשיעור גרוגרת. לכן, למשל, מי שהוציא בשבת לחם וירק שאין בכל אחד מהם כשיעור גרוגרת, הרי הם מצטרפים שניהם לכגרוגרת, והמוציאם - חייב.
כל הכשר להצניע ומצניעין כמוהו והוציאו בשבת, חייב עליו חטאת כל דבר שראוי להצניעו ולשמור עליו, מפני שיש לאדם תועלת בו, ויש בדבר זה שיעור, שרוב בני אדם עשויים להחשיבו ולהצניעו, והוציאו אדם בשבת מרשות לרשות בשוגג, אף אם המוציא הוא אדם עשיר, ואין הדבר חשוב בעיניו, הרי זה חייב חטאת. אבל דבר שאין ראוי להחשיבו, מפני שאין לאדם תועלת בו, או שאין בו שיעור שרוב בני אדם עשויים להחשיבו ולהצניעו, אלא שאחד החשיבו והצניעו, אם הוציאו בשבת בשוגג זה שהצניעו, הריהו חייב חטאת, אבל אם הוציאו אחר, אינו חייב, שלגביו אין זו מלאכה.
כל שאינו כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו והוציאו בשבת, אינו חייב אלא המצניעו דבר שאינו ראוי להצניעו ולשמור עליו, מפני שאין לאדם תועלת בו, או שאין בו שיעור שרוב בני אדם עשויים להחשיבו ולהצניעו, אלא שאחד החשיבו והצניעו, אם הוציאו בשבת זה שהצניעו, הריהו חייב, אבל אם הוציאו אחר, אינו חייב, שלגביו אין זו מלאכה. אך דבר שראוי להצניעו ולשמור עליו, מפני שיש לאדם תועלת בו, ויש בדבר זה שיעור, שרוב בני אדם עשויים להחשיבו ולהצניעו, והוציאו אדם בשבת מרשות לרשות, אף אם המוציאו הוא עשיר, ואין הדבר חשוב בעיניו, הרי זה חייב.
ד' רשויות שהם ה'[עריכה]
- ערכים מורחבים - רשות היחיד, רשות הרבים, כרמלית, מקום פטור
ארבע רשויות - לבבלי הן רשות היחיד, רשות הרבים, כרמלית ומקום פטור (שבת ו.). אך לירושלמי הן רשות היחיד, רשות הרבים, כרמלית ומבואות שאינן מפולשין (בבלי:שבת א-א ברבע האחרון של המשנה, ג.).
בגדר כרמלית חקרו האם חכמים תיקנו שהיא תהיה רשות בפני עצמה, או שהיא עדיין מקום פטור, וחכמים רק גזרו עליה חומרות של רשות היחיד ושל רשות הרבים (פרי משה שבת לו-א).
לדעת ר' שמעון, יש עוד רשות חמישית, נפרדת מ-4 הרשויות הנזכרות לעיל, וזאת ה'חצר'. חצר זה רשות של כמה יחידים יחד, לכן אינה רשות היחיד, אך לא של כל העולם, ולכן אינה רשות הרבים. החצר דומה מאוד לכרמלית בכך שאסור לטלטל ממנה לרשות היחיד ומרשות היחיד לתוכה, וכנראה שכך גם הדין לטלטול רשות הרבים אך הגמרא סותמת זאת. ההבדל המהותי בין חצר לכרמלית הוא שמותר לטלטל בתוכה. חכמים חולקים על ר' שמעון וסוברים שחצר דינה כרשות הרבים לכל דבר, אך גם הם מסכימים שאם היא עוברת לבעלות אדם יחיד היא תהיה רשות היחיד (שבת קל:-קלא.).
רשות היחיד[עריכה]
בגדר רשות היחיד חקרו האחרונים האם היא מקום שגדור ע"י מחיצות, או מקום שאינו מעורב ופרוץ עם מה שסביבו (שלא יוכלו בני רשות הרבים להיכנס אליה) (ברכת אברהם סוכה טו. סימן "פרוץ כעומד" א. עיון בלומדות יא "הגדרת מחיצה בשבת ובסוכה": שאינו מעורב עם מה שסביבו, וחילק שם שבדופן לסוכה צריך רק שתחשב מחיצה ע"פ גדרי התורה).
מחיצות רשות היחיד גובהן עשרה טפחים (בבלי:סוכה ה., ה:, ו:). וחקר הגר"ח (על הרמב"ם שבת יז-יב) האם המחיצות עצמן צריכות להיות עשרה טפחים, או שהמקום בגובה עשרה טפחים צריך להיות מוקף מחיצות. ונפק"מ למחיצות העשויות מלחי של אשירה: המחיצות לא נחשבות עשרה טפחים כי כתותי מיכתת שיעוריה, אך מקום עשרה מוקף מחיצות. והסיק בדעת הרמב"ם שהמקום צריך להיות מוקף.
רשות היחיד עולה עד לרקיע (שבת ז.). וחקר הגר"ח (על הרמב"ם סוכה ד-יא ד"ה והנראה) האם הוא משום שנחשב כאילו יש מחיצות עד לרקיע (מדין גוד אסיק), או שהמחיצות שלמטה מספיקות. והסיק בדעת הרמב"ם שהמחיצות התחתונות מספיקות.
ראה גם[עריכה]
- מלאכות שבת (לגבי איסור עשיית מלאכה בכלל).