כל המתיהר, אם חכם הוא, חכמתו מסתלקת ממנו

חכם שמתגאה, חכמתו נשכחת ממנו.

הגמרא בבבלי פסחים סו א מספרת, כי לאחר שהלל הורה הלכה שנתעלמה מבני בתירא, הושיבו בני בתירא את הלל בראש ומינוהו נשיא עליהם, "והיה יושב ודורש כל היום כולו בהלכות הפסח. התחיל מקנטרן בדברים, אמר להם: מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם, עצלות שהיתה בכם שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון". מיד לאחר מכן, מספרת הגמרא, שאלו בני בתירא את הלל הלכה אחת ונעלמה ממנו. מכאן למד רב, כי "כל המתיהר, אם חכם הוא, חכמתו מסתלקת ממנו".

הלל, שהיה סמל הענווה, כמו שאמרו חכמים: "לעולם יהיה אדם ענוותן כהלל", וכל כוונתו לא היתה אלא להוכיחם על שלא שמשו את גדולי הדור, אף על פי כן נמצא בדבריו שמץ יהירות, והיא שגרמה לו לשכוח תורה שהיתה בידו מכבר.