מיגו דאי בעי מפקר לנכסיה והוי עני

סברא המופיעה בכמה מקומות בש"ס, שאומרת שאדם שייך בדברים המותרים רק לעני, כי בידו להפקיר את כל נכסיו ולהיות עני.

סברת המיגו[עריכה]

צריך לבאר משמעות המיגו הזה, שהרי בפשטות אינו מובן. הרי האדם לא באמת הפקיר את נכסיו, וא"כ למה הדבר ראוי לו? הוא "כמעט" יכול לעשות זאת, אבל בסופו של דבר הוא לא! עוד צריך להבין מה ההגבלות, עד איזו רמה אפשר להשתמש בכלל הזה.

נראה שיש 3 סברות שונות שבכולן הגמרא משתמשת באותו מושג, אך בכל אחת מהן הסברא שונה.

"מיגו" הממומש בפועל[עריכה]

"תנן: רבי אליעזר אומר: אין אדם צריך לקרות שם על מעשר עני של דמאי. וחכמים אומרים: קורא שם ואין צריך להפריש... אמר ליה אביי: ...ר' אליעזר ורבנן בהא קמיפלגי: רבי אליעזר סבר לא נחשדו עמי הארץ על מעשר עני כיון דאילו מפקר נכסיה והוי עני ושקל ליה הוא לית ליה פסידא ורבנן סברי נכסיה לא מפקר איניש דמירתת דלמא זכי בהו איניש אחרינא הלכך נחשדו". (נדרים פד)

בסוגיא זו לא מדובר על "מיגו", אלא הסברא של רבי אליעזר היא שהעם הארץ לא נחשד שלא הפריש מעשר עני, שאין לו שום הפסד בהפרשתו, שהרי יכול להניחו אצלו וכשירצה יפקיר בפועל את נכסיו ויאכלנו. כך נראה גם מסברת חכמים שחולקים על ההפקר בפועל ואומרים שאדם לא יפקיר את נכסיו מחשש שאחרים יזכו בהם. לכן בסוגיא זו אין שום שאלה על הסברא.

"מיגו" לענין זכיה[עריכה]

"תנן התם: מי שליקט את הפאה ואמר: הרי זו לפלוני עני. רבי אליעזר אומר: זכה לו, וחכמים אומרים: יתננה לעני הנמצא ראשון. אמר עולא אמר רבי יהושע בן לוי: מחלוקת מעשיר לעני, דרבי אליעזר סבר: מגו דאי בעי מפקר נכסיה והוי עני וחזי ליה השתא נמי חזי ליה, ומגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה. ורבנן סברי: חד מגו אמרינן, תרי מגו לא אמרינן. אבל מעני לעני דברי הכל זכה לו דמגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה". (בב"מ ט: ובדומה בגיטין יב.).

נראה לפרש הטעם ב"מיגו" בסוגיות אלו, שלכאורה לא מובן איך יוכל לזכות אם לא הפקיר נכסיו בפועל? ונ"ל שהסברא היא בדומה לסברת המיגו השני בסוגיא, "מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה", שגם בו יש לשאול איך זה פועל, שהרי לא זכה לעצמו והקנה לחבירו ממנו, אלא זיכה ישירות לחבירו (כך נראה לומר [ראיה מריטב"א בבא מציעא ט, אריטב"א בסוגיא ד"ה תנן התם בסופו, "מיגו דאי בעי זכי לנפשיה כדי ליתנה לעני זכי בה נמי מעיקרא לחבריה עני"]. ונפק"מ אם יש אפשרות זכיה מוגבלת, כגון שמחלקים 40 מנות ל-30 איש, וכל אחד יכול לקבל מנה אחת, וב-10 הנותרים "כל הקודם זוכה". פשוט שאדם חיצוני [שלא מה-30] אינו יכול לזכות לחבירו בהם, שהרי הוא חב לאחריני. אבל אדם מה-30 יכול לזכות לחבירו, ונראה שיוכל לזכות גם בעוד מנה לעצמו, ולא נאמר שבזכייתו לחבירו איבד את הזכות שלו לזכות, כפי שיבואר להלן הסברא בכך, שלא זכה לחבירו דרך זכייתו, אלא בזכות הכח שלו לזכות). מצד הבעיה הקניינית שבזכיה לחבר אין שום בעיה, אלא אם כן הוא "חב לאחריני" – שאז יש טענה כלפיו, איך הוא בא וזוכה לחבירו במקום שהוא מפסיד אחרים. טענה זאת קיימת רק אם יש לאחרים כח זכייה כלפי אותו חפץ, אבל אם אינם יכולים לזכות בו ממילא – אין להם שום כח טענה. לכן אם הוא יכול לזכות בחפץ בעצמו, נמצא שהחפץ אבוד מהאחרים, כי הוא כבר בידו ואם ירצה יוכל לזכות בו לעצמו, ולכן אין כאן עוד "חב לאחריני", שאין להם יותר אפשרות זכייה בו. בדומה לזה נאמר לגבי הזכייה של עשיר לעני, שאין כאן "חב לאחריני" כיוון שיש לו צד שיכול לזכות בזה, ע"י שיפקיר נכסיו, וא"כ מצד האחרים החפץ כבר אבוד ואין להם כח לזכות בו, שאילו היה רוצה היה בכוחו לזכות בו. שאין הזכיה לחבר דרך זכייתו בפועל, אלא מכח "זכין" רגיל, רק לגבי הטענות של האחרים צריך לסלקם באפשרות שיכול לזכות. אמנם, פשוט שכל עוד לא הפקיר נכסיו בפועל – אינו יכול לזכות לעצמו, אלא רק לעני אחר, מצד שאינו שייך בפועל בזה.

בסברת חכמים ניתן לומר (וכך נראה פשט הסוגייא) שככל שאדם יותר רחוק מזכייה בפועל בחפץ (משתמש ביותר "מיגו"ים) יש יותר מקום לטענת "חב לאחריני". ולא שנחלקו על עצם הטענה של המיגו, אלא רק משום שמשמש עם מיגו נוסף (כן כתב בפירוש באג"מ יו"ד ח"ד סי' ל"ז, ואף שיש לדחות שמה שדיבר שם הוא רק לעניין הדין שהמפקיר נכסיו בפועל יכול להינות ממתנות עניים, אבל לא הודו חכמים לעניין שאם לא הפקיר יכול לומר מיגו, מ"מ לשונו היא שלא נחלקו חכמים על כך). עוד אפשר לומר שנחלקו על עצם הסברא במיגו כזה, שסוברים שלא יתכן לעשות כזה מיגו לעניין חב לאחריני, שכל מה שאמרו "מיגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי נמי לחבריה" הוא כשהוא בידו ויכול בפעולה זו לזכות לעצמו או לחברו. אבל לעניין הפקר נכסיו שתלוי בעוד פעולה חיצונית לא אמרו. מ"מ הסבר ראשון נראה עיקר, שסוף סוף הכל בידו (שיכול להפקיר נכסיו בדיבור בעלמא), והרי אין לאחרים צד זכייה בזה. עוד נראה לומר שאין למגביה צד בזה, כי אף שיכול להפקיר נכסיו, בפועל הוא לא יעשה זאת, שמפחד שיזכו בו אחרים, והוי כאילו אין בידו כלל לעשות זאת. וכן נראה מכך שנחלקו רבי אליעזר וחכמים בכך לגמ' שהבאנו לעיל בנדרים פד. בכל אופן אין להביא ראיה שמודים חכמים למיגו מכך שאמרוהו בסתמא בכל הש"ס (בסוגיות שנצטט להלן) לעניין יציאה ידי חובה בקיום מצוות, ששם הסברא שונה לגמרי, כפי שיבואר להלן.

"מיגו" בדמאי לעניין מצווה[עריכה]

"משנה: שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן. אכל דמאי... מזמנין עליו. אכל טבל... אין מזמנין עליו" (ברכות מה.) - הא לא חזי ליה? כיון דאי בעי מפקר להו לנכסיה והוי עני וחזי ליה, דתנן מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי. ואמר רב הונא: תנא: בית שמאי אומרים: אין מאכילין את העניים ואת האכסניא דמאי (ברכות מז.). טבל – פשיטא! לא צריכא בטבל טבול מדרבנן" (ברכות מז:).

מהלך סוגיא דומה של היתר דמאי נמצא בכמה עניינים: לגבי היתר זימון באוכלו (צוטט למעלה), פינויו בשבת מצד מוקצה (שבת קכז:), כשרות לעירוב (עירובין לא), יציאה ידי חובה במצה לפסח (פסחים לה.), אתרוג בסוכות (סוכה לה:).

בכל המקרים האלו צריך להבין איך פועל המיגו. פה לא שייך לומר כמו שביארנו לעיל, שהרי פה אין זה לעניין זכייה, ולא שייך לומר לגבי הקב"ה שאני כמעט שייך בזה, כיוון שסוף סוף אינו שייך בזה. אפילו גבי בן אדם לחבירו אין הטענה הזאת מספקת לעניין זכיה לעצמו (שפשוט שאין עשיר יכול ללקט לעצמו פאה בטענה ש"מיגו דמפקר לנכסיה והוי עני"). ועוד שאין הטענה פה פועלת לכתחילה אלא רק בדיעבד (ראה תוספות פסחים לה, ב ד"ה "יוצאין בדמאי"), ובזכיה פועל לכתחילה לזכות לחבירו. עוד צריך להבין למה בכל הסוגיות הנ"ל מדובר רק בדמאי ולא במעשר עני או פאה לדוגמא, שגם בו לכאורה היה נכון לומר כן. עוד יש להבין למה לא נחלקו על זה חכמים דרבי אליעזר (נדרים פד) שסוברים שאדם לא יבוא להפקיר נכסיו מחשש שאחרים יזכו בהם, ובכל זאת פה מודים שיצא ידי חובה.

לכן נראה לומר שפה זו סברא חדשה. הסברא היא שבכל המקרים לעיל לעניין יציאה יד"ח במצווה שלא יוצאים יד"ח במצווה הבאה בעבירה, זה שייך גם במצוות דרבנן (בכל הסוגיות דלעיל נאסר טבל והגמרות מעמידות אפילו בטבל טבול מדרבנן מעציץ שאינו נקוב), שהרי כיוון שנאסר מדרבנן יש פה פגם במצווה. אבל בדמאי יש דין יוצא דופן שהאיסור דרבנן אינו גמור, וכדברי רש"י בכמה מהסוגיות הנ"ל: "השתא נמי חזי ליה - דחומרא דרבנן בעלמא הוא, דרוב עמי הארץ מעשרין הן". ולכן, כיוון שאינו אלא חומרא דרבנן בעלמא, ועוד שבפועל יש לו דרך להפטר ממנה ולכן אי אפשר לומר שמ"מ הדבר לגמרי אסור עליו – אין כאן מצווה הבאה בעבירה. אין זה תלוי בהפקר בפועל, אלא שהאפשרות להפקיר בפועל ולזכות היא סימן שהאיסור דרבנן אינו גמור ואינו אלא חומרא. אבל במקומות שהאיסור כרגע על האדם הוא איסור גמור (כמו במעשר עני, שאם יאכלנו כעת יהיה גזלן גמור מהעניים) יש פה מצווה הבאה בעבירה עד שיפקיר נכסיו בפועל ויהיה עני. לעניין שבת נראה שלא גזרו איסור מוקצה אלא בדבר שאינו ראוי לו לגמרי, אבל דמאי הראוי לו כדביארנו לא גזרו, שאינו מקצהו לגמרי מדעתו (ויש עוד סיבות להתיר בו, ראה תוס' שבת קכז: ד"ה "דאי בעי מפקר לנכסיה").