16,530
עריכות
חניטה: הבדלים בין גרסאות בדף
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
מ
הוספת תגיות מקור
דניאל ונטורה (שיחה | תרומות) אין תקציר עריכה |
מ (הוספת תגיות מקור) |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
[[תמונה:Alex the mummy Ranbar.jpg|left|thumb|250px|חנוט מצרי במוזיאון האפיפיור בירושלים - ועקעשיתוף, צילם:Ranbar]] | [[תמונה:Alex the mummy Ranbar.jpg|left|thumb|250px|חנוט מצרי במוזיאון האפיפיור בירושלים - ועקעשיתוף, צילם:Ranbar]] | ||
'''חניטה''' היא פעולה הנעשית לשימור גופת הנפטר מפני רקבון וסרחון, על ידי מילוי חלקי הגופה בבשמים שונים. מקור השם העברי לפעולה זו הוא לשון בושם וריח טוב<ref>[[תרגום יונתן בן עוזיאל]] בראשית נ ב לחניטה הוא בסמא, מלשון בשמים.</ref>, והוא מלשון 'התאנה חנטה פגיה'<ref>שהש"ר ב יג. כן כתבו א"ע, רשב"ם, ודעת זקנים מבעלי התוספות, בראשית נ ב. וראה [[חזקוני]] בראשית שם, שיש מפרשים אותו שמן נעשה מדבר שלא הביא שליש, והוא לשון 'התאנה חנטה פגיה', וכן שנו רבותינו (מגילה יג א) - אנפקינון, שמן זית שלא הביא שליש.</ref>. הקשר הזה נובע כנראה מריחות הבשמים המתלווים למעשה החניטה, המזכירים את ריח האילן בשעת הבשלת פגי התאנה<ref>וראה בפירושו של רש"ר הירש, בראשית נ ב.</ref>. | '''חניטה''' היא פעולה הנעשית לשימור גופת הנפטר מפני רקבון וסרחון, על ידי מילוי חלקי הגופה בבשמים שונים. מקור השם העברי לפעולה זו הוא לשון בושם וריח טוב<ref>[[תרגום יונתן בן עוזיאל]] <makor>בראשית נ ב</makor> לחניטה הוא בסמא, מלשון בשמים.</ref>, והוא מלשון 'התאנה חנטה פגיה'<ref>שהש"ר ב יג. כן כתבו א"ע, רשב"ם, ודעת זקנים מבעלי התוספות, <makor>בראשית נ ב.</makor> וראה [[חזקוני]] בראשית שם, שיש מפרשים אותו שמן נעשה מדבר שלא הביא שליש, והוא לשון 'התאנה חנטה פגיה', וכן שנו רבותינו (מגילה יג א) - אנפקינון, שמן זית שלא הביא שליש.</ref>. הקשר הזה נובע כנראה מריחות הבשמים המתלווים למעשה החניטה, המזכירים את ריח האילן בשעת הבשלת פגי התאנה<ref>וראה בפירושו של רש"ר הירש, <makor>בראשית נ ב.</makor></ref>. | ||
== מהות ההגדרה== | == מהות ההגדרה== | ||
| שורה 7: | שורה 7: | ||
בלעז נקרא החנוט בשם מומיה<ref>mummia. וכן הוא בדברי חלק מהפוסקים - ראה למשל משל"מ מאכלות אסורות ח יח; שם אבל ג א; שם יד כא; שו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תתקעט; גינת וורדים חיו"ד ח"א סי' ד. בעולם העתיק ובימי הביניים שימש מונח זה לחומר רפואי עשוי משאריות של חנוטים או ממוצרי זפת שונים - ראה E. Reichman, In: F. Rosner (ed): ''Pioneers in Jewish Medical Ethics, '' | בלעז נקרא החנוט בשם מומיה<ref>mummia. וכן הוא בדברי חלק מהפוסקים - ראה למשל משל"מ מאכלות אסורות ח יח; שם אבל ג א; שם יד כא; שו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תתקעט; גינת וורדים חיו"ד ח"א סי' ד. בעולם העתיק ובימי הביניים שימש מונח זה לחומר רפואי עשוי משאריות של חנוטים או ממוצרי זפת שונים - ראה E. Reichman, In: F. Rosner (ed): ''Pioneers in Jewish Medical Ethics, '' | ||
Janson Aronson, Northvale, 1997, pp. 27ff. תוצרי זפת מים המלח הובאו למצרים לצורך שימוש בתהליך החניטה - ראה רייכמן, שם עמ' 33-31.</ref>. שם זה נגזר מן המילה הפרסית 'מום', שפירושה זפת או שעווה. שם זה ניתן לחנוטים המצריים על ידי היוונים. השם הלאטיני למלאכת החניטה הוא imbalsamare, אשר נגזר מן in balsamum, שפירושו לתוך בשמים<ref>אנציקלופדיה עברית, ע' חניטה, כרך יז, עמ' 703.</ref>, וממנו נגזרו שמות לחניטה בשפות לועזיות שונות. Balsma הוא שמן אפרסמון, ובלשון התלמוד הוא נקרא גם פלייטון<ref>ראה שבת סב א, וברש"י שם. בעניין זיהוי האפרסמון + בלסם - ראה מאמרו של ז. עמר, תחומין, יז, תשנ"ז, עמ' 473.</ref>. ואגב, המושג 'בושם' משותף להרבה לשונות עתיקות, כגון ערבית ולטינית, והוא מתייחס לצמח בושם, שהוא האפרסמון, ובגלל ריחו הונח המושג על כל דבר שריחו טוב. | Janson Aronson, Northvale, 1997, pp. 27ff. תוצרי זפת מים המלח הובאו למצרים לצורך שימוש בתהליך החניטה - ראה רייכמן, שם עמ' 33-31.</ref>. שם זה נגזר מן המילה הפרסית 'מום', שפירושה זפת או שעווה. שם זה ניתן לחנוטים המצריים על ידי היוונים. השם הלאטיני למלאכת החניטה הוא imbalsamare, אשר נגזר מן in balsamum, שפירושו לתוך בשמים<ref>אנציקלופדיה עברית, ע' חניטה, כרך יז, עמ' 703.</ref>, וממנו נגזרו שמות לחניטה בשפות לועזיות שונות. Balsma הוא שמן אפרסמון, ובלשון התלמוד הוא נקרא גם פלייטון<ref>ראה <makor>בבלי שבת סב א,</makor> וברש"י שם. בעניין זיהוי האפרסמון + בלסם - ראה מאמרו של ז. עמר, תחומין, יז, תשנ"ז, עמ' 473.</ref>. ואגב, המושג 'בושם' משותף להרבה לשונות עתיקות, כגון ערבית ולטינית, והוא מתייחס לצמח בושם, שהוא האפרסמון, ובגלל ריחו הונח המושג על כל דבר שריחו טוב. | ||
== רקע היסטורי== | == רקע היסטורי== | ||
| שורה 18: | שורה 18: | ||
==== החניטה היקרה ==== | ==== החניטה היקרה ==== | ||
החניטה בצורה היקרה נעשתה למלכים ולעשירי העם, והיא בוצעה כדלקמן: ראשית הוציאו את המוח דרך הנחיריים בוו של ברזל<ref>וראה בפסחים פד ב, נימנין בקרבן פסח על מוח שבראש, ופירש"י שם ד"ה ואין נימנין, מוח הראש יכול להוציא ולגוררו בקיסם דרך האף.</ref>. המוח עבר תהליכי ייבוש, ואחר כך נקבר יחד עם הגופה. לתוך חלל הגולגולת הכניסו תערובת של בשמים שונים, ואת הנחיריים סתמו היטב בכדורי פשתן. אחר כך בוצע חתך בצידה של הגופה, דרכו הוציאו את איברי החזה והבטן. האיברים נרחצו ביין של תמרים, הושרו בבשמים שונים, והושמו בכדים מיוחדים, שעליהם נכתב שמו של הנפטר. את חלל הגופה מילאו בשרף של עצים, ובעיקר עץ ארז, ובשמים אחרים כגון מור וקינמון, ואחר כך תפרו את החתך שבבטן. הגופה הושרתה באמבט של נתר למשך 70 יום, לאחר שנרחצה ביין של תמרים<ref>כך לפי הרודוטוס.</ref>, או שתהליך החניטה נמשך 40 יום<ref>כך לפי התורה - בראשית נ ג, וראה רש"י בראשית נ ב, ורבנו בחיי בראשית נ ג.</ref>, או משך זמן אחר<ref>כך לפי מסמכים מצריים שונים שבהם צויינו תקופות שונות לתהליכים של החניטה והקבורה. מכאן שהדיווח של הרודוטוס איננו מדוייק ואיננו כללי - ראה E.W. Budge, The Mummy, New York, 1972, p. 179.</ref>. לאחר תקופה זו חזרו ורחצו את הגופה, ייבשו אותה היטב, ביצעו חתכים אורכיים בחלקים שונים של הגוף, ולתוכם הכניסו בשמים שונים. לאחר מכן עטפו את הגופה כולה, מכף רגל ועד ראש, בפיסות בגד פשתן עדין, ספוג בבשמים שונים, ומודבקים על ידי גומי. יש הסבורים, שהפשתן העדין שבו השתמשו המצרים לעטיפת החנוטים הוא אטון מצרים<ref>משלי ז טז. ראה במפרשים שם. וראה The Mummy, p. 179.</ref>. אחר כך היו מציגים את הגופה לאוויר, עד להתייבשותה ולהצטמקותה. חניטה זו בוצעה על ידי מומחים לדבר שנקראו במצרית 'סנייו', והם 'הרופאים' המוזכרים במקרא. | החניטה בצורה היקרה נעשתה למלכים ולעשירי העם, והיא בוצעה כדלקמן: ראשית הוציאו את המוח דרך הנחיריים בוו של ברזל<ref>וראה בפסחים פד ב, נימנין בקרבן פסח על מוח שבראש, ופירש"י שם ד"ה ואין נימנין, מוח הראש יכול להוציא ולגוררו בקיסם דרך האף.</ref>. המוח עבר תהליכי ייבוש, ואחר כך נקבר יחד עם הגופה. לתוך חלל הגולגולת הכניסו תערובת של בשמים שונים, ואת הנחיריים סתמו היטב בכדורי פשתן. אחר כך בוצע חתך בצידה של הגופה, דרכו הוציאו את איברי החזה והבטן. האיברים נרחצו ביין של תמרים, הושרו בבשמים שונים, והושמו בכדים מיוחדים, שעליהם נכתב שמו של הנפטר. את חלל הגופה מילאו בשרף של עצים, ובעיקר עץ ארז, ובשמים אחרים כגון מור וקינמון, ואחר כך תפרו את החתך שבבטן. הגופה הושרתה באמבט של נתר למשך 70 יום, לאחר שנרחצה ביין של תמרים<ref>כך לפי הרודוטוס.</ref>, או שתהליך החניטה נמשך 40 יום<ref>כך לפי התורה - <makor>בראשית נ ג,</makor> וראה <makor>רש"י בראשית נ ב,</makor> ורבנו בחיי <makor>בראשית נ ג.</makor></ref>, או משך זמן אחר<ref>כך לפי מסמכים מצריים שונים שבהם צויינו תקופות שונות לתהליכים של החניטה והקבורה. מכאן שהדיווח של הרודוטוס איננו מדוייק ואיננו כללי - ראה E.W. Budge, The Mummy, New York, 1972, p. 179.</ref>. לאחר תקופה זו חזרו ורחצו את הגופה, ייבשו אותה היטב, ביצעו חתכים אורכיים בחלקים שונים של הגוף, ולתוכם הכניסו בשמים שונים. לאחר מכן עטפו את הגופה כולה, מכף רגל ועד ראש, בפיסות בגד פשתן עדין, ספוג בבשמים שונים, ומודבקים על ידי גומי. יש הסבורים, שהפשתן העדין שבו השתמשו המצרים לעטיפת החנוטים הוא אטון מצרים<ref>משלי ז טז. ראה במפרשים שם. וראה The Mummy, p. 179.</ref>. אחר כך היו מציגים את הגופה לאוויר, עד להתייבשותה ולהצטמקותה. חניטה זו בוצעה על ידי מומחים לדבר שנקראו במצרית 'סנייו', והם 'הרופאים' המוזכרים במקרא. | ||
==== החניטה הפחות יקרה ==== | ==== החניטה הפחות יקרה ==== | ||
| שורה 30: | שורה 30: | ||
=== המומחים לחניטה === | === המומחים לחניטה === | ||
החונטים היו כת של מומחים, ובתורה הם קרויים רופאים<ref>בראשית נ ב. ואגב, בתרגום השבעים קראו לרופאים אלו entaphiastai, שפירושו חופרי קברים.</ref>. מקצוע זה עבר בירושה מאב לבן. החונטים היו מהאנשים המכובדים בחברה המצרית. אכן, האיש שביצע את החתך בגופה להוצאת תוכן הבטן נאלץ לברוח, והסובבים אותו רדפו אחריו, זרקו עליו אבנים, וקללו אותו. הסיבה היא, שהמצרים תיעבו כל מי שפגע בגוף המת. | החונטים היו כת של מומחים, ובתורה הם קרויים רופאים<ref><makor>בראשית נ ב.</makor> ואגב, בתרגום השבעים קראו לרופאים אלו entaphiastai, שפירושו חופרי קברים.</ref>. מקצוע זה עבר בירושה מאב לבן. החונטים היו מהאנשים המכובדים בחברה המצרית. אכן, האיש שביצע את החתך בגופה להוצאת תוכן הבטן נאלץ לברוח, והסובבים אותו רדפו אחריו, זרקו עליו אבנים, וקללו אותו. הסיבה היא, שהמצרים תיעבו כל מי שפגע בגוף המת. | ||
=== האמונה בחניטה === | === האמונה בחניטה === | ||
| שורה 41: | שורה 41: | ||
=== החנוטים במקרא === | === החנוטים במקרא === | ||
תיאור החניטה מוזכר במפורש במקרא רק אצל [[יעקב]]<ref>בראשית נ ב. בעניין חניטת יעקב מבחינה השקפתית, ראה יערות דבש, ח"א דרשה ז, ופירושי המלבי"ם ורש"ר הירש, בראשית נ ב.</ref>, ואצל [[יוסף]]<ref>בראשית נ כו.</ref>. אמנם על פי המדרש היו התרפים של [[לבן]] בעצם חנוטים, שהיו מביאים אדם [[בכור]] ושוחטים אותו ומולחים אותו במלח ובבשמים, וכותבים על ציץ של זהב שם רוח טומאה, ומניחים הציץ במכשפות תחת לשונו, ומניחים אותו בקיר, ומדליקים לפניו נרות ומשתחווים לו, ומדבר עמו בלחש<ref>פרקי דרבי אליעזר, פל"ו.</ref>. | תיאור החניטה מוזכר במפורש במקרא רק אצל [[יעקב]]<ref><makor>בראשית נ ב.</makor> בעניין חניטת יעקב מבחינה השקפתית, ראה יערות דבש, ח"א דרשה ז, ופירושי המלבי"ם ורש"ר הירש, <makor>בראשית נ ב.</makor></ref>, ואצל [[יוסף]]<ref><makor>בראשית נ כו.</makor></ref>. אמנם על פי המדרש היו התרפים של [[לבן]] בעצם חנוטים, שהיו מביאים אדם [[בכור]] ושוחטים אותו ומולחים אותו במלח ובבשמים, וכותבים על ציץ של זהב שם רוח טומאה, ומניחים הציץ במכשפות תחת לשונו, ומניחים אותו בקיר, ומדליקים לפניו נרות ומשתחווים לו, ומדבר עמו בלחש<ref>פרקי דרבי אליעזר, פל"ו.</ref>. | ||
יש מי שכתבו, שעלה בדעתו של יעקב לחנוט את [[רחל]] כדי להביאה לקבורה ב[[ארץ ישראל|ארץ]], אך לא היו הרופאים שיכלו לעשות זאת<ref>ראה רמב"ן עה"ת בראשית מט ז; תורת משה להחת"ס פר' ויחי.</ref>. | יש מי שכתבו, שעלה בדעתו של יעקב לחנוט את [[רחל]] כדי להביאה לקבורה ב[[ארץ ישראל|ארץ]], אך לא היו הרופאים שיכלו לעשות זאת<ref>ראה רמב"ן עה"ת <makor>בראשית מט ז;</makor> תורת משה להחת"ס פר' ויחי.</ref>. | ||
יש מי שמשמע מדבריו שגם אסא המלך נחנט לאחר מותו<ref>ראה רבנו בחיי בראשית נ ב, שכתב כן בעניין מה שנאמר באסא המלך (דבהי"ב טז) 'וישכיבהו במשכב אשר מלא בשמים וזנים מרקחים במרקחת מעשה', וזה היה אחר הרחיצה.</ref>,<ref>יש מקורות [[אגדה|אגדיים]] המתייחסים ל'תרפים' (בראשית לא יט) כחנוטים - ראה מדרש לקח טוב, שם. וראה בנידון במאמרו של ד. שפרבר, בר-אילן, כו-כז, תשנ"ה, עמ' 371 ואילך. וראה עוד על משמעות התרפים בספרו של מ. אידל, גולם, הוצאת שוקן, תשנ"ו, עמ' 270-267.</ref>. | יש מי שמשמע מדבריו שגם אסא המלך נחנט לאחר מותו<ref>ראה רבנו בחיי <makor>בראשית נ ב,</makor> שכתב כן בעניין מה שנאמר באסא המלך (דבהי"ב טז) 'וישכיבהו במשכב אשר מלא בשמים וזנים מרקחים במרקחת מעשה', וזה היה אחר הרחיצה.</ref>,<ref>יש מקורות [[אגדה|אגדיים]] המתייחסים ל'תרפים' (בראשית לא יט) כחנוטים - ראה מדרש לקח טוב, שם. וראה בנידון במאמרו של ד. שפרבר, בר-אילן, כו-כז, תשנ"ה, עמ' 371 ואילך. וראה עוד על משמעות התרפים בספרו של מ. אידל, גולם, הוצאת שוקן, תשנ"ו, עמ' 270-267.</ref>. | ||
יש מי שכתב, שרמז יעקב על החניטה עוד לפני מותו<ref>רמב"ן, בראשית מט ז. והוא נרמז כבר בדברי חז"ל בבראשית רבה ק ד.</ref>; יש מי שכתב, שעשה כן יוסף משום כבוד אביו, כי כן משפט הנכבדים ומכל שכן גדולי המלכות, או כדי שלא יטעו בו כשלא יחנטוהו שלא מת, או שמת ולא הסריח, ובכך ימנעו מלהעלותו לארץ ישראל לקבורה<ref>אור החיים, בראשית נ ב.</ref>; ויש מי שכתב, שכיוון שציווה יעקב לקברו במערת המכפלה, והיה גלוי שלא יוכלו לנושאו ימים רבים בדרך רחוקה, ואי אפשר להתקיים בלא חניטה, הרי זה כאילו ציווה במפורש לבניו שיחנטו אותו<ref>שו"ת חבלים בנעימים ח"ד חיו"ד סי' מ. וראה במלבי"ם, בראשית נ ב טעם נוסף מדוע חנט יוסף את יעקב.</ref>. נחלקו [[תנאים]] אם עשה יוסף כהוגן כשחנט את אביו<ref>בראשית רבה ק ד. וראה בתורת משה לחת"ס על פר' ויחי. וראה עוד בהעמק דבר ובהרחב דבר, בראשית נ ב. וראה במסילת ישרים פ"ד, יוסף עצמו על שחנט את אביו בלי רשותו של מקום וכו' מת לפני אחיו.</ref>. ה[[ראשונים]] נחלקו בשאלה מי חנט את יעקב - יש אומרים, שהרופאים חנטו אותו; ויש אומרים, ש[[בני יעקב|השבטים]] חנטו אותו לפי הוראות הרופאים, אך לא נגעו הרופאים המצריים בגופו של יעקב<ref>ראה - זוהר, ויחי, ר"נ ב; רבנו בחיי בראשית נ ב; לקט הקמח, פסחים סופ"ה; ס' חסידים הוצאת מק"נ סי' שפג.</ref>. | יש מי שכתב, שרמז יעקב על החניטה עוד לפני מותו<ref>רמב"ן, <makor>בראשית מט ז.</makor> והוא נרמז כבר בדברי חז"ל בבראשית רבה ק ד.</ref>; יש מי שכתב, שעשה כן יוסף משום כבוד אביו, כי כן משפט הנכבדים ומכל שכן גדולי המלכות, או כדי שלא יטעו בו כשלא יחנטוהו שלא מת, או שמת ולא הסריח, ובכך ימנעו מלהעלותו לארץ ישראל לקבורה<ref>אור החיים, <makor>בראשית נ ב.</makor></ref>; ויש מי שכתב, שכיוון שציווה יעקב לקברו במערת המכפלה, והיה גלוי שלא יוכלו לנושאו ימים רבים בדרך רחוקה, ואי אפשר להתקיים בלא חניטה, הרי זה כאילו ציווה במפורש לבניו שיחנטו אותו<ref>שו"ת חבלים בנעימים ח"ד חיו"ד סי' מ. וראה במלבי"ם, <makor>בראשית נ ב</makor> טעם נוסף מדוע חנט יוסף את יעקב.</ref>. נחלקו [[תנאים]] אם עשה יוסף כהוגן כשחנט את אביו<ref><makor>בראשית רבה ק ד.</makor> וראה בתורת משה לחת"ס על פר' ויחי. וראה עוד בהעמק דבר ובהרחב דבר, <makor>בראשית נ ב.</makor> וראה במסילת ישרים פ"ד, יוסף עצמו על שחנט את אביו בלי רשותו של מקום וכו' מת לפני אחיו.</ref>. ה[[ראשונים]] נחלקו בשאלה מי חנט את יעקב - יש אומרים, שהרופאים חנטו אותו; ויש אומרים, ש[[בני יעקב|השבטים]] חנטו אותו לפי הוראות הרופאים, אך לא נגעו הרופאים המצריים בגופו של יעקב<ref>ראה - זוהר, ויחי, ר"נ ב; רבנו בחיי <makor>בראשית נ ב;</makor> לקט הקמח, פסחים סופ"ה; ס' חסידים הוצאת מק"נ סי' שפג.</ref>. | ||
ביחס ליוסף מצינו מחלוקת תנאים אם הרופאים חנטו אותו, או השבטים חנטו אותו<ref>בראשית רבה ק יב. א"ע בראשית נ כו, כתב שהרופאים חנטו את יוסף.</ref>. | ביחס ליוסף מצינו מחלוקת תנאים אם הרופאים חנטו אותו, או השבטים חנטו אותו<ref><makor>בראשית רבה ק יב.</makor> א"ע <makor>בראשית נ כו,</makor> כתב שהרופאים חנטו את יוסף.</ref>. | ||
=== שיטת החניטה === | === שיטת החניטה === | ||
נחלקו ה[[מפרשים]] וה[[פוסקים]], כיצד היתה החניטה אצל יעקב ויוסף. יש שכתבו, שהיו חותכים את כריסו של הנפטר, ומוציאים את בני מעיו שלא יסריח<ref>שו"ת הרשב"א ח"א סי' שסט.</ref>. והכוונה שהיו מוציאים את כל האיברים הפנימיים כגון המוח, הלב, הכבד והמעיים, והיו מושחים את כל הגוף מבפנים ומבחוץ בשמן אפרסמון, וממלאים אותו במיני בשמים המייבשים את הגוף, והיו צריכים להחליף הבשמים יום-יום, עד שהגוף התקשה והתייבש, ואינו מתעפש ואינו מסריח<ref>אברבנאל בראשית נ ב. וראה מדרש אגדה, הובא בתו"ש ויחי פ"נ אות ו, ובהערות שם; תויו"ט פסחים ד ט.</ref>, ואף שלשיטה זו חתכו את הבטן והוציאו האיברים, כתבו חלק מהפוסקים, שאין כאן לא משום צער למת, ולא משום בזיון<ref>שו"ת הרשב"א שם; שו"ת הרדב"ז ח"א סי' תפד.</ref>, משום שהדבר נעשה לכבודו ולצורכו של המת<ref>שו"ת עמק הלכה ח"א סי' מח.</ref>; יש שכתבו, שלא הוציאו את האיברים הפנימיים בשעת חניטה, אלא שמרחו את האפרסמון על הטבור, ודרכו הוא נכנס לתוך הגוף<ref>זוהר ח"א פר' ויחי עה"פ ויחנטו אותו, דר"נ ע"א. וראה בדעת זקנים מבעלי התוספות, בראשית נ ב, שהמתיקו גופו לאחר שהשליכו בו הסמים המרים, כדי להוציא טנף שבמעיו, וכדי שלא יסריח השליכו בתוכו אחרי כן סמנים מתוקים להריח ריח טוב, ומשמע ששיטתם כדעת הזוהר. וכן כתב הרב שעוועל, בפירושו על רבנו בחיי בראשית נ ב, שלשיטת הרבנו בחיי משמע שלא היו מוציאים מבפנים כלום.</ref>, או שהכניסו את הבשמים דרך הטבור לתוך חלל הבטן<ref>שו"ת חת"ס חיו"ד סי' שלו, על פי לקט הקמח על משניות פסחים סופ"ה.</ref>, אבל חיתוך הגוף והוצאת האיברים לשיטת חלק מהפוסקים הוא בזיון למת; יש מי שכתב, שכך עשו רק אצל יעקב, אבל אצל יוסף חנטו כרגיל<ref>שו"ת חת"ס חיו"ד סי' שלו. ואגב, מה שכתב שם, שאין טעם לשפוך שמן אפרסמון לתוך גוף מלא קיא וצואה, ועל כן אי אפשר בלי הוצאת בני המעים הפנימיים, לכאורה לא דק, כי מטרת החדרת הבשמים לבטן, לפי השיטה השניה שתוארה לעיל חלק ב, ברקע ההיסטורי, היתה למוסס את האיברים הפנימיים.</ref>, ויש מי שחלק על כך<ref>שו"ת עמק הלכה ח"א סי' מח, שהעיר שבזוהר כתוב במפורש, שגם ביוסף עשו כן.</ref>; ויש מי שכתב, שהחניטה היתה על ידי סוגי בשמים אשר שרפו את הבשר, והשאירו את העצמות<ref>תויו"ט פסחים ד ט. ולדעתו זוהי הכוונה של מה שכתוב אצל שאול ויקחו את גוית שאול וכו' וישרפו אותם - שמו"א לא יב, וראה בפירוש הרד"ק שם, וכן מה שנאמר ששורפים על המלכים - ע"ז יא א, הוא בדרך זו. וכן בשו"ת צפנת פענח, ח"א סי' כ, שהחניטה אצל יעקב היתה ללא חיתוך בגופו, אלא כמו הך דנזיר נא ב, דאשקוה מי דקלים וסכיא נשא, ושלקו במי טבריא, היינו שהשתמשו בחומרים שהמיסו את הבשר. וראה לעיל חלק ב, ברקע ההיסטורי, שכל הדרכים הללו אכן היו נהוגים במצרים הקדומה. וראה להלן חלק ד, בפרטי דינים.</ref>,<ref>ואגב, בעניין שריפת המלכים, המוזכרת אצל אסא (דבה"י טז יד), וצדקיהו (ירמיה לד ה. וראה גם עמוס ב א - על שרפו עצמות מלך אדום לשיד) בנוסף לשאול, ששיטת התויו"ט היא, שהכוונה לחניטה השורפת, יש מהראשונים שכתבו שהכוונה היא לשריפת כלי תשמישם ומיטותיהם - ראה שמו"א לא יב; רמב"ם אבל יד ה; טושו"ע יו"ד שמה א, וראה סנהדרין נב ב. ובעניין שריפת מתים בישראל בכלל הוא דבר האסור, מטעם ניוול המת, מניעת מצות קבורה, איסור בל תלין, פגיעה באמונה בתחיית המתים, ומשום בחוקותיהם לא תלכו, והאיסור הוא מן התורה. ואם שרפו המת בניגוד להלכה, יש הסבורים שמותר לקבור את אפר הנשרף בבית הקברות - דעת הרבנים הראשיים של אנגליה נתן אדלר, הרמן אדלר ויוסף הרץ, הובאו דבריהם במאמרו של הרב ה. רבינוביץ, הרופא העברי, שנה לה, חוב' ב, ,1962 עמ' 127, אך בשו"ת מלמד להועיל ח"ב סי' קיג-קיד פיקפק אם נאמרו הדברים הללו. ואמנם רוב ככל הפוסקים סוברים, שיש לגדור ולאסור את קבורת האפר - שו"ת צפנת פענח ח"ב סי' כ, ותשובת הראגצ'ובר במוריה, שנה ז, גליון ח-י, תשל"ח, עמ' טז; שו"ת בית יצחק ח"ב חיו"ד סי' קנה; שו"ת מחנה חיים ח"ג סי' מב; שו"ת אחיעזר ח"ג סי' עב אות ד; גשר החיים ח"א פט"ז אות ט; כל בו על אבלות ח"א פ"א סי' ג אות כא; שו"ת מלמד להועיל שם; שו"ת מחזה אברהם ח"ב חיו"ד סי' לח-לט; שו"ת מנחת אלעזר ח"ב סי' לד; שו"ת באר חיים מרדכי ח"ג חיו"ד סי' לב; שו"ת דעת כהן סי' קצז-קצח; שו"ת משפטי עוזיאל מהדו"ת ח"ג סי' קיא; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ג סי' קמז אות ב; שם, ח"ד סי' נו. ויש שכתבו להתיר קבורת האפר בהרחקה ח' אמות משאר הקברים, וגם לעשות גדר סביב - שו"ת שרידי אש ח"ב סי' קכג-קכד (וראה גם בכתבי הגרי"י וויינברג ח"א סי' כ); שערים המצויינים בהלכה סי' קצט סוסק"א. וראה בשו"ת אחיעזר שם, שיש לקבור האפר בקרקע משום תקלה, אבל לא יקברוהו בבית קברות יהודי. וראה גם בשו"ת מלמד להועיל שם. ועוד כתבו בגשר החיים ובכל בו על אבלות שם, שהמצווה לשורפו אין רשאים לציית לציוויו, והוא על פי ירושלמי כתובות יא א. וראה עוד בנידון שריפת מתים בשו"ת סתרי ומגיני סי' לט; שו"ת אבן יקרה תנינא סי' סד; שו"ת ערוגות הבושם סי' שמז; שו"ת אמרי יושר ח"ב סי' מה; שו"ת חדות יעקב (מייזליש) ח"ב סי' קמ; שו"ת שבט מנשה סי' כ וסי' מז; שו"ת ממעמקים ח"ג סי' ג; שו"ת חלקת יעקב ח"ב סי' ד; שו"ת מעשה אי"ש חיו"ד סי' ה-ו; שו"ת מאורות נתן, סי' עט; שו"ת חיי אשר סי' סח; שו"ת קול מבשר ח"א סי' ע; שו"ת משברי ים לאאמו"ר סי' קז; פרויס, בתרגומו האנגלי של רוזנר, עמ' 523-521; F. Rosner, ''Modern Medicine and Jewish Ethics'' | נחלקו ה[[מפרשים]] וה[[פוסקים]], כיצד היתה החניטה אצל יעקב ויוסף. יש שכתבו, שהיו חותכים את כריסו של הנפטר, ומוציאים את בני מעיו שלא יסריח<ref>שו"ת הרשב"א ח"א סי' שסט.</ref>. והכוונה שהיו מוציאים את כל האיברים הפנימיים כגון המוח, הלב, הכבד והמעיים, והיו מושחים את כל הגוף מבפנים ומבחוץ בשמן אפרסמון, וממלאים אותו במיני בשמים המייבשים את הגוף, והיו צריכים להחליף הבשמים יום-יום, עד שהגוף התקשה והתייבש, ואינו מתעפש ואינו מסריח<ref><makor>אברבנאל בראשית נ ב.</makor> וראה מדרש אגדה, הובא בתו"ש ויחי פ"נ אות ו, ובהערות שם; תויו"ט <makor>בבלי פסחים ד ט.</makor></ref>, ואף שלשיטה זו חתכו את הבטן והוציאו האיברים, כתבו חלק מהפוסקים, שאין כאן לא משום צער למת, ולא משום בזיון<ref>שו"ת הרשב"א שם; שו"ת הרדב"ז ח"א סי' תפד.</ref>, משום שהדבר נעשה לכבודו ולצורכו של המת<ref>שו"ת עמק הלכה ח"א סי' מח.</ref>; יש שכתבו, שלא הוציאו את האיברים הפנימיים בשעת חניטה, אלא שמרחו את האפרסמון על הטבור, ודרכו הוא נכנס לתוך הגוף<ref>זוהר ח"א פר' ויחי עה"פ ויחנטו אותו, דר"נ ע"א. וראה בדעת זקנים מבעלי התוספות, <makor>בראשית נ ב,</makor> שהמתיקו גופו לאחר שהשליכו בו הסמים המרים, כדי להוציא טנף שבמעיו, וכדי שלא יסריח השליכו בתוכו אחרי כן סמנים מתוקים להריח ריח טוב, ומשמע ששיטתם כדעת הזוהר. וכן כתב הרב שעוועל, בפירושו על רבנו בחיי <makor>בראשית נ ב,</makor> שלשיטת הרבנו בחיי משמע שלא היו מוציאים מבפנים כלום.</ref>, או שהכניסו את הבשמים דרך הטבור לתוך חלל הבטן<ref>שו"ת חת"ס חיו"ד סי' שלו, על פי לקט הקמח על משניות פסחים סופ"ה.</ref>, אבל חיתוך הגוף והוצאת האיברים לשיטת חלק מהפוסקים הוא בזיון למת; יש מי שכתב, שכך עשו רק אצל יעקב, אבל אצל יוסף חנטו כרגיל<ref>שו"ת חת"ס חיו"ד סי' שלו. ואגב, מה שכתב שם, שאין טעם לשפוך שמן אפרסמון לתוך גוף מלא קיא וצואה, ועל כן אי אפשר בלי הוצאת בני המעים הפנימיים, לכאורה לא דק, כי מטרת החדרת הבשמים לבטן, לפי השיטה השניה שתוארה לעיל חלק ב, ברקע ההיסטורי, היתה למוסס את האיברים הפנימיים.</ref>, ויש מי שחלק על כך<ref>שו"ת עמק הלכה ח"א סי' מח, שהעיר שבזוהר כתוב במפורש, שגם ביוסף עשו כן.</ref>; ויש מי שכתב, שהחניטה היתה על ידי סוגי בשמים אשר שרפו את הבשר, והשאירו את העצמות<ref>תויו"ט <makor>בבלי פסחים ד ט.</makor> ולדעתו זוהי הכוונה של מה שכתוב אצל שאול ויקחו את גוית שאול וכו' וישרפו אותם - שמו"א לא יב, וראה בפירוש הרד"ק שם, וכן מה שנאמר ששורפים על המלכים - <makor>ע"ז יא א,</makor> הוא בדרך זו. וכן בשו"ת צפנת פענח, ח"א סי' כ, שהחניטה אצל יעקב היתה ללא חיתוך בגופו, אלא כמו הך דנזיר נא ב, דאשקוה מי דקלים וסכיא נשא, ושלקו במי טבריא, היינו שהשתמשו בחומרים שהמיסו את הבשר. וראה לעיל חלק ב, ברקע ההיסטורי, שכל הדרכים הללו אכן היו נהוגים במצרים הקדומה. וראה להלן חלק ד, בפרטי דינים.</ref>,<ref>ואגב, בעניין שריפת המלכים, המוזכרת אצל אסא (דבה"י טז יד), וצדקיהו (ירמיה לד ה. וראה גם <makor>עמוס ב א</makor> - על שרפו עצמות מלך אדום לשיד) בנוסף לשאול, ששיטת התויו"ט היא, שהכוונה לחניטה השורפת, יש מהראשונים שכתבו שהכוונה היא לשריפת כלי תשמישם ומיטותיהם - ראה שמו"א לא יב; <makor>רמב"ם אבל יד ה;</makor> טושו"ע יו"ד שמה א, וראה <makor>בבלי סנהדרין נב ב.</makor> ובעניין שריפת מתים בישראל בכלל הוא דבר האסור, מטעם ניוול המת, מניעת מצות קבורה, איסור בל תלין, פגיעה באמונה בתחיית המתים, ומשום בחוקותיהם לא תלכו, והאיסור הוא מן התורה. ואם שרפו המת בניגוד להלכה, יש הסבורים שמותר לקבור את אפר הנשרף בבית הקברות - דעת הרבנים הראשיים של אנגליה נתן אדלר, הרמן אדלר ויוסף הרץ, הובאו דבריהם במאמרו של הרב ה. רבינוביץ, הרופא העברי, שנה לה, חוב' ב, ,1962 עמ' 127, אך בשו"ת מלמד להועיל ח"ב סי' קיג-קיד פיקפק אם נאמרו הדברים הללו. ואמנם רוב ככל הפוסקים סוברים, שיש לגדור ולאסור את קבורת האפר - שו"ת צפנת פענח ח"ב סי' כ, ותשובת הראגצ'ובר במוריה, שנה ז, גליון ח-י, תשל"ח, עמ' טז; שו"ת בית יצחק ח"ב חיו"ד סי' קנה; שו"ת מחנה חיים ח"ג סי' מב; שו"ת אחיעזר ח"ג סי' עב אות ד; גשר החיים ח"א פט"ז אות ט; כל בו על אבלות ח"א פ"א סי' ג אות כא; שו"ת מלמד להועיל שם; שו"ת מחזה אברהם ח"ב חיו"ד סי' לח-לט; שו"ת מנחת אלעזר ח"ב סי' לד; שו"ת באר חיים מרדכי ח"ג חיו"ד סי' לב; שו"ת דעת כהן סי' קצז-קצח; שו"ת משפטי עוזיאל מהדו"ת ח"ג סי' קיא; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ג סי' קמז אות ב; שם, ח"ד סי' נו. ויש שכתבו להתיר קבורת האפר בהרחקה ח' אמות משאר הקברים, וגם לעשות גדר סביב - שו"ת שרידי אש ח"ב סי' קכג-קכד (וראה גם בכתבי הגרי"י וויינברג ח"א סי' כ); שערים המצויינים בהלכה סי' קצט סוסק"א. וראה בשו"ת אחיעזר שם, שיש לקבור האפר בקרקע משום תקלה, אבל לא יקברוהו בבית קברות יהודי. וראה גם בשו"ת מלמד להועיל שם. ועוד כתבו בגשר החיים ובכל בו על אבלות שם, שהמצווה לשורפו אין רשאים לציית לציוויו, והוא על פי <makor>ירושלמי כתובות יא א.</makor> וראה עוד בנידון שריפת מתים בשו"ת סתרי ומגיני סי' לט; שו"ת אבן יקרה תנינא סי' סד; שו"ת ערוגות הבושם סי' שמז; שו"ת אמרי יושר ח"ב סי' מה; שו"ת חדות יעקב (מייזליש) ח"ב סי' קמ; שו"ת שבט מנשה סי' כ וסי' מז; שו"ת ממעמקים ח"ג סי' ג; שו"ת חלקת יעקב ח"ב סי' ד; שו"ת מעשה אי"ש חיו"ד סי' ה-ו; שו"ת מאורות נתן, סי' עט; שו"ת חיי אשר סי' סח; שו"ת קול מבשר ח"א סי' ע; שו"ת משברי ים לאאמו"ר סי' קז; פרויס, בתרגומו האנגלי של רוזנר, עמ' 523-521; F. Rosner, ''Modern Medicine and Jewish Ethics'' | ||
, 1986, pp. 306-308. ובשו"ת אחיעזר שם, הביא שבשנת תרס"ח יצאה לאור חוברת בשם 'חיי עולם', מהרב דאלטונא, ובו קובץ תשובות מגדולי ישראל בכל התפוצות, האוסרים לקבור את האפר בבית קברות יהודי. אמנם מי שנשרף עקב אסון, ובוודאי אפר של קדושים שנשרפו על קידוש השם, מצווה לקבור - שו"ת דעת כהן שם; שו"ת הר צבי חיו"ד סי' רעה; שו"ת עמק הלכה ח"א סי' מט-נ; שו"ת תירוש ויצהר סי' קב; שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' לה; גשר החיים שם. ומכל מקום אין לקבור את האפר בתוך קבר אחר - שו"ת יביע אומר ח"ג חיו"ד סי' כב אות כב. ובעניין אפר הקדושים שנשרפו על ידי הנאצים ימ"ש ראה תקנותיו של הרב מנחם מנדל קירשבוים מפרנקפורט, פורסמו בספר אלה אזכרה (בעריכת יצחק לוין) תשכ"ג, כרך ה, עמ' 21, ובספר השואה במקורות רבניים, עמ' 23. וראה עוד בשו"ת משפטי עוזיאל ח"ג סי' קטז; שו"ת שם הכהן ח"ג סי' טו; שו"ת מנחת יצחק ח"א סי' ל; שו"ת חלקת יעקב ח"א סי' לב; שו"ת מעמק הבכא סי' ב; שו"ת מגיא ההריגה סי' ט. וראה בס' השואה במקורות רבניים, עמ' 368-367.</ref>. | , 1986, pp. 306-308. ובשו"ת אחיעזר שם, הביא שבשנת תרס"ח יצאה לאור חוברת בשם 'חיי עולם', מהרב דאלטונא, ובו קובץ תשובות מגדולי ישראל בכל התפוצות, האוסרים לקבור את האפר בבית קברות יהודי. אמנם מי שנשרף עקב אסון, ובוודאי אפר של קדושים שנשרפו על קידוש השם, מצווה לקבור - שו"ת דעת כהן שם; שו"ת הר צבי חיו"ד סי' רעה; שו"ת עמק הלכה ח"א סי' מט-נ; שו"ת תירוש ויצהר סי' קב; שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' לה; גשר החיים שם. ומכל מקום אין לקבור את האפר בתוך קבר אחר - שו"ת יביע אומר ח"ג חיו"ד סי' כב אות כב. ובעניין אפר הקדושים שנשרפו על ידי הנאצים ימ"ש ראה תקנותיו של הרב מנחם מנדל קירשבוים מפרנקפורט, פורסמו בספר אלה אזכרה (בעריכת יצחק לוין) תשכ"ג, כרך ה, עמ' 21, ובספר השואה במקורות רבניים, עמ' 23. וראה עוד בשו"ת משפטי עוזיאל ח"ג סי' קטז; שו"ת שם הכהן ח"ג סי' טו; שו"ת מנחת יצחק ח"א סי' ל; שו"ת חלקת יעקב ח"א סי' לב; שו"ת מעמק הבכא סי' ב; שו"ת מגיא ההריגה סי' ט. וראה בס' השואה במקורות רבניים, עמ' 368-367.</ref>. | ||
בתלמוד מסופר, שהורדוס המלך טמן בדבש למשך שבע שנים את גופתה של בת חשמונאי, אשר התאבדה בגללו<ref>ב"ב ג ב. וראה לעיל חלק ב, ברקע ההיסטורי, על חניטה בדבש. וראה בספר Preuss J, ''Biblical and Talmudic Medicine'' | בתלמוד מסופר, שהורדוס המלך טמן בדבש למשך שבע שנים את גופתה של בת חשמונאי, אשר התאבדה בגללו<ref><makor>ב"ב ג ב.</makor> וראה לעיל חלק ב, ברקע ההיסטורי, על חניטה בדבש. וראה בספר Preuss J, ''Biblical and Talmudic Medicine'' | ||
(trans. F. Rosner), p. 513.</ref>. | (trans. F. Rosner), p. 513.</ref>. | ||
| שורה 68: | שורה 68: | ||
פעולות לשימור גוף המת בישראל לא נוהגים לבצע כל פעולת שימור לגוף המת. אכן אם צריך להוליך את המת לקבורה למקום רחוק, נוהגים לבצע פעולות שימור, כגון החדרת סממנים שונים דרך הנחיריים, כדי לעכב את רקבונו וסרחונו. אם יש צורך בפעולת שימור יעילה יותר, כדי להוליך את המת למרחקים גדולים, נוהגים להחדיר לדמו חומרים משמרים, ורצוי לאסוף את הדם והלחלוחית שהוציאו מגוף המת בצנצנת, ולשולחה עם המת להיקבר עמו, ומכל מקום אין להוציא איברים פנימיים מגופו של המת<ref>גשר החיים, ח"א פ"ה אות ז.</ref>. יש מי שכתב, שאמנם מעיקר הדין אין כל איסור בשימור כזה, אבל בגלל שפריצי עמינו פקרו מאד בכבוד הנפטרים אין להתיר אלא רק בצורך גדול<ref>שו"ת שבט הלוי, ח"ב סי' רג. וראה בשו"ת משברי ים לאאמו"ר סי' קח, מה שכתב בנידון.</ref>. | פעולות לשימור גוף המת בישראל לא נוהגים לבצע כל פעולת שימור לגוף המת. אכן אם צריך להוליך את המת לקבורה למקום רחוק, נוהגים לבצע פעולות שימור, כגון החדרת סממנים שונים דרך הנחיריים, כדי לעכב את רקבונו וסרחונו. אם יש צורך בפעולת שימור יעילה יותר, כדי להוליך את המת למרחקים גדולים, נוהגים להחדיר לדמו חומרים משמרים, ורצוי לאסוף את הדם והלחלוחית שהוציאו מגוף המת בצנצנת, ולשולחה עם המת להיקבר עמו, ומכל מקום אין להוציא איברים פנימיים מגופו של המת<ref>גשר החיים, ח"א פ"ה אות ז.</ref>. יש מי שכתב, שאמנם מעיקר הדין אין כל איסור בשימור כזה, אבל בגלל שפריצי עמינו פקרו מאד בכבוד הנפטרים אין להתיר אלא רק בצורך גדול<ref>שו"ת שבט הלוי, ח"ב סי' רג. וראה בשו"ת משברי ים לאאמו"ר סי' קח, מה שכתב בנידון.</ref>. | ||
טומאת מת של חנוטים בדין טומאת מת של החנוטים המצריים, יש מי שכתב שהם מטמאים עד היום בטומאת מגע ומשא, כי עצמותיהם אינם נפרכים, ובקושי נשברים, אבל אינם מטמאים באוהל, כדין מת עכו"ם<ref>משל"מ אבל ג א. וראה מה שכתב על דבריו בחשק שלמה, בסוף הש"ס על סדר טהרות. וראה עוד בשו"ת מהרש"ם ח"א סי' רטו, ובשו"ת מנחם משיב דף קיז, בעניין החנוטים המצריים ובעניין טומאת כהנים להם.</ref>. ובעניין יעקב ויוסף, כתבו מרבני דורנו, שהם מטמאים ככל המתים<ref>תו"ת שמות יג אות עג; תו"ש שמות יג אות רע. והוכיחו כן מסוכה כה א, פסחים סז א, ונזיר מה א, בעניין טומאת עצמות יוסף שהיה חנוט. ואאמו"ר בתורת הטור, אות כט, דחה ראיות אלו, עיי"ש. ויש להעיר, שלכאורה מדוע ייגרע חנוט מסתם מת לעניין טומאה, ומדוע הוצרכו לראיות על כך.</ref>. | טומאת מת של חנוטים בדין טומאת מת של החנוטים המצריים, יש מי שכתב שהם מטמאים עד היום בטומאת מגע ומשא, כי עצמותיהם אינם נפרכים, ובקושי נשברים, אבל אינם מטמאים באוהל, כדין מת עכו"ם<ref>משל"מ אבל ג א. וראה מה שכתב על דבריו בחשק שלמה, בסוף הש"ס על סדר טהרות. וראה עוד בשו"ת מהרש"ם ח"א סי' רטו, ובשו"ת מנחם משיב דף קיז, בעניין החנוטים המצריים ובעניין טומאת כהנים להם.</ref>. ובעניין יעקב ויוסף, כתבו מרבני דורנו, שהם מטמאים ככל המתים<ref>תו"ת <makor>שמות יג אות עג;</makor> תו"ש שמות יג אות רע. והוכיחו כן מסוכה כה א, <makor>בבלי פסחים סז א,</makor> ונזיר מה א, בעניין טומאת עצמות יוסף שהיה חנוט. ואאמו"ר בתורת הטור, אות כט, דחה ראיות אלו, עיי"ש. ויש להעיר, שלכאורה מדוע ייגרע חנוט מסתם מת לעניין טומאה, ומדוע הוצרכו לראיות על כך.</ref>. | ||
טומאת כהן לחנוטים כהן אסור להיטמא לחנוטים<ref>גינת וורדים יו"ד כלל א סי' ד-ה. וראה בשו"ת מהרש"ם ח"א סי' רטו.</ref>. | טומאת כהן לחנוטים כהן אסור להיטמא לחנוטים<ref>גינת וורדים יו"ד כלל א סי' ד-ה. וראה בשו"ת מהרש"ם ח"א סי' רטו.</ref>. | ||