מיקרופדיה תלמודית:לא תחנם

הגדרה^[1] - האיסורים הנלמדים ממקרא זה: למכור לגוי קרקע בארץ ישראל; לספר בשבחו; לתת לו מתנה

האיסורים וגדרם

מהכתוב: וְלֹא תְחָנֵּם (דברים ז ב) האמור לענין גוי^[2] למדו חכמים כמה איסורים:

• אסור לתת להם חניה בקרקע (ראה להלן: חניה בקרקע), שאין מוכרים להם בתים ושדות בארץ ישראל, שמשלא כתבה התורה "תחונם", אלא "תחנם" בלא וי"ו, יש לקרוא זאת אף לא תחנם (עבודה זרה כ א, ורש"י ד"ה מאי וד"ה תניא), היינו: לא תַחֲנֵם (רבנו בחיי דברים שם); ויש שכתבו, שהאיסור למכור בתים ושדות לגוי בארץ ישראל נכלל בלאו של לא-ישבו-בארצך (ראה ערכו. כן משמע מזהר הרקיע ל"ת פג; דינא דחיי לאוין מח, בשם משמרת המצוות; מנחת יצחק לחינוך צד ג, בדעת הרמב"ם עבודה זרה י ד, וחינוך שם), מהם שביארו שהאיסור הנלמד מהלאו של "לא תחנם" אינו אלא אסמכתא (כן משמע מזהר הרקיע שם), ומהם שביארו, שאזהרה זו נכפלה בתורה במילים שונות, ונכללה הן ב"לא ישבו בארצך", הן ב"לא תחנם" (דינא דחיי שם, בשם משמרת המצוות; מנחת יצחק שם); ויש סוברים שאסור למכור קרקע בארץ ישראל לגוי אף מחמת הלאו: וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת (ויקרא כה כג. השגות הרמב"ן לספר המצוות ל"ת רכז).

• אסור לתת לגוי חן, ולספר בשבחו, או בשבח מעשיו, או לחבב דבר מדבריו (ראה להלן: נתינת חן), ש"לא תחונם" הוא לשון חנינה, היינו נתינת חן (רש"י עבודה זרה שם ד"ה אם כן וד"ה תניא); או משום שכתוב "תחנם" וניתן לקרוא תחִנם (רבנו בחיי דברים שם).

• יש מהתנאים סוברים - וכן הלכה - שאסור לתת מתנת חינם לגוים (ראה להלן: מתנת חינם), ש"לא תחנם", יש לקרוא "תחִנם", לשון חינם (גמ' שם, ורש"י שם ד"ה תניא), או שיש לקרוא "תחַנּם" (רבנו בחיי דברים שם)^[3].

במנין המצוות

איסור לא תחנם נמנה במנין-המצות (ראה ערכו. הלכות גדולות, הקדמה, עמ' י במהדורת מכון ירושלים; ספר המצוות לרמב"ם ל"ת נ; סמ"ג לאוין מח; סמ"ק קלה; חינוך תכו); ויש שלא מנו איסור זה במנין המצוות (ספר המצוות לרס"ג; יראים), שנכלל באיסור לכרות ברית עם הגוי (ראה ערך לא תכרות להם ברית. ר"י פערלא לספר המצוות לרס"ג ל"ת יג, בדעת רס"ג).

מלקות

האיסורים שנכללו בלאו "לא תחנם" אין לוקים עליהם (כן משמע מרמב"ם סנהדרין יט; חינוך צד ותכו; כפתור ופרח י, עמ' קצה במהדורת בית המדרש להלכה בהתישבות), ונחלקו ראשונים בטעם הדבר:

• יש סוברים, שהוא מפני שלאו זה הוא לאו-שבכללות (ראה ערכו), שאין לוקים עליו (ראה ערך לאו שבכללות. כפתור ופרח שם).

• ויש סוברים, שאין לוקים על איסור נתינת חן, לפי שהוא לאו-שאין-בו-מעשה (ראה ערכו), שאין לוקים עליו (ראה ערך לאו שאין בו מעשה. חינוך תכו), וכן אין לוקים על נתינת חניה בארץ ישראל, הואיל ואפשר למכור להם קרקע בלא מעשה (חינוך צד), ואף על איסור מתנת חינם אין לוקים, אף על פי שיש בו מעשה, שהנותן יכול לומר שיש לו הנאה מהמתנה, ואינה מתנת חינם (מנחת חינוך תכו ה). ולדעה זו אין לא תחנם חשוב לאו שבכללות, משום שכל האיסורים הנכללים בו ענין אחד הם (כן משמע ממנחת חינוך שם, ותשובת התורת חסד שבזכר שמחה רטו) למנוע קרבת הגוי אלינו (תשובת התורת חסד שם).

ריפוי גוי והצלתו

גוי אסור לרחם עליהם, שנאמר: ולא תחנם (דברים שם. כן משמע מאונקלוס שם; רמב"ם עבודה זרה י א, וספר המצוות ל"ת נ; כן משמע מחינוך תכו; מדרש הגדול דברים שם; שו"ת הרדב"ז ו ב' אלפים רמז; קרית ספר שם, אזהרה מב). לפיכך, אם ראה גוי אובד, או טובע בנהר - לא יעלנו; ראהו נלקח למוות - לא יצילנו; וכן אסור לרפא אותו, ואפילו בשכר (כן משמע מסנהדרין נז א, ועבודה זרה כו א; רמב"ם עבודה זרה י א-ב; כן משמע מטוש"ע יו"ד קנח א, וחו"מ תכה ה; קרית ספר שם)^[4]. ונחלקו ראשונים במקור איסור זה:

• יש סוברים שהוא נכלל באיסור לתת להם חן (כן משמע מרש"י עבודה זרה כ א ד"ה תניא; תוספות רבנו אלחנן שם; כן משמע מחינוך תכו), שלשון חנינה הוא חן (רש"י ע"ז שם ד"ה אם כן וד"ה תניא).

• יש סוברים שהוא נכלל באיסור לתת להם מתנת חינם (תוספות שם ד"ה רבי, וסמ"ג לאוין מח, לפי עמודי שלמה לסמ"ג שם; רמב"ם עבודה זרה י א, לפי מנחת חינוך תכו ב).

• ויש סוברים שהוא איסור בפני עצמו, שאף הוא נלמד מלא תחנם (כן משמע ממדרש הגדול שם, וסמ"ג שם, וכפתור ופרח שם).

הגויים

כשאינם משבע האומות

גויים שאינם משבע-אומות (ראה ערכו), אף הם נכללים באיסורים הנלמדים מלא תחנם (תוספות יבמות כג א ד"ה ההוא, ועבודה זרה כ א ד"ה דאמר, על פי עבודה זרה שם; כן משמע מרמב"ם עבודה זרה י א, בנוסחאות מדויקות). ואף על פי שהכתוב: וְלֹא תְחָנֵּם (דברים ז ב) מדבר בשבע אומות, אין שום טעם לחלק לעניין מתנת חינם ונתינת חן וחניה - הנכללים באיסור לא תחנם (ראה לעיל: האיסורים וגדרם) - בין שאר גוי לבין גויים שמשבע אומות (תוספות עבודה זרה שם). באיסור לרחם על הגוי - הנכלל באיסור לא תחנם (ראה לעיל: שם) - נחלקו אחרונים בדעת ראשונים, אם אינו נוהג אלא בגויים שמשבע אומות (דינא דחיי לאוין מח, בשם משמרת המצוות, בדעת רמב"ם עבודה זרה שם); או שאף איסור זה נוהג אף בגוי שאינם משבע אומות (דינא דחיי שם, על פי רמב"ם בכמה מקומות).

כשאינם עובדי עבודה זרה

גוי שאינו עובד עבודה זרה, נחלקו בו ראשונים:

• יש סוברים שאין נוהג בו איסור מתנת חינם (כן משמע משו"ת הרשב"א א ח; מאירי שם), ומהם שכתבו, שזה ששנינו ששולח אדם ירך לנכרי וגיד הנשה בתוכה (חולין צג ב), היינו לגוי שאינו עובד עבודה זרה (שו"ת הרשב"א שם), ומותר לרפאותו בשכר, או להעלותו מן הבור (רמב"ם שם ב, לפי כסף משנה שם; דינא דחיי שם), ואין נוהג בו איסור חניה בקרקע (כן משמע מהרמב"ם שם, לפי כסף משנה שם; מזבח אדמה יו"ד קנא ח; משפט כהן סג).

• ויש סוברים שאסור לתת מתנת חינם אף לגוי שאינו עובד עבודה זרה (טור חו"מ רמט, לפי בית יוסף שם, וב"ח שם, בנוסחאות מדויקות, וש"ך יו"ד קנא ס"ק יח; סמ"ע שם סק"ב; מזבח אדמה שם; משיב דבר ב נו), ואיסור חניה בקרקע נוהג אף בגוי שאינו עובד עבודה זרה (כן משמע מכפתור ופרח שם; משיב דבר שם), ואסור להצילו (מנחת חינוך תכו ב), ואסור ליתן לו חן (כן משמע מכלבו כה).

גר תושב

גר-תושב (ראה ערכו) לא נכלל באיסור לא תחנם (ראה להלן), והתירה תורה לתת לו מתנת חינם, שנאמר בנבלה (ראה ערכו): לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ (דברים יד כא. כן משמע מפסחים כא ב, ועבודה זרה כ א; רמב"ם שם ד; כן משמע מטוש"ע חו"מ רמט ב) - גר, זה גר תושב (רש"י פסחים שם ד"ה להקדים, ועבודה זרה שם ד"ה לגר; רמב"ם שם) שקיבל על עצמו שלא לעבוד עבודה זרה, ואוכל נבילות (רש"י שם ושם). וכן האיסור לרפא גוי משום לא תחנם אינו נוהג בגר תושב, ומרפאים אותו, ואפילו בחינם, הואיל ומצווים להחיותו (ראה ערך גר תושב: יחסנו אליו. רמב"ם שם ב). וכן איסור חניה בקרקע אינו נוהג בגר תושב (כן משמע מספר המצוות לרמב"ם ל"ת נא, וחינוך צד; פנים יפות דברים ו ב; משפט כהן סג)^[5].

המקיים שבע מצוות בני נח

המקיים שבע מצוות בני נח, אבל אינו חשוב גר תושב - כגון בזמן שאין היובל (ראה ערכו) נוהג, שאין מקבלים גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג (ראה ערך גר תושב: בזמן הזה) - נחלקו בו אחרונים:

• יש סוברים, שנוהג בו איסור לא תחנם כשאר גוי (מנחת חינוך צג ה; משיב דבר ב נו; חזון איש שביעית כד ג, בדעת הרמב"ם), הן לענין שאסור להצילו (מנחת חינוך שם), הן לענין מתנת חינם (מנחת חינוך שם; חזון איש שם), והן לענין חניה בקרקע (חזון איש שם).

• ויש סוברים, שאין נוהג בו איסור לא תחנם (משפט כהן סג וחזון איש שם, בדעת הראב"ד) ^[6].

חניה בקרקע

אין מוכרים לגוי בתים ושדות בארץ-ישראל (ראה ערכו. כן משמע ממשנה עבודה זרה יט ב ,כ ב; רמב"ם עבודה זרה י ג; טוש"ע יו"ד קנא ח), שנאמר: וְלֹא תְחָנֵּם (דברים ז ב), לא תתן להם חניה בקרקע (גמ' שם כ א; ירושלמי עבודה זרה א ט; רמב"ם שם ד), שעל ידי שלא תהיה להם קרקע תהיה ישיבתם ישיבת עראי (רמב"ם שם)^[7]. ומותר מן התורה למכור להם קרקע בחוץ-לארץ (ראה ערכו) מפני שאינה ארצנו (רמב"ם שם ג), שדווקא ארץ ישראל חנייתה חשובה (רש"י שם כא א ד"ה משכירין).

כשאין נוהגות מצוות התלויות בארץ

איסור נתינת חניה בקרקע, נחלקו בה אחרונים:

• יש סוברים שאינו תלוי בקדושת ארץ ישראל, ואף לסוברים שבזמן הגלות אין נוהגות בארץ ישראל המצוות התלויות בארץ (ראה ערך ארץ ישראל ד) נוהג בה איסור לא תחנם (משיב דבר ב נו; שאילת דוד, חידושים בעניני שביעית; חזון איש שביעית כד א), כשם שמצות ישיבת ארץ ישראל נוהגת אף בזמן הגלות (ראה ערך ארץ ישראל ב), ואף מקומות בארץ ישראל שלא החזיקו בהם עולי בבל, שאינם קדושים בקדושת ארץ ישראל - להלכה, שקדושה ראשונה בטלה (ראה ערך ארץ ישראל ד) - נוהג בהם איסור לא תחנם (שמן המור יו"ד ד).

• ויש סוברים שבזמן הזה אין איסור נתינת חניה בקרקע נוהג אלא מדרבנן (תשובת רבי שמואל סלנט שבזכר שמחה ריד, בשם יש פוסקים; שבת הארץ, מבוא יב, בדעת התוספות).

השכרת קרקע

השכרת קרקע בארץ ישראל לגוי אינה אסורה מן התורה (כן משמע מגמ' שם כא א, ורש"י ד"ה היא), ונחלקו בה תנאים:

• יש אומרים שאין משכירים לגוי בתים בארץ ישראל - שגזרו על השכרה משום מכירה (רש"י שם כ ב ד"ה אין) - וכל שכן שאין משכירים להם שדות (רבי מאיר במשנה שם), שבשדות גורם אף להפקיע את השדה ממעשר (גמ' שם כא א), שבמכירתן לגוי פוקע מהן חיוב מעשר, לסוברים כן (ראה ערך אין קנין לנכרי בארץ ישראל: הדין ומקורו. תוספות שם ד"ה הא).

• ויש אומרים שמשכירים להם בתים, אבל לא משכירים להם שדות (רבי יוסי במשנה שם כא א), שעל שדות גזרו חכמים, משום שיש בהן - במכירתן (רש"י שם ד"ה משכירין; תוספות שם) - שתי סיבות לאיסור - לא תחנם, והפקעת חיוב מעשר (ראה לעיל) - אבל על בתים, שאין בהם אלא סיבה אחת - לא גזרו (גמ' שם) על השכרה משום מכירה (רש"י שם; תוספות שם); או שלא גזרו על השכרת בתים, לפי שבית אין מצוי להתברך מתוכו, שדה מצויה להתברך מתוכה (ירושלמי עבודה זרה א ט), ולא גזרו חכמים אלא על שדה, שהברכה מצויה מתוכה, שאוכל פירותיה בכל שנה (פני משה ומראה הפנים שם), שלא ימסור לגוי את הברכה המצויה בארץ (רידב"ז שם), וכן הלכה (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

במקום שישראל אינם מצוים

קרקע הנמצאת במקום שאין ישראל מצויים בו, נחלקו בו אמוראים אם מותר להשכירה לגוי (רבי יהושע בן לוי בירושלמי שם, ודמאי ו א, לפי ר"ש סיריליאו שם, ופני משה שם ושם), ששעת הדחק היא (פני משה דמאי שם), ובהשכרה, שאינה אסורה אלא מדברי חכמים (ראה לעיל) - הקלו (תשובת התורת חסד בזכר שמחה רטו ב), והוא הדין בשאר אופנים שהוא לטובת ישראל (משפט כהן ס); או שיובירו ואל ישכירה לגוי (רבי יוחנן בירושלמי שם ושם)^[8].

השכרת מקום קבורה

השכרת מקום קבורה בארץ ישראל אסורה משום לא תחנם (ירושלמי שם), ואף על פי שהטעם שאסרו להשכיר להם שדות בארץ ישראל הוא משום שהשדה מצויה להתברך מתוכה, לסוברים כן (ראה לעיל), ושדה המושכרת לקבורה אינה עשויה להתברך, מכל מקום קבורה היא מנוחה, וחשובה חניה בקרקע (רידב"ז שם).

מכירת בית וקרקע בסוריא

סוריא (ראה ערכו), שנכבשה על ידי דוד המלך בכיבוש יחיד (ראה ערך סוריא), נחלקו בה תנאים:

• יש אומרים שאסור למכור שם לגוי הן בתים והן שדות, שכיבוש יחיד שמו כיבוש (רבי מאיר במשנה שם כא א, וגמ' שם), ולכן אסורה המכירה מן התורה (רש"י שם ד"ה שמיה כיבוש), או שלדעתם שכיבוש יחיד אין שמו כיבוש, אלא שגזרו חכמים שלא למכור בסוריא בתים ושדות לגוי, שמא ימכור להם בארץ ישראל (תוספות רי"ד שם, בדעת רבי מאיר).

• ויש אומרים שמוכרים להם בתים בסוריא, ואין מוכרים להם שדות (רבי יוסי במשנה שם, ורש"י ד"ה מוכרין), שלדעתם כיבוש יחיד אין שמו כיבוש - ולכן אין איסור במכירת בתים (רש"י שם ד"ה קסבר) - וזה שאין מוכרים להם שדות הוא גזירה מדברי חכמים, הואיל וקרובות לארץ ישראל (כן משמע מהגמ' שם), וגזרו על מכירתן משום מכירה בארץ ישראל (רש"י שם ד"ה שדות). ודווקא על שדות גזרו, משום שבמכירתן בארץ ישראל יש שתי סיבות לאיסור - לא תחנם, והפקעת חיוב מעשר (ראה לעיל) - אבל על בתים, שאין בהם אלא סיבה אחת - לא תחנם - לא גזרו (גמ' שם), וכן הלכה (כן משמע מגמ' שם, ורמב"ם שם, וטוש"ע שם).

השכרת בית וקרקע בסוריא

השכרה בסוריא, נחלקו בה תנאים:

• יש אומרים שמשכירים בה לגוי בתים, אבל לא משכירים להם שדות (רבי מאיר במשנה שם), שגזרו חכמים על השכרת שדות משום מכירתן - האסורה לדעתם מן התורה (רש"י שם ד"ה שמיה כיבוש) - ומכל מקום לא גזרו על השכרת בתים משום מכירתם, שלא גזרו אלא בשדות שיש במכירתן שתי סיבות לאיסור - לא תחנם והפקעת חיוב מעשר (ראה לעיל) - אבל בבתים שאין במכירתם אלא סיבה אחת לאיסור - לא תחנם - לא החמירו חכמים לגזור על השכרתם (כן משמע מהגמ' שם)^[9].

• ויש אומרים שמשכירים להם הן בתים הן שדות (רבי יוסי במשנה שם). ואין לגזור השכרת שדות בסוריא משום מכירת שדות בסוריא - שאסורה לדעתם מדברי חכמים (ראה לעיל) - או משום השכרת שדות בארץ ישראל - שאסורה מדברי חכמים (ראה לעיל) - שהרי אין גוזרים גזרה-לגזרה (ראה ערכו. פירוש הראב"ד שם כ ב), וכן הלכה (ירושלמי שם; כן משמע מגמ' שם כא א, ורמב"ם שם, וטוש"ע שם).

השכרה ומכירה בחוץ לארץ

השכרת בתים או שדות לגוי בחוץ-לארץ (ראה ערכו) - מותרת (משנה שם כא א; כן משמע מהרמב"ם שם, וטוש"ע שם). ובמכירתם נחלקו תנאים:

• יש אומרים שאסור למכור להם שדות בחוץ לארץ, אבל מותר למכור להם בתים (רבי מאיר במשנה שם), שמן התורה מותר למכור להם אף שדות, וגזרו חכמים על מכירת שדות בחוץ לארץ משום מכירתן בארץ ישראל, ודווקא בשדות גזרו משום שבמכירת שדות בארץ ישראל לגוי יש שתי סיבות לאיסור - לא תחנם, והפקעת חיוב מעשר (ראה לעיל) - אבל במכירת בתים, שבארץ ישראל אין בה אלא סיבה אחת לאיסור - לא תחנם - לא גזרו בחוץ לארץ (כן משמע מהגמ' שם, ור"ן שם).

• ויש אומרים שאף שדות מותר למכור להם בחוץ לארץ (רבי יוסי במשנה שם), שלא גזרו על מכירתן בחוץ לארץ משום מכירתן בארץ ישראל, משום שחוץ לארץ רחוקה מארץ ישראל (גמ' שם), ולא גזרו אף על עיירות חוץ לארץ שסמוכות לארץ ישראל - כגון רקם וחגר וכפר לודים (ראה גיטין ד א) - לפי שלא ראו לנכון לגזור אלא על מדינה שלימה כמו סוריא (ראה לעיל. רש"ש עבודה זרה שם), וכן הלכה (כן משמע מגמ' שם, ורמב"ם שם, וטוש"ע שם)^[10].

מכירה זמנית

מכירת קרקע לגוי כשאינה לעולם, נחלקו בה אחרונים:

• יש סוברים שאין בכך משום לא תחנם (שמן המור יו"ד ד; ישועות מלכו יו"ד נו; משפט כהן ס וסג וסה), במוכר לזמן (שמן המור שם; משפט כהן שם ושם ושם), או במוכר על מנת להחזיר (ישועות מלכו שם), לפי שהאיסור הוא דווקא להושיבם ישיבת קבע, ומכירה שאינה לעולם היא ישיבת עראי, ומותרת (ישועות מלכו שם, על פי רמב"ם שם ד), ואף מדרבנן מותרת, שכיון שאינה שכיחה, לא גזרו בה (כן משמע משמן המור וישועות מלכו שם; משפט כהן סה).

• ויש סוברים שמכירה שאינה לעולם אסורה מן התורה משום לא תחנם, שהואיל ובאותו זמן הקרקע קנויה לגמרי לגוי, הרי המוכר נותן לו חניה בקרקע באותו זמן (תורת יהונתן נז; משמרת להבית שבסוף פאת השלחן עם בית רידב"ז).

מחובר לקרקע

אין מוכרים לגוי דבר המחובר לקרקע (משנה שם יט ב; רמב"ם שם; טוש"ע יו"ד קנא ז) - אילנות (מאירי שם) ופירות ותבואה (רמב"ם ומאירי שם) וכיוצא בהם (רמב"ם שם) - שאסור ליתן להם חניה בקרקע (כן משמע מהגמ' שם), וכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע (ראה רמב"ן שם; ריטב"א שם; מאירי שם), ואיסור זה הוא מן התורה (כן משמע מרש"י שם כ ב ד"ה משהי ליה, והרמב"ם שם, ורשב"א שם, וברטנורא שם א ח), שנמצא נותן לגוי חניה בקרקע (רשב"א שם; ברטנורא שם) לימי העץ (רשב"א שם)^[11].

ולהלכה שמותר למכור קרקע לגוי בחוץ לארץ (ראה לעיל), מותר אף למכור להם את המחובר לקרקע (רמב"ן שם, בפירוש הראשון; רשב"א וריטב"א ור"ן שם; רא"ש שם א יט; טוש"ע יו"ד קנא ז), שהואיל ומותר למכור להם קרקע עצמה, כל שכן שמותר למכור להם מחובר לקרקע (רשב"א ור"ן שם)^[12].

על מנת שיקוץ

מכירת מחובר לקרקע לגוי על מנת שהקונה יקצוץ אותו, נחלקו בה תנאים:

• יש אומרים שמוכר הוא על מנת לקצוץ (רבי יהודה במשנה שם, וגמ' שם כ ב) את האילן, וקוצץ - ואין צריך לקצוץ בשעת המכירה (ש"ך שם ס"ק יד) - וכן מוכר שחת על מנת לגזוז, וגוזז; קמה על מנת לקצור, וקוצר (רבי יהודה בגמ' שם), ואין בזה חניית קרקע, כיון שאין זה לקביעות, שהרי התנה עמו שיקצוץ אותו (רבנו יהונתן שם), והעומד להיקצץ הרי הוא כנקצץ (ראה ערך כל העומד ל... . רשב"א שם יט ב).

• ויש אומרים שאין מוכרים לגוי אילן אלא כשהוא קצוץ, וכן אין מוכרים לו שחת אלא כשהיא גזוזה, ואין מוכרים לו קמה אלא כשהיא קצורה (תנא קמא במשנה שם, לפי רבנו יהונתן שם, ורשב"א שם, ורמב"ן שם כ ב, ועוד; רבי מאיר בגמ' שם), שאם ימכור על מנת לקצוץ, יש לחשוש שהגוי ישהה ולא יקצוץ (גמ' שם כ ב), ונמצא שנתן לו ישוב וחניה בקרקע (רש"י שם ד"ה משהי).

להלכה, נחלקו ראשונים: יש פוסקים כדעה הראשונה (רי"ף שם; רמב"ם שם; רבנו ירוחם יז ו, שכן הסכימו רוב הפוסקים); ויש פוסקים כדעה השניה (רמב"ם שם; ריטב"א שם, בשם הרמ"ה; רא"ש שם), וכן הלכה (טוש"ע שם).

כשאינו יכול להוציא מהגוי

אנס הגוי ביתו של ישראל, ואינו יכול להוציאו מידו, לא בדיני ישראל ולא בדיני אומות העולם, מותר ליטול את דמיו, ולכתוב ולהעלות בערכאות שלהם, מפני שהוא כמציל מידם (כן משמע מגיטין מד א), ואין חוששים שמא יבוא למכור מרצונו (כן משמע מהגמ' שם, ורש"י ד"ה אתי). וכן בשאר אופנים שהוא לצורך המוכר, מכירה לגוי אין בה משום לא תחנם (כן משמע מכפתור ופרח י, עמ' קצד במהדורת בית המדרש להלכה בהתישבות; שואל ומשיב תנינא ב עז; ישועות מלכו יו"ד נה; תורת יהונתן ס), ולכן מותר למכור קרקע בארץ ישראל לגוי במכירה זמנית לצורך השביעית (ראה ערכו) - "היתר מכירה" - ואין לאסור משום לא תחנם, שהרי הדבר נעשה לטובת יושבי ארץ ישראל, כדי שתתקיים הקרקע בידם (ישועות מלכו שם; תורת יהונתן שם), וכן במכירת-חמץ (ראה ערכו) מוכרים ומשכירים את המקום שבו החמץ אף בארץ ישראל, ואין חוששים ללא תחנם, שהמכירה היא לטובת המוכר (שואל ומשיב שם).

כשאין הגוי רוצה לשבת שם

מכירת קרקע לגוי, שאינו רוצה לשבת בעצמו בקרקע, נחלקו בה אחרונים:

• יש סוברים שהיא אסורה (דינא דחיי, לאוין מח; חזון איש שביעית כד סק"ד), שלא תהיה לגוי אחיזה ונחלה בארץ ישראל (דינא דחיי שם), וכל שקנה הקרקע והרי היא שלו, הרי הוא חונה בארץ, ולא נתנה תורה דבריה לשיעורים (חזון איש שם).

• ויש סוברים, שאין המכירה אסורה אלא לגוי הרוצה לשבת בקרקע (ר"י פערלא לספר להמצוות לרס"ג ל"ת יג; הרב צבי פסח פראנק בכרם ציון ג עמ' ז), שעיקר איסור "לא תחנם" הוא לתת לגוי אפשרות לשבת בקרקע - בפועל - ולגרום לו לחנות בארץ ישראל, מותר למכור קרקע בארץ ישראל לגוי במכירה זמנית לצורך השביעית (ראה ערכו) - "היתר מכירה" - ואין לאסור משום לא תחנם, שהדבר בטוח שמכירה זו לא תביא את הגוי לישיבת קבע בארץ ישראל (הרב צבי פסח פראנק שם).

כשיש לגוי קרקע אחרת בארץ ישראל

גוי שיש לו כבר קרקע בארץ ישראל, מכל מקום המוכר לו קרקע נוספת עובר על איסור לא תחנם (תורת יהונתן נח; ספר השמיטה ב י; חזון איש שם סק"א), שאף על פי שישיבתו של הגוי בארץ ישראל כבר היתה ישיבת קבע - וטעם איסור לא תחנם הוא כדי שלא תהיה ישיבתו בארץ ישראל אלא ישיבת עראי (ראה לעיל) - מכל מקום אם ימכור לו קרקע נוספת, תהיה ישיבתו קבועה יותר (תורת יהונתן וספר השמיטה שם), ובכל בית ושדה שמוסר לגוי יש בזה משום נתינת חנייה נוספת לגוי (חזון איש שם). ומכל מקום מותר לישראל להחליף קרקע שלו בקרקע הגוי, שגוי זה כבר היתה לו ישיבת קבע בארץ, ומה לי אם גר בבית זה, או בבית אחר (תשובת התורת חסד שבזכר שמחה רטו ז; הרב צבי פסח שם).

עבר ומכר

עבר ומכר לגוי קרקע בארץ ישראל - דמיו אסורים (גיטין מד א, ורש"י ד"ה המוכר; מאירי שם; פסקי ריא"ז עבודה זרה א ה ב), שקונסים אותו על שנתן לגוי חניה בארץ (מאירי שם)^[13].

נתינת חן

אסור לספר בשבחו של גוי (כן משמע מעבודה זרה כ א, וירושלמי עבודה זרה א ט; רמב"ם עבודה זרה י ד; טוש"ע יו"ד קנא יד), שנאמר: וְלֹא תְחָנֵּם (דברים ז ב), ודרשו: לא תתן להם חן (גמ' שם), ואסור לו לאדם לומר כמה נאה גוי זה (ערכין יד א; טוש"ע שם), או כמה נאה גויה זו (עבודה זרה שם), וקל וחומר שאסור לספר בשבח מעשיו (רמב"ם שם; שו"ע שם), או לחבב דבר מדבריו (רמב"ם שם; שו"ע שם). ויש להרחיק ממחשבתנו ולא יעלה על פינו, שיהיה בגוי דבר תועלת, ולא יהיה נושא חן בעינינו בשום ענין (חינוך תכו), שזה גורם להידבק עמהם וללמוד ממעשיהם הרעים (רמב"ם שם). והעובר על איסור זה, ענשו גדול מאוד, שמביא לתקלה שאין לה תיקון, שכן דבריו משפיעים על השומעים (חינוך שם).

כשכוונתו להודות לקב"ה

האומר כמה נאה גוי זה, וכוונתו להודות לקדוש ברוך הוא שברא בריה נאה כזו, הדבר מותר (טוש"ע יו"ד קנא יד, על פי גמ' שם כ א, וירושלמי שם, וברכות ט א).

כשיוצא שבח לישראל

מותר לשבח גויים אם ימצא מתוך שבחם שבח גדול לעם ישראל (חינוך שם), וכן מצינו בגלית, שאף על פי שאסור לספר בשבחם של רשעים, סיפר הכתוב במקצת שבחו (ראה שמואל א יז ד) כדי להודיע את שבחו של דוד (סוטה מב ב) שנלחם עם גיבור כמוהו (רש"י שם ד"ה לאודועי), ומכאן שאף רשעים שאסור לספר בשבחם, אם על ידי הסיפור יוצא שבח למי שראוי וצריך לשבח, הדבר מותר (ציץ אליעזר טו מז ג).

נתינת חן לאומה שלמה

נתינת חן לאומה של גוי, נחלקו בה אחרונים: יש סוברים, שאין בה משום "לא תחנם", שהואיל וטעם האיסור הוא שגורם להידבק עם הגוי, וללמוד ממעשיו הרעים (ראה לעיל), אין זה אלא במי שמשבח גוי אחד, שנכנסת אהבתו בליבו, ויבוא להימשך אחריו ולהידבק בו, אבל כשהוא משבח אומה שלימה, לא שייך להידבק בכולם, ואף לא ימשך אחר אחד מהם, שכיון שהם רבים אין בכך שבח לשום אחד מהם (נשמת כל חי יו"ד נה); ויש סוברים, שאף על אומה שלימה אסור לומר דברי שבח (כן משמע מחידושי הלכות לגר"א ושפת אמת שבת לג ב).

ייפוי גוי

גודלת ישראל - הקולעת שער הנשים לייפותן (פני משה שם) - לא תגדל את הגוי, משום איסור נתינת חן (ירושלמי שם)^[14].

ברכה לגוי

ברכה לגוי, הרי היא בכלל נתינת חן האסורה משום לא תחנם (כלבו כה; מטה משה שלה ומגן אברהם קפט סק"א, בשמו; ארחות חיים, ברכת המזון נז), ולכן, לאחר ברכת-המזון (ראה ערכו), שאומרים "יברך אותנו" (ראה ערך ברכת המזון ציון 235 ואילך), אם יש שם גוי מוסיפים "בני ברית", לפי שאסור לברך גוי (כלבו וארחות חיים שם), ואומרים: "בני ברית, כולנו יחד", ואין מקדימים את "כולנו יחד", שלא ייכלל הגוי בברכה כל זמן שלא סיים "בני ברית" (ט"ז יו"ד קלב ס"ק יד; מגן אברהם שם, בשמו).

גוי שמת

גוי שמת מותר לדבר בשבחו, שאין חשש שילמדו ממנו (פדה את אברהם ל ג); ויש שנראה מדבריהם שאף גוי שמת אסור לדבר בשבחו (ראה ציץ אליעזר טו מז, שדן בטעם שהרמב"ם שיבח את אריסטו).

כשהשבח לצורך עצמו

איסור נתינת חן אינו אמור במקום שנותן חן לגוי לצורך עצמו, כגון שהגוי הוא שׁכֵנו או אוהבו, והוא משבח אותו כדי לקבל ממנו איזו שהיא הנאה (כן משמע מפלפולא חריפתא עבודה זרה א יט ד, וערוגת הבושם או"ח א לג, וחזון איש שביעית כד סק"ד), שהאיסור אינו אלא ברגש החנינה, ולא בדורש טובת עצמו (חזון איש שם).

מתנת חינם

נתינת מתנת חינם לגוי, נחלקו בה תנאים:

• יש אומרים שאסור לתת מתנת חינם לגוי (תוספתא עבודה זרה (צוקרמאנדל) ג טו; סתם ברייתא עבודה זרה כ א; רבי יהודה בגמ' שם, ופסחים כא ב, וחולין קיד ב; רבי חייה בשם רבי יוחנן בירושלמי עבודה זרה א ט), שכן נאמר: וְלֹא תְחָנֵּם (דברים ז ב), לא תתן להם מתנת חינם (תוספתא שם; סתם ברייתא עבודה זרה שם; רבי חייה בשם רבי יוחנן בירושלמי שם); ועוד, משום שנאמר: לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי (דברים יד כא), דברים ככתבם, לגר בנתינה ולעובד כוכבים במכירה (רבי יהודה בגמ' שם ושם ושם), אבל בחינם אסור לתת לגוי שום מתנה (רש"י עבודה זרה שם ד"ה לגוי בנתינה, בנוסחאות מצונזרות בד"ה ולעובד)^[15]. והוצרכו לדעה זו לשני לימודים מהכתוב, שהכתוב "לא תחנם" הוצרך ליתן לא-תעשה (ראה ערכו) על הדבר (תוספות עבודה זרה שם ד"ה רבי יהודה; תוספות רבנו אלחנן שם; ריטב"א שם), והכתוב "מכור לנכרי" מלמד שעובר אף בעשה (ראה ערכו. תוספות שם, בפירוש הראשון)^[16], וכן הלכה (רמב"ם זכיה ג יא, ועבודה זרה י ד; טוש"ע יו"ד קנא יא, וחו"מ רמט ב).

• ויש אומרים שמותר לתת לגוי מתנת חינם (כן משמע מרבי מאיר בגמ' שם ושם ושם, לפי עבודה זרה שם; רבן גמליאל בעירובין סד ב, וירושלמי שם, לפי תוספות שם ד"ה ולמדנו, בתירוץ הראשון, ותוספות רבנו אלחנן עבודה זרה שם), שכן לדעתם הכתוב: תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי (דברים שם), נדרש שמותר הן לתת לנכרי, הן למכור לו (רבי מאיר בגמ' שם ושם). ומכל מקום אף לדעה זו אין ליתן לו מתנה אלא כשאינו מחייהו באותה מתנה, שאף אם לא יתן לו כלום לא ימות, אבל כשמחייהו בה - אסור, שאסור להציל גוי (ראה לעיל: האיסורים וגדרם. תוספות עבודה זרה שם ד"ה רבי).

הלואה והשאלה

הלואה לגוי בלא רבית (ראה ערכו) אסורה משום לא תחנם (תוספות בבא מציעא ע ב ד"ה תשיך; שלחן ערוך הרב יו"ד ריבית עה) - מלבד שמבטל מצות עשה, לסוברים כן (ראה ערך רבית) - וכן השאלה לגוי, אסורה משום לא תחנם (זכר יהוסף ג קלט, לפי שדי חמד ל צ; כן משמע מבית שערים או"ח קצה).

מתנה על מנת להחזיר

הנותן לגוי מתנה על מנת להחזיר, נחלקו בו אחרונים: יש אומרים שעובר בלא תחנם (בית שערים שם); ויש אומרים שאינו עובר, שאיסור זה לא נאמר אלא על מתנה לעולם (פתח הדביר רמו ה; כן מצדד בכתב סופר או"ח סא), ולא במתנה על מנת להחזיר שבינתיים אין הגוי יכול לעשות בה כרצונו (כתב סופר שם).

עשיית מלאכה בחינם

עשיית מלאכה לגוי בחינם, אף היא בכלל מתנת חינם (כן משמע מעבודה זרה סד א; תוספות רבנו אלחנן שם כו א).

הפקרה לפני גוי

הפקרת דבר לפני הגוי, על דעת שיזכה בו הגוי - מותרת, כיון שגם אחר יכול לזכות בו (חידושי הרי"ם גיטין לח א).

הפקר על מנת שלא לזכות בו

ישראל שנטל דבר מן ההפקר ולא נתכוין לזכות בו, יש שכתב שמותר לו לתיתו לגוי (אור שמח עבודה זרה י ד, בדעת הרמב"ם).

כשמכירו

האיסור לתת לגוי מתנת חינם אינו נוהג אלא בגוי שאינו מכירו (תוספתא שם; טוש"ע יו"ד שם), או בגוי שמכירו, ועכשיו הוא עובר לדור במקום רחוק, שמעתה שוב אינו מצפה ממנו לגמול (תוספתא שם, לפי חסדי דוד שם); אבל אם היה הגוי שכנו או אוהבו, הרי זה מותר (תוספתא שם; טור שם), שאינו אלא כמוכרו לו (תוספתא שם), שעל ידי שנותן לאוהבו או לשכנו, יקבל ממנו איזו שהיא הנאה (פרישה יו"ד קיז סק"ג; ט"ז יו"ד קנא סק"ח), שנאמר: לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם (דברים ז ב), שאלו שלא תכרות להם ברית, שאינם אוהביך - לא תחנם, אבל לאוהביך שהם בני כריתת ברית, מותר לתת מתנת חינם (תוספתא שם, לפי חסדי דוד שם).

מתנה לצורך ישראל

מותר לתת לגוי מתנה שהיא לצורך הישראל הנותן (רמב"ן ור"ן גיטין לח ב, לפי חידושי חתם סופר עבודה זרה סד א; שו"ת הרשב"א א ח; ים של שלמה חולין ח קג; סמ"ע רמט סק"ב; ט"ז יו"ד קנא סק"ח; מהרש"ם ז קסא)^[17].

מפני דרכי שלום

מתנה הניתנת מפני דרכי-שלום (ראה ערכו), אין לאוסרה משום מתנת חינם (תוספות עירובין סד ב ד"ה ולמדנו, ועבודה זרה כ א ד"ה רבי, על פי גיטין סא א; שו"ת הרשב"א שם; שו"ע חו"מ רמט ב), שכיון שהוא נותן מפני דרכי שלום, הרי זו מתנה לצורך עצמו, שאינה חשובה מתנת חינם (ראה לעיל. כתב סופר או"ח סא; פתח הדביר רמו ה).

הערות שוליים