מעמד שלשתן

מעמד שלשתן הוא מושג בהלכה המגדיר קניין מיוחד שמעביר את שעבוד ההלוואה מהמלווה לאדם שלישי. קניין זה הוא תקנת חכמים, ונעשה בכך ששלושת האנשים שוהים במקום בשעת ההלוואה ומסכימים לכך.

ייחודיות הקניין[עריכה]

יחודיותו של הקניין מתבטאת בכך, שלמעשה מהתורה אין דרך להעביר הלוואה מהמלווה לאדם אחר, שכן הלוואה הינה דבר שאין בו ממש ולא ניתן למוכרה, שכן הכסף עצמו אינו בעין, ושעבוד הגוף בו הלווה למלווה הינו דבר רוחני שלא ניתן להעבירו על ידי קניין.

לכן, האופן היחיד למכור הלוואה (מלבד "מעמד שלשתן") הוא על ידי שטר, אך גם אז המכירה אינה מושלמת, שכן היא חלה רק על שעבוד הנכסים, וזאת על פי הכלל "נכסוהי של איניש אינון עריבין ביה", כלומר נכסיו של הלווה ערבים ומשועבדים כדי לגבות מהם את אשר בעליהם - המלווה - לווה, ומכיוון שזו היא זכות ממשית, שהיא דיני השעבוד על נכסי הלווה, ניתן למכור זכות זו. אם כי לקניין זה יש חיסרון משמעותי, מכיוון שאז נמצא שהמכירה חלה רק על שעבוד הנכסים שהיא תוצאה של שעבוד הגוף, וניתן להפקיעה, בכך שהמלווה ימחול ללווה את ההלוואה, וממילא יפקע שעבוד הנכסים שהינו תוצאה משעבוד הגוף, ובמקרה כזה לא יוכל הקונה לגבות את ההלוואה.

מסיבה זו, לקניין מעמד שלשתן כח ייחודי, שכן על ידי קניין זה מועבר השעבוד מהלווה לקונה ההלוואה, באופן מוחלט.

אופן חלות הקניין[עריכה]

במסכת גיטין‏^[1] דנה הגמרא באופן חלות הקניין. האמורא אמימר צידד לומר שהקניין הוא קניין מהתורה, וחל בכך שכבר בשעת הלוואה דעתו של הלווה היא להשתעבד לא רק למלווה עצמו, אלא גם לכל מי שההלוואה תמכר לו בסופו של דבר. אך רב אשי דחה הצעה זו, מכיוון שלפי זה אם קונה ההלוואה הוא אדם שעדיין לא היה קיים בעולם בשעת מעשה ההלוואה ונולד לאחריה, במקרה כזה לא יתאפשר למכור לו את ההלוואה, וזאת על פי הכלל ההלכתי הידוע כי לא ניתן להקנות לדבר שלא בא לעולם, ואפילו לפי שיטתו של רבי מאיר כי ניתן להקנות דבר שלא בא לעולם, זהו דווקא כאשר הדבר הנקנה אינו בעולם, אך לא כאשר הקונה עצמו אינו בעולם. ומכיוון שמקובל כי קניין זה תקף גם לנולדים, לא ניתן לומר שזהו טעם הקניין.

רב אשי עצמו נימק את הקניין, שהלווה מסכים בשעת הקניין, להשתעבד לקונה במקום למלווה עצמו, מכיוון שבכך נעשית המלווה הלוואה מחודשת, ובעוד שקיימת אי נעימות מסוימת לדחות שוב ושוב את פירעון ההלוואה לאותו מלווה עצמו, נוח יותר לדחות את ההלוואה שוב כאשר המלווה הוא אדם אחר, ולכן הוא מסכים וגומר בדעתו להשתעבד לקונה ולשלם את החוב לקונה ההלוואה במקום למלווה. על כך הקשה האמורא הונא בנו של רב נחמיה, שלפי טעם זה, נמצא כי ההלכה של רב אינה שווה בכל אדם, ואם הקונה יהיה אדם קשוח כאנשי משפחת בר אלישיב, שדרכם היה לכפות את הלווה ולהכריחו לשלם בכוח, במקרה כזה לא יחול קניין מעמד שלשתן.

מכיוון שלא נמצאה כל אפשרות שחלות הקניין היא מהתורה, אמר מר זוטרא כי מההכרח להגיע למסקנא כי מדובר בתקנת חכמים. התוספות מסביר כי התקנה נועדה לנוחות המלווה והלווה, שלא יוצרכו לטרוח לעשות קניינים, ובכך ששלושתם נמצאים במקום ההלוואה ומסכימים לכך, עברה שעבוד ההלוואה במקום מהלווה למלווה עצמו, לאדם השלישי.

הרשב"א כותב בתשובותיו‏^[2] כי סיבת התקנה היא, לטובתו של הלווה, שכן לולי היה קיים קניין זה, לא היה יכול המלווה להנות מכספו עד תום זמן ההלוואה ועד התשלום הסופי של ההלוואה, ולכן הדבר גורם לאנשים להימנע מלהלוות, דבר שגורם נזק כמובן לאנשים שזקוקים ללוות, שלא ימצאו מהיכן ללוות. ומכיוון שהתקנה נתקנה על ידי חכמי ישראל לצורכי הלווה כאשר הוא משתייך לעם ישראל, כמובן שהקניין אינו תקף כאשר הלווה הוא אדם שאינו יהודי.

את דבריו מוכיח הרשב"א בכך שחכמי הגמרא, כאשר הם מצדדים למצוא טעמים שונים מדוע הקניין חל, הם תולים זאת בפעולות מצד הלווה, ולא מצד המלווה, ומכאן שמדובר בקניין שנעשה לטובת הלווה והוא הוא אשר חפץ בו.

קישורים חיצוניים[עריכה]

• מעמד שלושתן באתר ויקישיבה
• מעמד שלשתן, קובץ מתוך האתר "עולם המשפט"

הערות שוליים