נבל ברשות התורה
|
|
נבל ברשות התורה הוא ביטוי לאדם המקיים את מצוות התורה, אך מתנהג באופן שאינו עולה בקנה אחד עם רוח התורה ואורחותיה.
מקור[עריכה]
מקור הביטוי מופיע בפרשנות הרמב"ן על הציווי "קדושים תהיו" המופיע בתחילת פרשת קדושים. בניגוד לרש"י המסביר שמדובר בחיוב לפרוש מן העריות, הרמב"ן לומד מדברי המדרש שמדובר בפרישות כללית שאיננה קשורה דווקא לערווה. המדרש [1] מפרש את הציווי קדושים תהיו בתור פרושים תהיו וממילא פירוש הפסוק הוא- כשם שאני פרוש, כך תהיו גם אתם פרושים. הרמב"ן הרחיב את דברי המדרש והסביר כי מדובר באיסור להיות נבל ברשות התורה. לדבריו, לאחר שהתורה התירה הנאות מסוימות מהעולם הזה עלול האדם להתנהג בדרך שאינה הולמת את דרך התורה: " להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין, בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל בנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה." ציווי התורה לפי פירוש זה הוא להיות פרושים מן המותרות ולמעט גם באותן ההנאות המותרות לאדם על פי ההלכה, ולהפנות את מוקד חייו אל הקודש ולא אל התאווה. גם כאשר התורה התירה הנאות מסוימות עדיין אסור לאדם לשקוע בתאוות אלו וחובה עליו לקדש את חייו על פי דרך התורה. בנוסף, הרמב"ן מציין שעל האדם לקדש את עצמו גם בדברים שאין בהם כלל איסור אלא שאינם לפי דרך התורה כגון זהירות מטומאה וכן לשמור על פיו ודיבורו מן הדיבור הנמאס.
גישות החלוקות על הרמב"ן[עריכה]
רבים מבעלי המוסר הרחיבו את פירושו של הרמב"ן וראו בו מקור לחיי סגפנות, אך מנגד יש גם המערערים על יסוד זה. בניגוד לגישת הרמב"ן רבי יהונתן אייבשיץ [2] סובר כי אין לפרש את הכתוב בתור חיוב להחמיר יותר ממה שאסרה התורה, או לחיות חיי הסתגפות. לדבריו, הפירוש להחמיר יותר מהתורה היא "אפשרות רחוקה".
לדבריו "עובד ה' השלם צריך להיות דבריו ועסקיו נוח לה' ולבריות ולא להפריע נימוס יישוב העולם וחברת בני אדם והנהגת המדינה. ואילו היו כולם נזירים כאלה לא נתקיים נימוס וסדר טבע, ויכלה העולם ויאבד קשר האמה ,ועל זה רמזו חז"ל :"יפה תורה עם דרך ארץ". ולכן כל הפרישות שיעשה האדם תהיה על זה הסוג, שיש אפשרות שתקיים אותה כל האומה". כהוכחה לדבריו, הוא מביא את הכתות המתבדלות ומסתגפות בבית שני [3] שהחכמים הפרושים התרחקו מהם וממנהגיהם משום החומרות שלהם והפרישות מענייני העולם הזה.
לכן, הוא מפרש שהמדרש מתכוון להיפך מדברי הרמב"ן, שכל סוגי הפרישות צריכים להיות כאלו שכל אנשי האומה יכולים לעשות, ופרישות האפשרית ליחידים ולא לרבים איננה בגדר השלימות.
מנין המצוות[עריכה]
הרמב"ם בספר המצוות [4] כתב כי הציווי "קדושים תהיו" מכוון לציווי כללי לקיום כל דברי התורה וממילא אין למנותו כמצווה עצמאית, וכדבריו "וכבר טעו בשורש הזה גם כן, עד שמנו קדושים תהיו, מצווה מכלל מצוות עשה, ולא ידעו שאמרו קדושים תהיו וכן והתקדשתם והייתם קדושים, הם ציוויים לקיים כל התורה כאילו יאמר היה קדוש בעשותך כל מה שציויתיך ונזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו".