נסכא דרבי אבא

נסכא דרבי אבא הוא פרדוקס הלכתי, בו התחבט רבי אמי, בעקבות מעשה שהיה, בו אין לכאורה פסק מתאים למעשה מסוים, שכן כל פסק שיפסק לפי כלל מסוים לא יהא ראוי, משום שיש כלל אחר הסותר אותו. שם הפרדוקס נקרא על שם רבי אבא, שפתר אותו.

רקע[עריכה]

התורה אומרת, כי עד אחד המעיד כי אדם אחד חייב כסף לחברו, חייב השני להישבע. אם לא יישבע - ישלם את הכסף. ההנחה הרווחת היא, כי חיוב התשלומים במקרה שהאדם לא נשבע נובע מחיוב השבועה; כלומר, למרות שבאמת אין חיוב ממוני על מי שעד אחד מעיד עליו, שכן התורה מאמינה דווקא לשני עדים - "על פי שניים עדים יקום דבר", ולא לעד אחד, אלא שכדי לכפות את האדם להישבע הוטל עליו חיוב תשלומים במקרה שלא יישבע.

מעשה שהיה באדם שחטף מחבירו "נסכא" - חתיכת כסף, בנוכחות עד אחד. כאשר בא העד להעיד בבית הדין של רבי אמי כי ראה את מעשה החטיפה, טען החוטף כי אינו מכחיש כלל את המעשה, אך חתיכת הכסף שחטף, שלו היא.

ביד בית הדין שלוש אפשרויות לפסיקה, אך שלושתן בלתי אפשריות:

• חזקת מטלטלין - לכאורה אין להאמין לאדם החוטף כי חתיכת הנסכא שלו היא, שכן הכלל חזקה כל מה שתחת יד אדם הרי הוא שלו אומר שדבר שהיה בידו של אדם והוא החזיקו כבעליו, יש להניח שהוא שלו כל עוד לא ידוע אחרת, וכמובן שכאשר אדם יחטוף ממנו יש להחשיבו כגזלן פשוט, והחפץ יחזור לבעליו הראשונים.

הבעיה:

• דין מיגו קובע כי אדם שיכול היה לטעון טענה מסוימת ולזכות בה במשפט, יש להעניק לו את כוח הטענה גם בטענה האחרת, גם אם באופן רגיל לא הייתה סיבה שיזכה על ידה במשפט. אדם זה יכול היה לטעון שלא היו דברים מעולם, להיפטר מלשלם (עם שבועה). ומכיוון שכך, יש להעניק לו כוח זה, גם עכשיו, כאשר הוא טוען טענה אחרת.

הבעיה:

• שבועה. מוטל עליו חיוב שבועה, האומר כי למרות שהוא זכאי לטעון שלא גזל את החפץ, עליו גם להישבע שלא גזל את החפץ, אך אפשרות זו אינה נתונה כעת, שהוא אינו מכחיש את העד, אלא מודה לו שאכן גזל את החפץ, אך שלו הוא. ובמקרה כזה אינו יכול להישבע, שהרי לא יישבע שלא גזל את החפץ כאשר הוא עצמו מודה במעשה, וגם לא יישבע שהחפץ שלו, שכן אין זו השבועה המוטלת עליו, ולכן אין שבועה זו פוטרתו מתשלומים.

נמצא, שכל פסק שיפסקו הדיינים יהיה לכאורה לא נכון.

רבי אבא, תלמידו של רבי אמי, קבע את הפתרון לפרדוקס זה, בגישה אחרת לדין השבועה שהתורה הטילה על האדם שעד אחד העיד נגדו. הוא סבור, כי חיוב התשלומים המוטל על האדם במקרה שאינו נשבע אינו רק אמצעי כדי לכופו לשלם, אלא דין אמת, האומר כי התורה מאמינה בהחלט לעד אחד - כמו שני עדים ממש, כל עוד לא יישבע הלה להכחישו.

לפי הנחה זו, נמצא שהפרדוקס אינו קיים עוד, שהרי העד מעיד שהוא חטף, וכאילו היו כאן שני עדים להעיד שהוא חטף, ואם היו כאן שני עדים שהוא חטף, ודאי שהיה חייב לשלם, על פי הכלל חזקה כל מה שתחת יד אדם הרי הוא שלו.