רבי אבא
|
|
רבי אבא היה אמורא בבלי וארצישראלי בדור השלישי. היה עשיר (בבלי שבת קיט א) ועסק במסחר במשי (בבלי בבא קמא קיז ב). לאחר עלייתו לארץ ישראל למד אצל רבי אמי.
ראשית ימיו[עריכה]
לפני שעלה לארץ ישראל ביקש מהקדוש ברוך הוא שדבריו יתקבלו. כאשר הוא עלה לארץ ישראל, פגש קבוצה מתלמידי רבי יוחנן שדנו בסוגיא הלכתית סבוכה במסכת ביצה (בבלי ביצה לח א), והקשו אודות משנה הדנה אודות איסור טלטול אוכל מחוץ לתחום - מחוץ למקום שבעליו של האוכל מותר ללכת.
המשנה אומרת כי כאשר אשה משאילה לחברתה תבלין ומלח לערב בתבשיל, נחשב התבשיל כאילו היה הן של האשה בעלת התבשיל והן של האשה בעל התבלין, שכן בשעת בין השמשות, היה התבלין של האשה המשאילה. קבוצת האמוראים, בהם נמנים רבי אבהו, רבי אבין וחבריו הקשו למה לא יהיה התבלין בטל ברוב התבשיל, ששייך לאשה השואלת ולא לאשה המשאילה? השיב להם רבי אבא: ביטול ברוב שייך דוקא כאשר מדובר באיסורים, מכיוון שהאיסור בטל ברוב, אך בדיני המשפט העברי לא שייך ביטול, וכמו שברור שאדם שהתערבו קב פירות שלו בתוך תשעה קבים של חבירו, לא יהיו כל העשרה קבים של מי שהרוב שלו, כך כאן, מכיוון שהשאלה בה תלוי איסור הביטול תלויה באיסור ממוני, לא שייך לומר דין ביטול ברוב. כאשר שמעו האמוראים את סברתו זו, הם צחקו עליו. שאל אותם רבי אבא: מדוע אתם מחייכים וצוחקים עלי? וכי לקחתי ממכם את בגדיכם?, אך הם חזרו וצחקו עליו.
לפי הסבר החתם סופר, הסיבה לכך שתפילתו לא התקבלה ודבריו לא התקבלו בבית המדרש קשורה בכך, שאין לאדם להתפלל שדבריו יתקבלו בבית המדרש, שהרי אם הם לא נכונים מוטב שלא יתקבלו, אלא יש לאדם להתפלל שהשם יעמידו על האמת ויאמר דברים נכונים ואמיתיים.
הצלחתו[עריכה]
בהמשך זכה רבי אבא להצלחה גדולה בתלמודו, עד שתואר בתלמוד כ"רבותינו שבארץ ישראל (הוא) רבי אבא"(בבלי סנהדרין יז ב). רבים מהחכמים למדו ממנו תורה בארץ ישראל, ביניהם רב ספרא (ההלי פסחים נא ב). בתלמוד מסופר שמרוב אהבה לארץ ישראל היה מנשק את סלעי עכו(בבלי כתובות קיב א).
מסופר בתלמוד שכדי לקיים מצוות צדקה בסתר היה קושר בחלקו האחורי של בגדו כסף, ועניים היו מתירים את הקשר ולוקחים את הכסף (בבלי כתובות סז ב). רבי אבא מוזכר רבות בשני התלמודים. אחת הסוגיות הסבוכות בדיני ממונות קרויה על שמו נסכא דרבי אבא (בבלי בבא בתרא לג ב).
ישנו אמורא נוסף בשם "רבי אבא", חי בדור השישי. היה חברו של רב אשי (בבלי בבא קמא כז ב)