ספר המצוות לרמב"ם

ספר המצוות הוא חיבור שכתב הרמב"ם המונה את כל תרי"ג המצוות ופרטיהן. הספר מהווה מעין הקדמה לספר משנה תורה, ולכן ברוב הדפוסים נדפס בתחילתו. כרוב יתר ספריו של הרמב"ם, גם ספר המצוות נכתב בשפה הערבית.

הרמב"ם היה הראשון שמנה את המצוות לאחר בעל הלכות גדולות, ועד ימיו המנין שהיה נפוץ בקרב לומדי התורה היה מניינו של בה"ג, שלא פרט את טעמיו מדוע מנה כל מצווה ומצווה. לאור זאת, הרמב"ם ראה לנכון לכתוב מחדש את מנין המצוות עם פירוט קצר של מקורותיהן וכלליהן.

מבנה הספר[עריכה]

הספר מחולק ל"עשין"- רמ"ח מצוות עשה, ול"לאוין"- שס"ה מצוות לא תעשה.

בראשית הספר הרמב"ם מונה ארבעה עשר "שורשים", שהם כעין עקרונות שעל פיהם קבע אילו מצוות למנות ואילו לא (ראה להלן).

תרגומים ופירושים[עריכה]

הספר תורגם לראשונה על ידי רבי משה אבן תיבון, בנו של המתרגם רבי שמואל אבן תבון ונכדו של רבי יהודה אבן תבון. בהמשך תורגן על ידי הרב יוסף קאפח, ומהדורה זו הודפסה בסדרת "רמב"ם לעם" בהוצאת מוסד הרב קוק. בהמשך תרגם הרב קאפח את הספר בהמדורה שניה, והיא יצאה על ידי "מכון מש"ה".

הרמב"ן כתב השגו לספר, ובהן מונה מצוות שהשמיט הרמב"ם וכן כותב שלא למנות מצוות שכן מנה הרמב"ם.

הפירוש הידוע ביותר על ספר המצוות הוא "מגילת אסתר" לרבי יצחק ליאון. חלק נכבד מפירוש זה הינו יישובים להשגות הרמב"ן.

עקרונות[עריכה]

כאמור לעיל, בראשית החיבור מונה הרמב"ם ארבעה עשר שורשים המהוים מעין "עקרונות מנחים" לכתיבת החיבור ולמניית מצוות בכלל:

• אין למנות מצווה מדרבנן. הרמב"ם כותב כי בה"ג מנה מצוות דרבנן במניינו, כדוגמת מצוות נר חנוכה ומקרא מגילה ועוד.
• אין למנות מצווה הנלמדת מי"ג מדות או מריבוי. הרמב"ם מבקר את בעל הלכות גדולות על כך שמנה את מצוות יראת החכמים במניינו, על אף שנלמדת מריבוי^[1].
• אין למנות מצווה שלא נוהגת לדורות, שכן דברי חז"ל^[2] שמשה רבינו קבל מסיני תרי"ג מצוות נלמדים מן הפסוק "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" (דברים לג ד), ו"מורשה" היא דבר העובר בירושה מדור לדור. לטענתו, בעל הלכות גדולות מנה מצוות שאינן נוהגות לדורות אלא נאמרו לשעתן, כמצוות "ולא יבאו לראות כבלע את הקודש ומתו" (במדבר ד כ), שלדעת הרמב"ם נאמרה לדור המדבר בלבד.
• אין למנות מצוות כלליות הכוללות כל התורה כולה, כדוגמת הפסוק "ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו" (שמות כג יג).
• אין למנות את טעמי המצוות כמצוות בפני עצמן^[3], למשל הפסוק "ולא תחטיא את הארץ" ( דברים כד ג) שנאמר לגבי המחזיר גרושתו, שאין למנותו כמצווה בפני עצמה.
• אין למנות את שלילת החיוב, כלומר פסוקים הכתובים בלשון איסור, אך מורים כי אין חיוב לעשות פעולה מסוימת, ולא אוסרים אותה, כדוגמת "ולנערה לא תעשה דבר" (דברים כב כו), שאין כוונתו כי אסור לעשות לנערה דבר, אלא שאין חיוב להענישה על שנאנסה.
• אין למנות מספר מצוות שהן הקדמות לתכלית אחת- אלא למנות את אתותה התכלית בלבד. למשל, במצוות לחם הפנים נאמר "ולקחת סולת ואפית אותה שתים עשרה חלות" (ויקרא כד ה), ואין למנות את הלקיחה והאפיה כמצוות בפני עצמן, אלא רק את המצווה להיות לחם פנים במקדש תמיד.
• אין למנות חלקי מצווה, אף אם הוזכרו בפרט בתורה, למשל מצוות ארבעת המינים שבה אין למנות כל מין ומין בפני עצמו, אף על פי שנמנו כולם בתורה בפירוש, אלא למנות מצווה אחת לכולם.
• אין למנות חלקים שונים של אותה המלאכה, כדוגמת תהליכי הכנת קרבן מנחה: יציקת שמן, בלילה, פתיתה, מליחה, הגשה, תנופה, קמיצה והקטרה, שבה"ג מנאן כמצוות בפני צעמן.
• מצווה הנמשכת ימים מספר, אין למנות כל אחד ואחד מהם בפני עצמו. למשל: איסור אכילת חמץ בשבעת ימי חג הפסח נמנה כמצווה אחת ולא כשבע.
• אין למנות מצווה לדון כל אחד ואחד מחייבי מיתות בפני עצמו, אלא מנין כל מיתה ומיתה על כל חייבה. למשל: אין למנות מצווה לסקול את המחלל שבת ואת העובד עבודה זרה וכו', אלא למנות מצווה אחת והיא לסקול את חייבי הסקילה.

לקריאה נוספת[עריכה]

• המצוות ההכרחיות

הערות שוליים