עקידת יצחק
|
|
- ערך זה עוסק בעקידת יצחק אבינו על ידי אברהם אביו. אם התכוונתם לפירוש על התורה מאת רבי יצחק עראמה, עיינו בערך עקידת יצחק (ספר).
עקידת יצחק, המתוארת בפרשת וירא הוא הנסיון החשוב ביותר בו עמד אברהם אבינו. לכן, הוא מוזכר בתפילות ישראל בתור זכות לצאצאיו: קוראים את הפרשה בראש השנה, תוקעים בשופר של איל כדי להזכירה ומזכירים אותה בברכת הזכרונות: "ועקדת יצחק היום לזרעו תזכור" וכן בהזדמנויות נוספות (ישנו מנהג לקרוא את פרשת העקידה ביום יום לפני תפילת שחרית. בסליחות רבות ישנם פיוטים שנועדו להזכיר לפני השי"ת את עקדת יצחק. לדוגמא: הפיוט "אם אפס רובע הקן").
העקידה הייתה "עַל אַחַד הֶהָרִים, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ" "אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה". לפי המסורת במקום בו נמצאת אבן השתיה. לאחר ניסוי אברהם הוא זוכה להבטחה האלוקית על עתיד עם ישראל. הוא שב לחברון ולפי המפרשים, כאשר שרה אימנו שמעה מה שקרה "פרחה נשמתה". הפרשה לאחריה פרשת חיי שרה מספרת על מות שרה.
סיפור העקידה[עריכה]
התורה מתארת שאברהם נצטווה "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ". אברהם הזדרז והשכים בבוקר וחבש בעצמו את חמורו (וכפי שדורשים חז"ל שהאהבה מקלקלת את השורה). הוא לקח עמו את שני נעריו שהיו לפי המדרש ישמעאל ואליעזר. ביום השלישי הגיעו להר המוריה, ושם רואים אברהם ויצחק לפי המדרש (מובא ברש"י)"ענן קשור על ההר", והם מבינים שזה המקום. הם משאירים את שני הנערים עם החמור ועולים לבדם. בדרך שואל יצחק את אברהם "הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה?", ואברהם עונה לו "אֱלֹקִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי", ולמרות שיצחק הבין את התשובה שהיא "ואם אין שה, לעולה בני (רש"י)", הם הולכים יחדיו - בלב שווה. כשהם מגיעים עוקד (קושר) אברהם את יצחק בנו למזבח ומכין את המאכלת לשחוט את בנו,ואז קורא מלאך ה' אליו "אברהם אברהם אל תשלח ידך מאומה ואל תעש לו מאומה". אברהם מסתכל ומוצא איל אחר נאחז בסבך בקרניו (וזה אחד הרמזים לשופר, שהוא מזכיר את אילו של יצחק). אברהם מקריב אותו במקום יצחק, ומובא מדרש ברש"י: "על כל עבודה שעשה ממנו היה מתפלל ואומר יה"ר שתהא זו כאלו היא עשויה בבני כאלו בני שחוט כאלו דמו זרוק כאלו בני מופשט כאלו הוא נקטר ונעשה דשן". בעקבות עמידת אברהם בניסיון מבטיח לו ה': "בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה' כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ, כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו".[1]
מורשתו של אברהם[עריכה]
חז"ל דנים בשאלה מדוע אברהם אבינו נבחר לעמוד בנסיון כה קשה. במדרש תנחומא לפרשת וירא נאמר: "וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְהָאֱלֹהִים, נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם, זהו שאמר הכתוב, "ה' צַדִּיק יִבְחָן" (תהלים י"א,ה').
אמר רבי יונה: הפשתן הזה כל זמן שאתה כותש עליו משתבחת, אימתי כשהוא יפה אבל כשהוא רע אתה כותש עליו והוא מתפקע, כך אין הקב"ה מנסה אלא לצדיקים.
א"ר יהודה בר שלום היוצר הזה אינו מקיש על כלי וקנקן רעוע שלא ישבר, ובמה הוא מקיש על הבריא.
כך אין הקדוש ברוך הוא מנסה לרשעים �לא לצדיקים שנאמר "ה' צַדִּיק יִבְחָן".
א"ר אלעזר: לבעל הבית שיש לו ב' פרות אח' כחה יפה ואחת כחה רע, על מי הוא מטיל את העול לא על אותה שכחה יפה הוי אומר ה' צדיק יבחן, לכך נאמר והאלהים נסה את אברהם:(סימן ב')
הרב אביגדר הלוי נבנצל בשיחתו על פרשת וירא בשנת תשס"ח בישיבת הכותל בירושלים בוחן : מה היה הנסיון בעקדת יצחק ?. מה הייתה גדולתו המיוחדת של אברהם אבינו שהסכים לשחוט את בנו ? הרי הרבה יהודים מסרו את עצמם ואת בניהם למיתה על קידוש השם לדורות, ואם כן, מה המיוחד במה שעשה אברהם ?
לקושייה העתיקה, מדוע אברהם לא הרהר אחרי הציווי של הקב"ה, מובא תרוץ מפי רבי חיים מוולוז'ין תק"ט (1749) - תקפ"א ()1821 מחשובי תלמידיו של הגאון מווילנה, אשר פירש את הפסוק מספר משלי:" מִתְהַלֵּךְ בְּתֻמּוֹ צַדִּיק; אַשְׁרֵי בָנָיו אַחֲרָיו." (כ',ז'). הרב מוולוז'ין כותב: "כי כמה מידות שהצדיק טרח ויגע להשיגן - לבניו אחריו המה כטבע מוטבע". לאחר שאברהם אבינו עמד בעשרה נסיונות מכבשן האש באור כשדים עד עקידת יצחק בהר המוריה ולא הרהר במידותיו של הקב"ה".
הר נבנצל מוסיף הכח של היהודים למסור עצמם למיתה על קידוש השם הוא "ירושה" מאברהם אבינו. הוא ממחיש זו מדוגמא שהביא [[רבי חיים לייב שמואלביץ תרס"ב (1901)- תשל"ח] (1979) שהיה ראש ישיבת מיר אשר חי המאה שנה אחריו במסכת גיטין מסופר על מעשה "חנה ושבעה בניה אשר נהרגו לפני הקיסר היות וסרבו להשתחוות לצלם. כאשר הגיע תורו של בנה האחרון, השביעי, מצטטת הגמרה את האם:"אמרה לו בניי לכו ואמרו לאברהם אביכם אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות " (נ"ז,ב'). מסביר הרב שמואלביץ מה התכוונה חנה לומר:"ראה כמה עמוק הוא הרושם שעשתה העקדה שלך בנפשות ישראל ! הנה מכח העקידה שלך, הצלחתי להגיע עד לעקידה של שבעה מזבחות".
העקידה גרמה לאברהם אבינו להוריש את תכונת המסירות-נפש לכל זרעו אחריו [2]בניגוד לשאר תשעת הנסיונות.
בני הפליגשים[עריכה]
לאחר העקידה מובאת עוד פרשייה קצרה בה מסופר כי מילכה ילדה אף היא בנים לנחור, וכי פילגשו ראומה ילדה אף היא את הנזכרים בשמותיהם. אמנם לא ממש בור למה לסיים את האירוע הנשגב בסיפור מדרגה שנייה? תמיהה זו בולטת עוד יותר ביום השני של ראש השנה, שם יש עניין מיוחד לקרוא על העקדה, שהיא אחד מסמלי היום. יש בפרשת העקידה פסוקים כדי הצורך לחמשת הקרואים לתורה ביום זה. צריך היה לכאורה לסיים ב"וישב אברהם בבאר שבע". למה אנו שבים מבית הכנסת ביום משמעותי זה עם טבח, גחם, תחש ומעכה?
רש"י מסביר שעיקרו של תיאור זה בא בשביל המילים "ובתואל ילד את רבקה", ושמשפחתו של אברהם כוללת גם את צאצאי נחור ושיש ממי לקחת אישה ליצחק. אבל את כל זה אפשר היה לדחות לפרשת חיי שרה, אשר בה מציגה רבקה את עצמה לפני עבד אברהם באופן ברור העונה על המבוקשת בעבור יצחק: "בת בתואל אנוכי, בן מִלכה אשר ילדה לנחור". ייתכן יש כאן כוונה להדגיש שאברהם, אשר התעלה למעלה האמונית הגבוהה ביותר של בן אנוש, עדיין נשאר מחויב גם כלפי טבח, גחם, תחש ומעכה. וכן פירש הרש"ר הירש כי גם לאחר שאברהם ויצחק התעלו בהר המוריה, עדיין "שבים הם אל האנשים אשר השאירום לרגלי הר המוריה, והולכים עמם יחדיו" בניגוד לאנשים אחרים שהיו עלולים לאבד כל עניין בחיים הארציים הרגילים ובבני האדם הארציים הרגילים לאחר התרוממות רוחנית כה גדולה.
הערות שוליים[עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכה]
- עקידת יצחק באתר 'מקראות גדולות הכתר'
- מאמרים על עקידת יצחק - אתר תורה
- סדרת שיעורי עיון בעקידת יצחק מאת הרב חיים דרוקמן