פרשני:בבלי:חולין לו ב
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא[עריכה]
לאו, למעוטי (האין זה בא למעט) חיבת הקדש, ולומר שיש כח הכשר שאין אלא במים ולא בדבר אחר.
ודחינן: לא. חד קרא מלמד שצריך הכשר בטומאת מת. 301 וחד קרא מלמד בטומאת שרץ.
301. שני הפסוקים כתובים בפרשת טומאת שרצים, אבל דורשים שאם אינו ענין לשרץ - תנהו ענין למת (רש"י).
וצריכי.
דאי אשמעינן בטומאת מת בלבד, 302 הוה אמינא: התם הוא דבעי הכשר משום דלא מטמא בשיעור קטן כעדשה אלא בכזית ממנו. אבל שרץ, דמטמא בכעדשה, אימא חמור הוא אף לענין זה, ולא ליבעי הכשר.
302. אילו היה דין הכשר כתוב במת - היה צריך להסביר מדוע לא נלמד ממנו לטומאות אחרות, אבל האמת היא שלא כתוב במת דין הכשר, ואילו היה כתוב רק פסוק אחד - לא היינו מעמידים אותו במת, ולכן אין צורך להסביר מדוע אין ללמוד שרץ ממת, אלא שכך דרך הגמרא לומר שאפילו אם היה פסוק מפורש במת - אין ללמוד שרץ ממנו. (תוד"ה ואי).
ואי אשמעינן בשרץ בלבד, הוה אמינא: משום דלא מטמא את האדם והכלים טומאת שבעה, אבל מת החמור דמטמא אדם וכלים טומאת שבעה, אימא לא ליבעי הכשר באוכלים. צריכא.
מתיב רב יוסף ממשנתנו: רבי שמעון אומר: הוכשרו בשחיטה. דברי רבי שמעון הם בבשר חולין שלא נאסר באכילה כשהוא טמא, וכשאמר "הוכשרו", בודאי שכוונתו שיקבל טומאה, ואפילו למימני בהו ראשון ושני, ויטמאו תרומה וקדשים האסורים באכילה כשהם טמאים 303 .
303. רש"י מפרש, שבבשר חולין עצמו אין נפקא מינה בטומאותו או בטהרתו, וקושית רב יוסף היא שאם הכשר שלא על ידי משקה לא גורם לאוכל לטמא תרומה וקדשים, מאי נפקא מינה במה שהבשר הוכשר בשחיטה! ונראה מרש"י, שאף חולין שנעשו על טהרת הקדש - שבהם עוסקת המשנה - לא אסורים באכילה כשהם טמאים, וכל חומרתם היא כלפי קדשים שנוגעים בהם. (ועיין רש"ש). והבית מאיר בחידושיו על הש"ס הקשה על פירוש רש"י מהגמרא לעיל (לג א) שמקשה על המשנה "ידים שניות הן, ואין שני עושה שלישי בחולין" משמע שאילו היה שלישי בחולין היה מובן מה שאין לאכול את הבשר בידים מסואבות, וצריך לומר שהמשנה עוסקת בחברים שאוכלים חולין בטהרה! ועיין בהערה 233 שהרא"ש לא רצה להעמיד את המשנה בפרושים, ומפרש שמדובר באדם שרוצה לאכול תרומה וכשאוכל בשר טמא נפסל גופו מאכילתה, ולפי פירושו מובן פירוש רש"י כאן, שאם הבשר לא מטמא אחרים - הוא גם לא פוסל את אוכלו מלאכול בתרומה. והר"ן מפרש את קושית הגמרא פשוט, שאילו היה שונה דין ההכשר שעל ידי שחיטה מהכשר שעל ידי משקין, היתה המשנה מפרשת דבר זה. (חידושי הר"ן).
ומקשה רב יוסף על רבי אלעזר: אמאי הם מטמאים אחרים והלוא לדבריך יש ללמוד מהפסוק שרק הכשר הבא על ידי מים גורם טומאה לאחרים, והא לאו אוכל הבא במים הוא!
אמר ליה אביי: עשאוהו להכשר זה כהכשר מים מדרבנן, אבל מדאורייתא אין הכשר שגורם טומאה לאחרים אלא הכשר מים לדעת רבי אלעזר.
אמר רבי זירא: תא שמע: הבוצר ענבים בשביל לדרכם בגת ולא בשביל אכילתם, שמאי אומר: הוכשר במשקה שיצא מהם 304 . הלל אומר: לא הוכשר כי הבוצר לא רוצה במשקה שהרי הוא הולך לאיבוד. ואחרי שנשאו ונתנו שתיק ליה הלל לשמאי והודה לו. והטעם הוא, שגוזרים שמא יניח את הענבים בקופות מזופפות, שבהן אין המשקים הולכים לאיבוד, ונוח לו במשקים, והם מכשירים 305 .
304. לשון רש"י במסכת שבת "הוכשרו ביין הנדלף מהם" (שבת ט"ו ע"א ד"ה שמאי אומר). ומשמע שאם לא היה עליהם יין - לא הוכשרו. וכן דעת הרמב"ן, שלא גזרו אלא במשקין שמכשירים שלא לרצון גזירה משום משקין היוצאים לרצון, אבל אם לא היה על הענבים משקין כלל - לא גזרו. והרמב"ם כתב: "הבוצר לדרוך - הוכשר לטומאה ואף על פי שלא נפלו משקין על הבציר כלל" (פי"א מטומאת אוכלים ה"א). 305. רש"י כאן הביא טעם זה, ויש בגמרא במסכת שבת טעמים נוספים לגזירה זו. (שבת יז א).
ומקשה רבי זירא: אמאי הם מכשירים 306 , ומשקבלו הענבים של חולין טומאה, הם מטמאים תרומה וקדשים ואוסרים אותם 307 , והא לאו אוכל הבא במים הוא, ואין לנו אלא שיהיה הוא בעצמו נפסל לדעת רבי אלעזר!
306. קשה, הלוא טעם הדבר שהענבים הוכשרו הוא משום חשש שמא יבוא עליהם יין שמכשיר מהתורה ויש להחמיר ולהחשיבם כאילו בא עליהם יין זה, ומה ענין זה אצל דברים שביסודם אינם מכשירים משום משקה! ואומרים התוספות, שקושית רבי זירא היא, מאחר שלא מצינו בתורה דבר המכשיר לכל ענין אלא בהכשר של משקין, אין לנו להחמיר מדרבנן בהכשר שלא במשקין יותר מהכשר שלא במשקין שהוא מהתורה. (תוד"ה מתיב). ולדעת הרמב"ן והר"ן הסוגיא שלנו חולקת על הסוגיא במסכת שבת, וסוברת שאין סיבת ההכשר בבוצר לגת משום גזירות אלא שהבצירה עצמה מכשירה מדרבנן. 307. קושית הגמרא כאן מתפרשת כמו קושית הגמרא לעיל, וכשם שלעיל פירש רש"י שאין לומר שההכשר רק גורם לאוכל המוכשר להטמא ולא לאחרים מפני שאין איסור לאכול חולין טמאים, כך יש לפרש כאן. ועיין בהערה 303 שיש מפרשים את הגמרא שלא כרש"י. והרש"ש מקשה על פירוש רש"י, שכאן יש נפקא מינה במה שהענבים הוכשרו ומקבלים טומאה, שכאשר יפרישו מהם תרומה תהיה זו תרומה טמאה!
אמר ליה אביי: עשאוהו כהכשר מים מדרבנן.
אמר ליה רב יוסף לאביי: אמינא לך אנא קושיא מהוכשרו בשחיטה, ואת אמרת לי שעשאוהו כהכשר מים מדרבנן, וכן אמר לך רבי זירא קושיא מבוצר לגת ואמרת ליה: עשאוהו כהכשר מים, הרי שכל הכשר עשאוהו כהכשר מים, אם כן לרבי שמעון בן לקיש שהסתפק בהכשר של חיבת הקדש נמי יש לנו לומר עשאוהו כהכשר מים ויש בו ראשון ושני, ומהי בעיתו של ריש לקיש!
אמר ליה אביי: נכון שעשו חכמים את ההכשר משום חיבת הקדש כמו הכשר מים, ולא הסתפק ריש לקיש בכך, אבל משום טומאה דרבנן זו אין לשרוף תרומה וקדשים אלא רק לתלות ולא לאכלם. ואטו (וכי) רבי שמעון בן לקיש לתלות קמיבעיא ליה? בודאי שיש לתלות מדרבנן, כי קא מיבעיא ליה: האם לשרוף תרומה וקדשים שנגעו בקדש שנטמא והכשרו הוא על ידי חיבת הקדש, כי טומאתם היא מהתורה, או שאין לשרוף כי אין טומאתם מהתורה.
ושמעינן מדאביי: מכלל דעיקר חיבת הקדש שמכשירה - דאורייתא היא 308 , שהרי כל הבעיה היתה רק אם היא עושה ראשון ושני מדאורייתא.
308. הרמב"ם פסק שדין חיבת הקדש מכשרת הוא מדרבנן. (פ"י מטומאת אוכלין הי"ז). והשיג הראב"ד: "אמר אברהם, והלוא במסכת חולין למדו לחיבת הקדש שמכשרתן מן התורה, אלא שהוא ספק אם מונין בו ראשון ושני או לא". ותירץ הכסף משנה, שהרמב"ם סבר שאביי פירש בדעת ריש לקיש שחיבת הקדש - דאורייתא, אבל רב יוסף שהקשה על ריש לקיש סובר שחיבת הקדש היא מדרבנן, ופסק הרמב"ם כרב יוסף. ודעת הרמב"ן, שדין זה שאוכלים של קדש לא צריכים הכשר מים הוא מהתורה, אבל דין זה שאפילו עצים ולבונה שאינם ראויים לאכילה - מקבלים טומאה הוא דרבנן, והדרשה שדרשו מ"והבשר" לרבות עצים ולבונה היא אסמכתא, ועיקר הדרשה היא לענין אוכלים שלא בא עליהם מים. (לעיל ל"ה ע"א בד"ה אלא קדש מקודש). והמנחת חינוך כתב בדעת הרמב"ם ההיפך מהרמב"ן, שלענין ביאת מים אין חילוק בין קדשים לחולין מדאורייתא לפי שביאת מים זה גזירת הכתוב, אבל במה שצריך אוכל לקבל טומאה מפני שאוכל הוא דבר חשוב, בזה חיבת הקדש - דאורייתא לפי שהקדש מחשיב את הדבר. (מנחת חינוך מצוה קמ"ה אות ו').
ומבררינן: מנא לן (מנין לומדים זאת מהתורה)?
אילימא מדכתיב בבשר שלמים "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל" (ויקרא ז' י"ט).
והוינן בהאי קרא: האי בשר, דאתכשר במאי? (בשר זה, במה הוכשר?)
אילימא: דאתכשר בדם השחיטה? האם דם זה של קדשים מכשיר?
והאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מנין לדם קדשים שאינו מכשיר? שנאמר "לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים" (דברים י"ב ט"ז) דם הנשפך כמים מכשיר, שאינו נשפך כמים אלא נזרק על המזבח אינו מכשיר!
אלא נימא: דאיתכשר בשר השלמים במשקי בית מטבחיא (במשקין שבבית המטבחיים של העזרה) שהרי הדיחו את הבשר במים אלו.
ודחינן: האם מים אלו מכשירים? והא אמר רבי יוסי ברבי חנינא: משקי בית מטבחיא לא דיין שהן דכן (לא די שהם טהורים) ואינם מטמאים 309 את הקדשים כמו שהעיד יוסי בן יועזר אלא שאף אין מכשירין. וכי תימא: תרגמא (יש להעמיד) את עדותו של יוסי בן יועזר אדם, ובדם הוסיף רבי יוסי ברבי חנינא שאינו מכשיר, מפני הדרשה של רבי יוחנן שדם קדשים לא מכשיר, אבל מים של בית מטבחיא מכשירים.
309. נחלקו אמוראים בדין הזה במסכת פסחים. לדעת רב משקי בית מטבחיא לא מקבלים טומאה לפי שכל טומאת משקין אינה אלא מדרבנן, ורבנן לא גזרו במשקין אלו. ולדעת שמואל משקי בית מטבחיא מקבלים טומאה אלא שאינם מטמאים, כי מדאורייתא משקין מקבלים טומאה ואינם מטמאים אחרים ובמשקי בית מטבחיא העמידו חכמים על דין תורה. (פסחים ט"ז ע"א).
ודחינן: והא "משקי בית מטבחיא דכן" קאמר בלשון רבים, משמע שכל המשקים של העזרה לא מטמאים ולא מכשירים. וחוזרת השאלה במה הוכשר הבשר שהתורה אוסרת אכילתו משום טומאה.
ואמרינן: אלא לאו, דאתכשר בחבת הקדש, ומכאן שחיבת הקדש מכשירה קדשים מדאורייתא ואינם צריכים הכשר מים 310 .
310. יש להבין, הלוא התורה מדברת בבשר שלמים שנאכל בכל העיר, ואפשר לומר שהבשר הוכשר בירושלים ולא במשקי בית מטבחיא שהם משקין שבעזרה! ובאמת במסכת פסחים הגמרא שואלת על משנה שאלה דומה לשאלת הגמרא כאן, ומפרש רש"י שם שאין לשאול על התורה שאומרת "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל" במה הוכשר הבשר? מפני שהתשובה היא שבשר שלמים נאכל בכל העיר ומדיחים אותו ומבשלים אותו שם. (פסחים כ' ע"א ד"ה האי בשר). ומפרש הגרע"א, שבגמרא במסכת פסחים יש סברא שהמים המכשירים מדאורייתא הם רק מים מחוברים, דהיינו מים שבשעת חיבורן נדבקו באוכל והעלו את האוכל מהמים, ומבואר שם בגמרא שהאומר שאף מים של בית מטבחיא לא מכשירים סובר שתלושים לא מכשירים מדאורייתא, וחכמים לא גזרו במים של בית מטבחיא. (פסחים ט"ז ע"א ועיין שם בתוד"ה חד). ולפי זה מפרש רע"א, שהגמרא כאן רוצה להוכיח שחיבת הקדש דאורייתא לפי השיטה של רבי יוסי ברבי חנינא שמים של בית מטבחיא לא מכשירים מפני שמהתורה משקין תלושים לא מכשירים, ואין למצוא הכשר לבשר השלמים מהתורה, שהרי המים שמדיחים אותו ומבשלים אותו בהם הם תלושים. (רע"א על תוד"ה ועדיין).
ודחינן: ודלמא נעשה ההכשר במים של חולין וכדרב יהודה אמר שמואל.
דאמר רב יהודה אמר שמואל: כיצד בשר קדשים מוכשר בלא חיבת הקדש 311 ? כגון שהיתה לו פרה של זבחי שלמים, 312 והעבירה בנחל בדרך למקדש. שחטה בעזרה ועדיין משקה טופח עליה, ונפל מהעור לבשר 313 ומכשיר.
311. במסכת פסחים הגמרא מביאה משנה שאומרת שמחט שנמצאת בבשר הקרבן - הבשר טמא. ושואלת הגמרא: במה הוכשר הבשר? ואומרת הגמרא, שאם נאמר שהבשר הוכשר בחיבת הקדש, יש לנו לפשוט את בעית ריש לקיש שמונין בו ראשון ושני, שהרי כתוב במשנה שהבשר טמא שמשמעו שמטמא אחרים, ולא כתוב פסול. והגמרא מביאה את דברי שמואל שמדובר בבהמה שהעבירה בנחל. 312. כתב רש"י, שמפני שני דברים נקט שמואל זבחי שלמים ולא קרבן אחר. א. הפסוק בתורה שמדבר על בשר שנטמא הוא בשלמים. ב. מכיון שבשר השלמים ועורן שייך לבעלים, רגיל הוא לטרוח ולהעביר אותם בנהר סמוך לשחיטתם כדי שיהיה קל להפשיטם. והקצות החושן אומר טעם נוסף, שרק קדשים קלים שהם ממון בעלים הם מוכשרים כשנוח לבעלים במים, אבל קדשי קדשים שהם ממון גבוה אינם מוכשרים לפי שצריך שיהיה נוח לבעלים במים ולא די במה שנוח לנותן המים. (קצוה"ח סי' ת"ו). ועיין בהערה 165 שהבאנו מחלוקת ראשונים בנידון. 313. רש"י. והתוספות חולקים ואומרים שמים שנמצאים על העור מכשירים את הבשר לפי שהוא שומר של הבשר (תוד"ה ועדיין).
ומסקינן: אלא לומדים שחיבת הקדש מכשרת, מסיפא של הפסוק "והבשר אשר יגע", דכתיב "והבשר כל טהור יאכל בשר" (ויקרא ז' י"ט). "והבשר" מיותר, ודורשים ממנו לרבות עצים ולבונה של קדש.
וכי עצים ולבונה בני אכילה נינהו? ומאיזה טעם הם מקבלים טומאה?
אלא, משום שחבת הקדש מכשרא להו, ומשויא להו אוכל (ועושה אותם לאוכל).
הכא נמי, חבת הקדש מכשרתה בלי מים.
דרשני המקוצר[עריכה]
דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב | דף קיד ע"א | דף קיד ע"ב | דף קטו ע"א | דף קטו ע"א | דף קטו ע"ב |דף קטז ע"א | דף קטז ע"ב | דף קיז ע"א | דף קיז ע"ב | דף קיח ע"א | דף קיח ע"ב | דף קיט ע"א | דף קיט ע"ב | דף קכ ע"א | דף קכ ע"ב | דף קכא ע"א | דף קכא ע"ב | דף קכב ע"א | דף קכב ע"ב | דף קכב ע"ב | דף קכג ע"א | דף קכג ע"ב | דף קכד ע"א | דף קכד ע"ב | דף קכה ע"א | דף קכה ע"ב | דף קכו ע"א | דף קכו ע"ב | דף קכו ע"ב | דף קכז ע"א | דף קכז ע"ב | דף קכח ע"א | דף קכח ע"ב | דף קכט ע"א | דף קכט ע"ב | דף קל ע"א | דף קל ע"ב | דף קלא ע"א | דף קלא ע"ב | דף קלב ע"א | דף קלב ע"ב | דף קלג ע"א | דף קלג ע"ב | דף קלד ע"א | דף קלד ע"ב | דף קלה ע"א | דף קלה ע"ב | דף קלו ע"א | דף קלו ע"ב | דף קלז ע"א | דף קלז ע"ב | דף קלז ע"ב | דף קלח ע"א | דף קלח ע"ב | דף קלט ע"א | דף קלט ע"ב | דף קמ ע"א | דף קמ ע"ב | דף קמא ע"א | דף קמא ע"ב | דף קמב ע"א |