פרשני:בבלי:חולין ק א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין ק א

חברותא[עריכה]

ומשנינן: "בריה" שאני!
שנינו במשנה: וכן חתיכה של נבלה שנתבשלה עם החתיכות. בזמן שמכירן - בנותן טעם ואם לאו, כולן אסורות!
מדאורייתא, כל דבר איסור שהתערב ברוב היתר מתבטל ברוב, אלא שהחמירו חכמים לאסור "דבר חשוב" שהתערב ברוב, שלא יתבטל.
ונחלקו, במשנה במסכת ערלה, חכמים ורבי מאיר מהו "דבר חשוב" שאינו מתבטל ברוב. לחכמים יש ששה דברים חשובים ביותר שאינן מתבטלין, ואילו אליבא דרבי מאיר דבר שנוהגים למנות כל יחידה ממנו בתור יחידה נפרדת, הרי הוא דבר חשוב.
ונחלקו רבי יוחנן וריש לקיש בביאור דברי רבי מאיר.
לדעת רבי יוחנן, רק דבר שהוא כה חשוב, עד שהכל מוכרים אותו במנין, ואין כלל אנשים שמוכרים אותו באומד, רק הוא נקרא "דבר חשוב" שאינו מתבטל ברוב, אבל אם יש אנשים שאין מחשיבים אותו כל כך ומוכנים למכור אותו באומד בלי למנות כל יחידה בפני עצמה, אין הוא נקרא "דבר חשוב", אלא הרי הוא מתבטל ברוב.
וכך אמר רבי מאיר אליבא דרבי יוחנן: "את שדרכו למנות", דהיינו, שכך היא דרכו אצל כל האנשים, להמכר אך רק במנין, הוא הנקרא "דבר חשוב".
ואילו ריש לקיש סובר שדי בכך שיש אנשים המוכרים אותו במנין כדי להחשיבו, על אף שיש אנשים אחרים שמוכרים אותו באומד.
וכך אמר רבי מאיר אליבא דריש לקיש: "כל שדרכו לימנות", והיינו, כל דבר שיש שמונים אותו הרי הוא חשוב, על אף שאין כל האנשים מונים אותו.
מחלוקתם של חכמים ורבי מאיר נשנתה במסכת ערלה ביחס לחבילות תלתן, שהיו אסורות בהנאה משום כלאי הכרם, והתערבו בחבילות היתר.
אליבא דחכמים מתבטלים חתיכות התילתן האסורות ברוב של אחד למאתיים (כדין כלאי הכרם שזהו השיעור לביטולן ברוב), משום שאין חבילות התלתן בכלל ששת הדברים החשובים מאד, ואילו רבי מאיר אומד שאינן מתבטלות ברוב כיון שדרך בני אדם למנותן.
והשתא הוינן בדברי המשנה שחתיכת נבלה אינה מתבטלת ברוב.
אמאי אסורות כל החתיכות שהתערבה בהן חתיכת הנבילה? ותבטיל חתיכת הנבילה ברובא דחתיכות היתר!?
וכי תימא, שחתיכת נבילה מיקרי דבר חשוב, והויא כחבילת תלתן האסורה שהתערבה בחבילות היתר שאינה מתבטלת אליבא דרבי מאיר משום חשיבותה, שכן דרך בני אדם למנות חבילות תלתן, וכמו כן כאן, יש בני אדם שדרכם למנות חתיכות בשר.
הרי הניחא למאן דאמר (ריש לקיש) "כל שדרכו לימנות" שנינו בדברי רבי מאיר, והיינו שיש אנשים שמונים אותן, הוא הדין הכא בחתיכות בשר, יש אנשים שדרכם למנות את חתיכות הבשר, כל יחידה בנפרד, כאשר הם מזמנים אורחים. ומונים את חתיכות הבשר לפי מנין האורחים. הילכך, חשיבא האי חתיכת בשר נבילה ואינה מתבטלת ברוב.
אלא למאן דאמר (רבי יוחנן) "את שדרכו לימנות" שנינו בדברי רבי מאיר, והיינו דוקא דברים המיוחדים למנין, שהכל נוהגים למנותן (כגון תבלין) הוא דאינן מתבטלין ברוב, אבל דברים שלעתים מתייחסים אליהם גם באומד הרי הם מתבטלים ברוב, מאי איכא למימר? שהרי חתיכות בשר לפעמים מתייחסים אליהן באומד ולא במנין!?
ומשנינן: שאני חתיכה של בשר, שיש לה חשיבות אחרת, הואיל וראויה להתכבד בה לפני האורחים, ומכח חשיבות שכזו היא אינה מתבטלת ברוב.
וצריכא לאשמעינן שגיד הנשה אינו מתבטל ברוב, וכמו כן שחתיכת נבילה אינה מתבטלת ברוב.
דאי אשמעינן גיד הנשה בלבד, הוה אמינא משום ד"בריה" היא, ומכח חשיבותה של בריה היא אינה מתבטלת, אבל חתיכה אימא לא חשיבא ותיבטל.
ואי אשמעינן חתיכה, הוה אמינא דחשיבותה היא הואיל וראויה להתכבד בה לפני האורחים, אבל גיד הנשה אימא לא חשיב ויבטל, הילכך צריכא לאשמעינן תרוייהו.
דרש רבה בר בר חנה: חתיכה של נבלה ושל דג טמא הניכרת בתערובת - אינה אוסרת בפליטתה את התבשיל עד שתתן (והיינו, שיש בכוחה ליתן) טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות שבקדרה.
אוקי רב אמורא עליה, העמיד רב מתורגמן, שיעמוד לפניו, וידרוש וישמיע לרבים שאין הלכה כדברי רבה בר בר חנה, אלא - כיון שנתנה חתיכת הנבילה טעם בחתיכה של בשר היתר הסמוכה אליה, הרי החתיכה עצמה של ההיתר, שנבלע בה טעם נבלה, נעשית כאילו היא עצמה נבלה, ואוסרת חתיכת ההיתר הבלועה בטעם נבלה את כל החתיכות כולן - מפני שהן מינה של חתיכת ההיתר. וקא סלקא דעתין שטעם הדבר הוא, משום שמין במינו לא בטל, ואפילו היה בכלל חתיכות ההיתר די חתיכות בכדי לבטל את שתי החתיכות של הנבילה ושל החתיכה שבלעה ממנה.
ואיירי בכגון שחתיכת ההיתר היתה סמוכה לחתיכת הנבלה תמיד, או שנתבשלה חתיכת ההיתר עמה תחילה, לפני שהיה ששים בקדרה כנגד חתיכת הנבלה, ואחר כך נתן לקדרה את חתיכות ההיתר האחרות.  11 

 11.  בביאור שיטת רב שחתיכה עצמה נעשית נבילה מצינו כמה ביאורים בדברי רבותינו הראשונים. המאירי בשם רש"י, וכן התוס' בשם רבינו תם, וכן הריטב"א, מבארים את דברי רב, שכל חתיכת היתר שקיבלה טעם מן הנבילה, נעשית חתיכת ההיתר כנבילה עצמה, ולכן היא אוסרת כל החתיכות שהן ממינה, אפילו הן אלף, כדין מין במינו, וכמו כן, אם התבשלה החתיכה עם חתיכות אחרות שאינן ממינה, הרי אפילו אם יש בחתיכות האחרות ששים כנגד הטעם של האיסור שבלעה החתיכה, אך אין בהן ששים כנגד החתיכה עצמה, נאסרות כל החתיכות, כיון שאנו מחשיבים את החתיכה שנעשה כנבילה כאילו היא הנבילה בעצמה, ולא שאנו אוסרים אותה מחמת הטעם של הנבילה הבלוע בה. התוספות מביאים את שיטת רבינו אפרים שרק לגבי איסור של בשר בחלב אנו אומרים שהחתיכה עצמה נעשית נבילה, אבל בשאר האיסורים אין החתיכה של ההיתר נעשית לחפצא של איסור, אלא כל מה שאמר רב הוא, שאם הנבילה נתנה טעם בחתיכת היתר, נחשב האיסור כאילו הוא קיים בעין, ולכן הוא אוסר במין במינו אפילו במשהו, אבל בשאינו מינו הוא אינו אוסר אם יש ששים כנגד הטעם, על אף שאין ששים כנגד חתיכת ההיתר. ורע"א (דרוש וחידוש לחולין קה א) דן לפי שיטת רבינו שמואל, שדבר המקבל טעם איסור נעשה המקבל כשם האיסור של הטעם הבלוע בו, וכגון יין נסך הנבלע במים, נחשבים המים כאיסור נסך, והם נחשבים כמין במינו לגבי מים אחרים, האם הם הופכים לשם "מים נסך", או רק נאסרים "מכח יין נסך", ונפקא מינה לגבי המים הללו אם יאסרו מים אחרים אפילו באלף, כדין יין נסך שאינו בטל אפילו באלף. וכתב רע"א: הגע עצמך! ירק שבלע יין נסך בנותן טעם, ונתערב בירק אחר, וכי בזה נוכל לומר ולקרוא על הירק שם נסך, ולומר דלא בטל! ? דהא לא שייך "ירק נסך"!
אמר ליה רב ספרא לרב: מכדי, רב דאמר חתיכת ההיתר נעשית בעצמה נבלה, ואוסרת את שאר החתיכות מדין "מין במינו לא בטיל", כמאן אמרה לשמעתיה"? - כרבי יהודה, דאמר מין במינו לא בטיל.
ואם כן, מאי איריא דנקט רב בדבריו כי נתנה חתיכת הנבלה טעם בחתיכת ההיתר, נאסרה החתיכה עצמה כנבלה ואוסרת את שאר חתיכות ההיתר? והרי אפילו כי לא נתנה חתיכת הנבלה טעם בחתיכת ההיתר, נמי לא בטלה חתיכת הנבלה המעורבת בחתיכות בשר ההיתר! שהרי חתיכת הנבלה עצמה גם היא נחשבת למינייהו דחתיכות ההיתר, שכולן חתיכות בשר הן, ואם כן, היא עצמה אוסרת את כל החתיכות מהדין של "מין במינו לא בטיל"!?
אמר ליה אביי לרב ספרא: הכא במאי עסקינן, בשקדם וסלקו לחתיכת האיסור, וכן סילק את הרוטב מהקדרה לפני שנתן בה את חתיכות ההיתר, ונשארה בקדרה רק חתיכת ההיתר הבלועה בטעם האיסור, וקא משמע לן שהרי היא חוזרת ואוסרת את שאר החתיכות בפליטתה כאילו היא היתה נבלה בעצמה.
והיינו, שאפילו אם היא עצמה ניכרת, ואפשר לסלקה, עדיין אסורות כל החתיכות שבקדרה מכח פליטתה, כאילו היא בעצמה היתה נבלה, ואשמעינן דחתיכה שבלעה טעם איסור, היא עצמה נעשית נבלה, ולאסור בכך את חברותיה בפליטתה!

דרשני המקוצר[עריכה]