פרשני:בבלי:שקלים טו ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שקלים טו ב

חברותא[עריכה]

רבי אבון עבד אילין תרעיה  דסדרא רבא, (התקין פתחים ושערים בבית המדרשד הגדול שבמקומו).
אתא רבי מנא לגביה דרבי אבון, אמר ליה רבי אבון: חמי מאי עבדית (שיבח עצמו ואמר: ראה מה שעשיתי בבית הכנסת לפאר בית אלהינו).
אמר ליה: יש לקרוא עליך מקרא זה (הושע ח): "וישכח ישראל את עושהו - ויבן היכלות"!
וכי לא הוה בני נש דילעון באוריתא (וכי לא היו בני אדם הלומדים תורה) הזקוקים לממון לפרנסתם, והיה עדיף שהיית נותן ממונך לעניי תורה שעושין מצוות בכל עת, מאשר לבנות שערים להיכלות ה'.
שנינו במשנה: לשכת הכלים - כל מי שהוא מתנדב כלי זורקו לתוכה, ואחת לשלשים יום הגזברים פותחין אותה וכל כלי שמצאו בו צורך לבדק הבית מניחין אותו, והשאר נמכרין ודמיהן נופלין לבדק הבית.
תני: המקדיש בהמה או אבנים לבדק הבית והוצרכו להם למזבח - נוטלין אותן.
כך הוא הדין, שקדשי המזבח מוציאין את הראוי מקדשי בדק הבית.
אבל אם הקדיש בהמות למזבח - אפילו נעשו בעלי מומין, ושוב אינם ראויים להקרבה, אין מוציאין אותן לצרכי בדק הבית.
כי אין קדשי בדק הבית מוציאין את הראוי להן מקדשי מזבח, אלא ימכרו, ודמיהם ילכו לבדק הבית.
ומקשינן אהא דאמרינן שקדשי בדק הבית הראוין למזבח מוציאין אותן למזבח:
והא תנינן במשנתינו שכל כלי שמצאו בו לצורך מניחין אותו להשתמש בו, והשאר נמכרין, ודמיהן נופלין לבדק הבית. הרי שרק כלי שהוצרכו לו לבדק הבית מניחין אותו ומשתמשין בו, אבל דבר הראוי למזבח אין מניחין אותו להשתמש בו למזבח, אלא דינו כמו שאר הדברים, שנמכרין.
ושמעינן מינה דקדשי בדק הבית, אף על פי שראויין למזבח, אין מוציאין אותן לבדק הבית אלא ימכרו ודמיהן נופלין לבדק הבית.
ומשני: אמר רבי חזקיה: משנתינו האומרת ש"כלי שמצאו בו צורך לבדק הבית מניחין אותו", אין פירושה ש"כלי שמצאו בו צורך לבדק הבית" - "מניחין אותו".
אלא כיני מתניתין (כך הוא פירוש משנתינו): "כלי שמצאו בו צורך" - בין לצורך בדק הבית ובין לצורך מזבח - ללשכת בדק הבית מניחין אותו, ומשם נוטלין אותו למה שצריכין.

הלכה א - מתניתין:

שלשה עשר שופרות - קופות, העשויות בצורת שופר, עקומות ועגולות, רחבות מלמטה ופיהן צר מלמעלה, שהיו נותנים בתוכם מעות, היו במקדש. וכל אחת מיוחדת לענין אחר, וכמו שיתבאר בהמשך הפרק.
שלש עשרה שולחנות היו במקדש. ולהלן יתבאר היכן מקומם במקדש, ומה עשו עמם.
וכן שלש עשרה השתחוויות בשלש עשרה מקומות היו במקדש. כנגד שלש עשרה פרצות שפרצו מלכי יון בגדר המקדש, וגדרום מלכי בית חשמונאי. וכשהגיעו למקומות שהיו הפרצות, היו משתחוים דרך הוצאה.
ושל בית רבן גמליאל ושל בית רבי חנניה סגן הכהנים, היו משתחוים בארבע עשרה מקומות במקדש.
והיכן היתה השתחואה זו היתרה על שלש עשרה ההשתחויות?
כנגד לשכת ציר העצים (שהיו נתונים שם עצים ומשם הסתפקו עצים למזבח).
ומפני שכן מסורת בידם מאבותיהם, ששם הארון נגנז על ידי יאשיהו המלך בחורבן בית ראשון.
ומעשה בכהן אחד בעל מום (הפסול לעבודה) שהיה מתעסק במלאכתו בלשכת העצים להוציא התולעים מן העצים להכינם למזבח (כי כל עץ שנמצא בו תולעת פסול הוא למזבח, וכהן בעל מום עוסק בעבודה זו), ובעודו עוסק בכך ראה את הרצפה שבלשכה שהיא משונה מחברותיה, והבין שאבן זו הוצאה ממקומה והוחזרה. ובא ואמר לחברו מה שראה, ולא הספיק לגמור את הדבר עד שיצתה נשמתו, כדי שלא יגלה את הארון הגנוז שם.
וידעו על ידי זה ביחוד (בברור) ששם הארון גנוז. ומכל מקום לא ידעו לכוין את מקומו במדויק היכן הוא, ורק ידעו שתחת לשכה זו נגנז, דרך פתח זה שתחת האבן
גמרא:
שנינו במשנתינו: שלשה עשר שופרות היו במקדש.
תני: השופרות הללו עקומות היו, צרות מלמעלן ורחבות מלמטה, כדי שלא יהא אדם יכול להוציא משם מעות אלא בקושי על ידי היפוך הקופה, מפני הרמאין, שלא יכניס ידו לקופה ויטול מעות ויעשה עצמו כמטיל מעות לשם.
שנינו במשנתינו: והיכן היתה יתירה. כמגד ציר העצים, שכן מסורת בידם מאבותיהם ששם הארון נגנז.
ומביאה הגמרא ג' דעות היכן הוא מקום הארון מחורבן הבית.
תני בשם רבי אליעזר: הארון שבמקדש שבו היו הלוחות והתורה גלה עמהן (עם ישראל) בזמן חורבן בית ראשון לבבל.
מה טעם דבריו, ומנין מקורו?
מדכתיב במלכים: "ויאמר ישעיהו אל חזקיהו: שמע דבר ה'! הנה ימים באים ונשא (יהיה נישא ונלקח) כל אשר בביתך ואשר אצרו אבותיך עד היום הזה - בבלה. לא יוותר דבר - אמר ה"'.
ומדייקת הגמרא, מהו אותו הדבר אשר "לא יוותר" שלא נכלל באומרו "כל אשר בביתך": אין "דבר" אלא שהדיברות בתוכו! והיינו הארון, שבו לוחות העדות שכתובין עליו עשרת הדברות, ומכאן שאף הארון גלה בבלה. שהרי כן נתנבא ישעיהו.
וכן הוא אומר בדברי הימים: "ולתשובת השנה שלח המלך נבוכדנצר ויביאהו בבלה עם כלי חמדת בית ה'". איזהו "כלי חמדת בית ה'"? הוי אומר: זה הארון. ואף מכאן אנו למדים כדברי רבי אליעזר שהארון הוגלה לבבל.
רבי שמעון בן לקיש חולק ואומר: כשנחרב בית ראשון לא הוגלה הארון לבבל אלא במקומו היה הארון נגנז.
הדא, זה הוא דכתיב בספר מלכים, גבי הבית הראשון שעשה שלמה: "ויביאו הכהנים את ארון ברית ה' אל מקומו, אל דביר הבית, אל קדש הקדשים, אל תחת כנפי הכרובים ... ויאריכו הבדים, ויראו ראשי הבדים מן הקדש על פני הדביר, ולא יראו החוצה. ויהיו שם עד היום הזה".
וכל מקום שנאמר "עד היום הזה" - לעולם הוא. והיאך נפרש את הכתוב גבי הארון שמקומו בקדש הקדשים "עד היום הזה", והרי חרב הבית? אלא בהכרח שנגנז הארון במקומו תחת קדש הקדשים.
הרי שנגנז הארון ולא גלה.
ואגב שהזכירה הגמרא פסוק זה מפרשינן ליה.
כתיב בהאי קרא "ויראו" ראשי הבדים. ואת אמרת (ואילו הכתוב עצמו אומר בהמשך) כתיב "ולא יראו (הבדים) החוצה".
הא כיצד?
אלא, היו בדי הארון נראין ולא נראין. שהיתה הפרוכת המבדילה בין ההיכל לקדש הקדשים מסתרת אותם, אך היו הבדין דוחקין בפרוכת, ובולטין, ויוצאין כשני דדי האשה, שבולטין תחת חלוקה, נמצא שהיו נראין ולא נראין.
ורבנן אמרי: בלשכת דיר העצים היה הארון גנוז, (ולא נגנז בקדש בקדשים וכן לא הוגלה בבלה) וכדעת התנא דמשנתינו.
וכן היה מעשה בכהן אחד בעל מום, שהיה עומד ומפצל (בוקע) עצים למערכה בלשכת דיר העצים, וראה את הרצפה הזאת שהיא משתנה מחברותיה, שאחת מטבלאות השיש שברצפת המקדש היתה גבוהה קצת מחברתה, והבין שיצאה זו ממקומה והוחזרה.
בא ואמר לחברו: בא וראה את הרצפה הזאת שהיא משתנה מחברותיה! ולא הספיק לגמור את הדבר עד שיצתה נשמתו, וידעו בייחוד (בבירור) ששם הארון גנוז. כי הבינו שמשום כן המיתו משמים את אותו כהן, שלא יבואו לגלות מקומו המדויק של גניזת הארון.
תני רבי הושעיא לפרש כיצד היתה מיתתו של אותו כהן: הקיש עליה (על טבלת השיש השונה מחברותיה) בקורנס. ויצאת אש ושרפתו.
בשעה שרצה הקדוש ברוך הוא ליתן למשה את הלוחות השניות נאמר בפסוק (עקב י א):
"בעת ההיא אמר ה' אלי: פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים, ועלה אלי ההרה, ועשית לך ארון עץ. ואכתב על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת. ושמתם בארון".
ארון זה קדם לארון שעשה בצלאל למשכן, וכולו של עץ היה, ונצטווה על עשייתו לצורך הנחת הלוחות השניות בתוכו. והיו הלוחות בו עד שנעשה המשכן, ואז עשו ארון נוסף המצופה זהב, כמפורש בפרשת תרומה, והועברו הלוחות השניות מארון העץ שעשה משה בעלותו לסיני לארון זה, כדכתיב בארון המשכן "ונתת אל הארון את ה"עדות" אשר אתן אליך". ונקבע מקומו באהל מועד.
ובארון העץ שעשה משה הונחו שברי הלוחות הראשונות, ואיתו היו יוצאין למלחמות. (תוס' עירובין דף סג ב. ועוד)
תני, רבי יהודה בן לקיש אמר: שני ארונות היו מהלכין עם ישראל במדבר.  74 

 74.  הקרן אורה (במסכת סוטה מב ב) הוכיח ששיטת הבבלי (בסוף פרק ראשון במסכת בבא בתרא) שהיה רק ארון אחד, והלוחות ושברי הלוחות והספר תורה היו מונחים בו. (אך התוס' בעירובין סג ב כתבו שלפני בנין שלמה היו שני ארונות, ורק משנבנה המקדש היה רק ארון אחד. ועיין במכתבים שבסוף חידושי מרן הגרי"ז (עמוד 154) שכתב כי גם הארון השני שהיו בו רק השברי לוחות הרי הוא נקרא "ארון הברית" ותורת ארון עליו לכמה דינים, כמו יציאה למלחמה, ועוד, ואף שלא היה מכלי המקדש כלל ! ומצות נשיאתו נאמרה בכהנים ולא בלויים, שאין ארון זה נכלל במצות "נשיאת כלי המשכן" שנועדה ללויים.
אחד שעשה בצלאל, שהיתה התורה נתונה בתוכו. ואחד שעשה משה בעלותו להר סיני לקבל לוחות השניות, שהיו שברי לוחות הראשונות נתונין בתוכו.
זה הארון שהיתה התורה נתונה בתוכו - היה מונח באהל מועד בקדש הקדשים, ולא היה יוצא עמם כלל למלחמה.
הדא הוא דכתיב בפרשת שלח, כשהעפילו בני ישראל לעלות אל ראש ההר להלחם בכנעני: "וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה". הרי שארון ברית ה', שהוא הארון שהלוחות השניות מונחים בו, לא יצא עמם למלחמה.
ואם היה דרך הארון הזה לצאת עמם למלחמה מדוע לא הוציאו עמם? אלא, בהכרח, שהארון הזה היה מקומו קבוע באהל מועד.
ואילו זה הארון עץ שעשה משה, שהיו שברי לוחות נתונין בתוכו - היה נכנס ויוצא עמהן למלחמה.
ורבנן אמרי: ארון אחד בלבד היה. והוא הארון שעשה בצלאל למשכן, ובו היו מונחים גם הלוחות השניות וגם שברי הלוחות. ולא היו יוצאים עמו למלחמה כלל. ורק פעם אחת בלבד יצא עמהם למלחמה, בימי עלי, ואז נענשו, שנשבה הארון בידי פלשתים.
ואמרינן: קרייא (המקרא) הזה מסייע להו לרבנן, שהיה רק ארון אחד, והוא לא היה יוצא עמם כלל למלחמה. ורק בימי עלי הוציאוהו. והארון הזה היה הארון היחיד שהיה באהל מועד:
דכתיב בשמואל, כאשר ראו פלשתים את הארון במחנה ישראל יוצא עמם, אמרו: "אוי לנו, מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה".
ומכך שאמרו "אוי לנו", אנו למדים שדבר זה היה מילה דלא חזון מן יומיהון! דבר שלא ראו מימיהם, שלא הורגלו לראות הארון עם ישראל במלחמות. וכדכתיב להדיא שם, שאמרו: "ויאמרו אוי לנו, כי לא היתה כזאת אתמול שלשום".
ומשמע, שעד עתה לא יצא אתם הארון כלל, והוא כדברי רבנן, הסוברים שארון אחד היה, ולא יצא עמם למלחמה כי אם בימי עלי.
ואמרינן: קרייא אחרינא מסייע ליה לרבי יהודה בן לקיש, הסובר ששני ארונות היו.
דכתיב בשמואל א (יד יח) בשעה שעמד שאול ואנשיו בגבעת בנימין, ונסתפק אם לצאת למלחמה בפלשתים שניצבו מולם, פנה לאחיה הכהן הגדול לשואלו באורים ותומים.
"ויאמר שאול לאחיה: הגישה ארון האלהים, כי היה ארון האלהים ביום ההוא ובני ישראל".
וקשה: הלא הארון - בקרית יערים היה! לאחר שהושב מידי הפלשתים (והיה מונח שם עשרים שנה עד שהעלהו דוד המלך לירושלים), ולא בגבעת בנימין.
ובהכרח, ששני ארונות היו. בקרית יערים היה ארון הזהב שעשה בצלאל, ושם היה מקומו בתקופה הזו. והארון שהיה בגבעת בנימין הוא ארון העץ שעשה משה, שהיה יוצא עמם למלחמה.
ומוכח כדעת רבי יהודה בן לקיש.
ומקשינן: מה עבדון ליה רבנן? (כיצד יתרצו את הפסוק רבנן הסוברים שארון אחד היה)? ומשנינן: רבנן סברי כי ארון זה המוזכר בכתוב לא ארון ברית ה' הוא, אלא ארון שהיה בו החושן והאפוד, והאורים ותומים, והציץ. וכיון שבא שאול לשאול באורים ותומים היה זקוק אחיה לשמונת הבגדים של כהן גדול, היות שאסור לשאול באורים ותומים כי אם בלבישת שמונת הבגדים.
ולפיכך אמר "הגישה אלי את ארון האלהים אשר שם נמצא הציץ" (וקרא ארון זה, שאינו ארון הברית, על שם הציץ, אף שהיו בו גם שאר שבעת בגדי כהונה, משום שהציץ חשוב מכולן, כי שם ה' עליו).
ותו אמרינן: קרייא (מקרא נוסף) מסייע לרבי יודא בן לקיש הסובר ששני ארונות היו:
כתיב בספר שמואל, שאמר אוריה החתי לדוד:
"הארון וישראל ויהודה יושבין בסוכות, ואדני יואב ועבדי אדני על פני השדה חונים. ואני אבא אל ביתי לאכול ולשתות ולשכב עם אשתי? חייך, וחי נפשך אם אעשה את הדבר הזה".
והיינו, משום שארון הברית אינו במקומו אלא נמצא עתה בסוכות, החמיר אוריה על עצמו שלא לשכב עם אשתו. וכדאמרינן בעירובין (סב ב): בשעה שהארון ושכינה נמצאים שלא במקומם, אסורים אז בתשמיש המיטה.
ואי נימא כרבנן, שארון אחד היה, ולא היה יוצא עמם למלחמה, אם כן, מדוע כתיב "הארון בסוכות".

דרשני המקוצר[עריכה]