פרשני:בבלי:שקלים יב א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שקלים יב א

חברותא[עריכה]

הלכה ד - מתניתין:
א. המקדיש נכסיו למקדש (וסתם הקדש לבדק הבית), והיו בהן דברים הראויין לקרבנות הציבור (קטורת) - ינתנו לאומנים הראויין ליטול שכר מבדק הבית בשכרן, וחוזרין ולוקחין את הקטורת מן האומנין כדי להקטירה למזבח ממעות תרומת הלשכה, כדי שתבוא הקטורת משל ציבור, דברי רבי עקיבא.
הסובר שהקדש מתחלל על המלאכה, ומשום כן אפשר ליתן הקטורת כמות שהיא לאומנין כנגד שכר מלאכתן. ויוצאת הקטורת לחולין על ידי כן.
אמר לו בן עזאי: אינה היא המידה ליתן הקטורת לאומנין כמות שהיא.
לפי שהוא סובר שאין הקדש מתחלל על המלאכה. ואם היה נותן הקטורת לאומנין כמות שהיא, היא היתה נשארת בקדושתה.
אלא, מפרישין מהן (מן הנכסים שהקדיש) נכסים כדי שכר האומנין.
ונוטל נכסים הללו, ואומר: תחול קדושתן על הבנין (שבנו להקדש ועדיין חול הוא). ועתה יצאו נכסים הללו לחולין, והם מיועדים לשכר האומנים.
ונוטלין את הקטורת שהקדיש זה, ומחללין אותן (את הקטורת) על נכסים הללו שייחדום להיות מעות שכר האומנין.
ויוצאה הקטורת לחולין.
ועתה נותנין אותן (את הקטורת) לאומנים בשכרן.
ושוב חוזרין ולוקחין אותה מהם, ממעות תרומה חדשה, כדי שתחזור ותתקדש ותהא ראויה להקטירה על גבי המזבח.
ב. המקדיש נכסיו ולא פירש אם למזבח או לבדק הבית, והיה בהן בהמה הראויה ליקרב על גבי המזבח, הן זכרים והן נקבות.
רבי אליעזר אומר: כיון שסתם הקדש הוא לבדק הבית, והדין הוא שכל שהקדיש לבדק הבית בהמה הראויה למזבח אינה נפדית מקדושת בדק הבית אלא לצורך מזבח בלבד, לפי שכל דבר הראוי למזבח שהקדישו אותו אפילו בקדושת בדק הבית אינו יוצא מידי מזבח לעולם.
הלכך, הזכרים - ימכרו לצרכי עולות, לאנשים הצריכים להביא עולות (והכי עדיף, ולא ימכרו לצרכי שלמים. כי עולות הכל לגבוה, ואילו שלמים הבשר לבעלים).
ונקבות (שאין ראויות לעולות) - ימכרו לצרכי זבחי שלמים.
ודמיהן, יפלו עם שאר נכסיו שאינן ראויין למזבח, לבדק הבית. רבי יהושע אומר: דעת המקדיש היא שבהמות הראויות למזבח יעלו בעצמן למזבח.
ולכן זכרים - הם עצמן יקרבו עולות.
ונקבות - שאינן ראויות אלא לזבחי שלמים, והוא נתכון שיעלה הכל לגבוה, ובזבחי שלמים הבשר נאכל לבעלים, לפיכך הנקבות ימכרו לצרכי זבחי שלמים. ויביא בדמיהן עולות.
ושאר נכסים שאינן ראויין למזבח, יפלו לבדק הבית.
אמר רבי עקיבא: רואה אני את דברי רבי אליעזר, האומר שהכל לבדק הבית, יותר מדברי רבי יהושע, האומר שהבהמות הראויות לעולה קריבות בעצמן.
שרבי אליעזר השוה את מדותיו, וסובר שדעתו של המקדיש להקדיש הכל לבדק הבית. ואילו רבי יהושע חילק, שרק מה שאינו ראוי למזבח כוונתו להקדישו לבדק הבית, אך הראוי למזבח הוא הקדיש למזבח.
אמר רבי פפייס: אני "שמעתי" קבלתי את דברי שניהם! שפעמים הדין כרבי אליעזר ופעמים כרבי יהושע.
שהמקדיש בפירוש, ופרט ואמר: "בהמה ונכסי להקדש", היות ופירט ולא אמר "בהמה הראויה למזבח, למזבח. ונכסי לבדק הבית", שמעינן שדעתו שהכל ילך למקום אחד, לבדק הבית, כדברי רבי אליעזר.
ואילו המקדיש סתם, ואומר "כל נכסי להקדש" ולא פרט, אמרינן שדעתו להקדיש כל דבר למה שהוא ראוי, כדברי רבי יהושע. ג. המקדיש נכסיו והיו בהן דברים הראויין לגבי המזבח, כגון יינות ושמנים ועופות הקריבין, שהם תורים ובני יונה.
רבי אליעזר בן שמוע אומר: ימכרו לצרכי אותו המין, ויביא בדמיהן עולות. ושאר נכסים שאינן ראויין למזבח יפלו לבדק הבית.
גמרא:
שנינו במשנה: המקדיש נכסיו והיו בהם דברים ראויין לקרבנות ציבור.
ומפרשת הגמרא מהם הדברים הללו. שאי אפשר לפרש בהמות יינות שמנים וסלתות, שדינם נתפרש במשנה להדיא:
רבי יוחנן אמר: היינו קטורת.
אמר רבי הושעיה: אי אפשר לפרש שמקדיש זה עשה בביתו קטורת ועתה הקדישה, לפי שאין הקטורת נעשית אלא אחר שהוקדשו סממניה (כדשנינו לעיל פ"ד ה"ג פלוגתא בהא).
אלא תיפתר, באומן ממפטמי הקטורת, שהיו משל בית אבטינס, שהיה נוטל בשכרו ממותר הקטורת.
ואחר כך היו חוזרים וקונים אותה ממנו. וקודם שקנו קם זה והקדישה. ולעולם לא נעשית הקטורת בשל חול.
שנינו במשנתינו: בן עזאי אומר, אינה היא המדה שתנתן הקטורת כמות שהיא לאומנין.
והוינן בה: מאי טעמא דבן עזאי? משום שסבר אין ההקדש מתחלל על המלאכה אלא על המעות.
לפיכך, אי אפשר ליתן את הקטורת עצמה לאומנין, שאם כן לא תתחלל ותשאר בקדושתה. אלא, מחללין אותה על מעות חולין, ואחר כך נותנים אותה לאומנים בשכרן.
תמן במסכת תמורה תנינן: יש חומר בקדשי בדק הבית שאין בקדשי מזבח.
א. שסתם הקדשות שלא פירש המקדיש למה הוא מקדיש - הן לבדק הבית.
ב. הקדש בדק הבית חל על הכל, ואילו הקדש למזבח חל רק על דבר הראוי למזבח.
ג. קדשי בדק הבית מועלין בגידוליהן, כגון אם הקדיש תרנגולת והטילה ביצה, מועלין בה. מה שאין כן בקדשי מזבח.
ד. ובקדשי בדק הבית אין בהן הנייה (הנאה) המותרת לכהנים. מה שאין כן בקדשי מזבח, שהבשר מותר לכהנים באכילה. וכן בקרבן עולה העור ניתן לכהנים.
אמר רבי חנניה: הא דאמרינן במשנה זו שסתם הקדש לבדק הבית - דרבי אליעזר במשנתינו היא.
דתנינן במשנה: המקדיש נכסיו, והיתה בהן בהמה הראויה על גבי המזבח זכרים ונקיבות.
רבי אליעזר אומר: זכרים ימכרו לצרכי קרבן עולות, ונקבות ימכרו לצרכי זבחי שלמים, ודמיהם יפלו עם שאר נכסים לבדק הבית. הרי שהוא סובר שאף שמקדיש זה הקדיש בסתם, ויש בהקדישו דברים הראויין למזבח, אף על פי כן אמרינן שהולכים הם לבדק הבית.
ומכאן, שרבי אליעזר סובר כי סתם הקדש לבדק הבית.
אמר רבי יוחנן: היינו טעמא דרבי אליעזר דאמר סתם הקדש לבדק הבית, דיליף לה מקרא.
דכתיב: "ואיש כי יקדיש את ביתו קודש לה' והעריכו הכהן".
ובפסוק הבא כתיב: "ואם המקדיש יגאל את ביתו".
ויש לעיין: במה אנן קיימין, באיזה הקדש מדבר הפסוק הראשון?
אם כשהקדיש בית דירה, הרי כבר כתיב בפסוק השני "ואם המקדיש יגאל את ביתו".
ואם הפסוק הראשון מדבר במקדיש ביתו היה צריך להיות הפסוק השני המשך לראשון, והיה צריך להיות כתוב "ואם יגאלנו", ולא לכתוב "יגאל את ביתו", שהרי על אותו הקדש הראשון ממשיך הכתוב ואומר את דינו.
ומדכתיב שוב "ביתו" בכלל שהפסוק הקודם מדבר בהקדש אחר.
אלא, במה אנן קיימין, בהכרח שהפסוק הראשון מדבר במקדיש את נכסיו סתם, ואמר הכתוב שהכל "קודש לה"'.
ומכאן מוכח שסתם הקדשות לבדק הבית, שכולו לה'.
כי אם הוא קדוש למזבח הרי הבשר נאכל (לפי גירסת הגר"א).
אמר רבי זעירא אמר רב חונה בשם רב: במה דברים אמורים דפליגין רבי אליעזר ורבי יהושע, דווקא במקדיש נכסיו, שיש בהם נכסים שאין ראויין למזבח ויש נכסים הראויין למזבח, שבזה סבר רבי אליעזר שהכל לבדק הבית. לפי שאין אדם חולק הקדשו, חלק לבדק הבית וחלק למזבח.
אבל במקדיש עדרו, שכל הקדישו הוא בהמות הראויות למזבח - כל עמא מודיי (כולי עלמא מודו) שהוא למזבח.
שרבי אליעזר מודה שסתם הקדש הוא למזבח, ורק היכא שאם נאמר שהקדיש למזבח יהא הקדשו חלוק, שאין כולו למקום אחד, בזה הוא חולק ואומר שמסתבר שהקדיש הכל לבדק הבית.
ורבי בא בשם רב חונה בשם רב אמר להיפך:
במה דברים אמורים דפליגין רבי אליעזר ורבי יהושע, וסבר רבי יהושע שהבהמות עצמן קריבין למזבח, דווקא במקדיש עדרו שכל הקדשו ראוי למזבח.
אבל במקדיש כל נכסיו שיש בהם גם דברים הראויין לבדק הבית וגם ראויין למזבח - כל עמא מודיי שאין אדם חולק הקדשו, ולפיכך כל הקדשו לבדק הבית.
ואמרינן: בשלמא על דעתיה דרבי זעירא (לדעת רבי זעירא) דאמר במקדיש עדרו כולי עלמא מודו שהכל למזבח ניחא. סברא היא שכיון שהכל ראוי למזבח, מסתבר שהקדשו היה למזבח.
אך וקשיא, על דעתיה דרבי בא, שאמר אף במקדיש עדרו פליג רבי אליעזר וסבירא ליה דאין הכל למזבח:
וכי בהמה לא למזבח היא עומדת? ומדוע נימא שלא נתכוין להקדישה למזבח.
ומתרצת הגמרא: סבר רבי אליעזר שלא נתכוון זה להקדיש עדרו למזבח לפי שהמקדיש בהמה למזבח - אומר ומפרש שהקדשו הוא למזבח.
ולמה סתם האיש הזה, ולא פירש שמקדיש למזבח?
אלא נמצא שהרי הוא כאומר לא יהיה הקדש זה אלא לבדק הבית. (לפי גירסת הגר"א).
רבי יוחנן אמר לא כדברי רבי זעירא הסובר דמקדיש עדרו לכולי עלמא הקדישו למזבח. ולא כדברי רבי בא הסובר דמקדיש כל נכסיו לכולי עלמא הקדישו לבדק הבית.
לא שנייא (לא שנא). אלא, היא המקדיש נכסיו - היא המקדיש עדרו, בזה ובזה היא המחל וקת.
אמר רב חונה בשם רבי אבהו בשם רבי יוחנן: בהמות שהן קדשי בדק הבית, שפודאן כשהן תמימין - יצאו לחולין.
ואמרינן: מתניתין אמרה כן, מהמשנה במסכת תמורה מוכח כדברי רבי יוחנן, שהפודה תמימין מבדק הבית כדי שיצאו לחולין, יצאו לחולין.
דאיתא במשנה: יש חומר בקדשי מזבח שאין חומר זה בקדשי בדק הבית, ומפרש לכל המעלות של קדשי מזבח. ואחד מהן הוא שולדן וחלבן של קדשי מזבח, אחר שנפל בהם מום ונפדו, אסור.
שמותר לאכול רק את בשרן ולא את ולדן וחלבן.
ואילו קדשי בדק הבית, שאין בהם חומר זה, ולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן.
והבינה הגמרא שמדובר כאשר נפדו כשהיו תמימין.
הרי שיצאו לחולין בפדיון אף שהם ראויין למזבח. דאם לא כן היו אסירין בהנאה כיון שהיו קדושים למזבח.

דרשני המקוצר[עריכה]