פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט לט ב
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
סעיף ב[עריכה]
המלוה את חבירו בעדים, אין כותבין עדותן ונותנין למלוה, שלא יחזירו למלוה על פה מלוה בשטר, עד שיאמר להם הלוה: כתבו שטר וחתמו ותנו לו (כתובות נה,א). ואע"פ שאמר להם כן, צריכים להמלך בו אחר שחתמו בשטר, ואחר כך נותנים השטר ביד המלוה (רמב"ם). ויש אומרים שאינם צריכים להמלך בו (ראב"ד,עיטור).
להימלך כשלא היה קנין: כתובות נה,א: אמר לעדים כתובו וחתומו והבו ליה, קנו מידיה לא צריך לאמלוכי ביה, לא קנו מידיה צריך לאמלוכי ביה. מדובר שם על כתובה שיש בה תוספת.
רמב"ם[1]: דין זה שייך אפילו בשטרי הודאות והלוואות.
ראב"ד,עיטור: דוקא בשטרי מתנה כיוון שמקנה ע"י השטר עצמו ויש לחשוש שמא חזר בו, אך בהלוואות השטר הוא רק גילוי מילתא, ואע"פ שע"י השטר גובה ממשועבדים, הרי כבר שעבד נפשו. הראב"ד כתב שגם בשטרי מתנה דוקא כגון שאמר להם בשעת אירוסין שיכתבו בשעת נישואין, אך כשאומר להם לכתוב עתה אינם צריכים להימלך בו.
שו"ע: סתם כרמב"ם וי"א כראב"ד. הב"י דייק מתשובת רא"ש שגם דעתו כרמב"ם, והש"ך חלק על דיוקו.
ש"ך: כראב"ד. הרמב"ם הוא דעת יחיד.
מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.
הערות שוליים[עריכה]
- ↑ מחלוקתם הובאה בר"ן שם.