פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט נה א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט נה א

סעיף א[עריכה]

מי שפרע מקצת חובו והשליש את השטר, וא"ל: לא נתתי לך עד יום פלוני תן לו שטרו, והגיע הזמן ולא נתן לו, לא יתן השליש את השטר, שזו אסמכתא היא (פירוש שתלה שעבודו בדעת עצמו ובמידי דבידו ולאו בידו וסמכא דעתיה שלא יחול השעבוד ולכן לא גמר ומקנה), ולא קניא (כר' יהודה בב"ב קסח,א). ואם קנו מידו עליה בבית דין חשוב, הרי זה קנה (נדרים כז,ב), והוא שיתפיס זכיותיו בב"ד (גמ' שם ע"פ רמב"ם), והוא שלא יהיה אנוס^א. כיצד, הרי שהתפיס שטרו או שוברו בבית דין, וקנו מידו שאם לא בא ביום פלוני ינתן זה לבעל דינו, והגיע היום ולא בא, הרי אלו נותנים. ואם עכבו נהר או חולי מלבא, לא יתנו. וכן כל כיוצא בזה, והוא שיהיה בב"ד חשוב (גמ' שם). הגה: וי"א דלא בעינן שהתפיס שטרו, מאחר דקנו מיניה בב"ד חשוב, דהיינו ג' דבקיאי בדיני אסמכתא (טור בשם הרא"ש ומוהר"ם). ועיין לקמן סי' ר"ז סט"ו. שליש שהחזיר שטר למלוה, שלא היה לו להחזיר, משמתינן לשליש עד שמקבל עליו כל אונסא שיארע ללוה מזה (תשו' רשב"א אלף נ"ב). ואם נודע לב"ד שהחזיר שלא כדין, אין דנין על השטר (ב"י בשם רשב"א). ואם לא נודע לב"ד, והוציאו מן הלוה כל השטר, ואח"כ נודע שהחזירו השליש שלא כדין, השליש פטור, דהוי גרמא בנזקין^ב (תשובת רשב"א אלף נ"ב).

נדרים כז,א: ההוא גברא דאתפיס זכוותא בבי דינא, ואמר: אי לא אתינא עד תלתין יומין ליבטלון הני זכוותאי, איתניס ולא אתא, אמר רב הונא: בטיל זכוותיה. אמר ליה רבא: אנוס הוא, ואנוס רחמנא פטריה... ולרב הונא, מכדי אסמכתא היא, ואסמכתא לא קניא! שאני הכא, דמיתפסן זכותן. והיכא דמיתפסין לאו אסמכתא היא? והתנן: מי שפרע מקצת חובו, והשליש את שטרו ואמר אם אין אני נותן לו מכאן עד ל' יום תן לו שטרו, הגיע זמן ולא נתן, רבי יוסי אומר: יתן, ור' יהודה אומר: לא יתן; ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: אין הלכה כר' יוסי, דאמר אסמכתא קניא! שאני הכא, דאמר לבטלן זכותיה. והלכתא: אסמכתא קניא; והוא דלא אניס, והוא דקנו מיניה בב"ד חשוב.

רמ"ה,שו"ע: המסקנה מוסבת על התירוצים הקודמים, וקנין כזה מועיל רק אם התפיס זכויותיו בבי"ד ואמר שיבטלו זכויותיו. הרמב"ם והשו"ע הזכירו רק שצריך להתפיס בבי"ד ולא הזכירו שצריך שיאמר שיבטלו זכויותיו, אמנם בב"י כתב שדעת הרמב"ם והרי"ף כרמ"ה, שהמסקנה מוסבת על כל הנאמר לעיל, וצ"ע.

רא"ש,רמ"א: המסקנה שקנין בבי"ד חשוב מועיל אינה מוסבת על התירוצים הקודמים, ומספיק קנין כזה אף ללא התפסת זכויות.

רי"ף בשם גאון: הדין של קנין בבי"ד חשוב נאמר רק לגבי מתפיס זכויותיו.

רא"ש וטור ברי"ף: זוהי דעה שלישית, ולדעתו אמנם הקנין מועיל רק כשהתפיס, אך אין צורך להתפיס דוקא בבי"ד וכן אין צורך לומר שיבטלו זכויותיו.

ב"י ברי"ף: דעתו כרמ"ה.

רשב"א ברי"ף: רק במקרה שהתפיס זכויותיו שבי"ד הכריחוהו לעשות כן צריך קנין בבי"ד חשוב, כיוון שהפקרו הפקר, אולם בשאר המקרים מספיק לומר מעכשיו או לעשות קנין סודר, כיוון שכל שקנו מידו הוי כמעכשיו.

א. אונס: ש"ך – דוקא אונס שאינו שכיח כלל או אונס ששכיח ואינו שכיח, אבל אונס השכיח אינו נחשב אונס לגבי נדרים וממונות, כיוון שהיה לו להתנות. הרא"ש כתב לגבי עכבו נהר שמדובר בגדל הנהר ממי הגשמים או מהפשרת השלגים, שזה לא שכיח, אבל אם נשבר הגשר וכד' הרי זה שכיח והיה לו להעלות על דעתו.

ב. החזרת שטר פרוע למלווה: שו"ת רשב"א,רמ"א: זהו גרמא ופטור. הסמ"ע מבארו ע"פ התוס' והרא"ש שגרמי זה דוקא בנזק מיידי וודאי, ולכן זה שונה מעדים שזייפו שטר חוב, שחייבים מדינא דגרמי (סימן מו,לז). והסבירו הנתיבות, שבזיוף שטר חוב מיד יוצא קול שנכסיו משועבדים ואף אחד לא רוצה לקנות ממנו קרקעות, וא"כ הנזק ודאי ומיידי^[1].

חת"ס: הרשב"א והרמ"א מוסבים על המקרה שבתחילת הסעיף שהלווה אמר לשליש שאם לא יפרע לו עד זמן פלוני יחזיר את השטר למלווה, שאז אע"פ שהוי אסמכתא ואין לו להחזיר מ"מ אם החזיר הריהו פטור, אך סתם שליש שהחזיר שטר פרוע למלווה חייב. הסיבה לכך היא שמי שבא לידו חפץ בתורת שמירה או שליחות חייב אפילו על צד רחוק ואפילו בגרמא, וכן הדין אפילו בשטרות למרות שאין בהם חיוב שומרים^[2]. וראיה לכך מכתובות פה,א במקרה של אבימי שהשליח פרע המעות בלי לקחת את השטר והגמ' פסקה שחייב כיוון שהיה לו קודם לקחת השטר ולתקוני שדרו ולא לעיוותי, וא"כ כ"ש שיש לחייב שליש שנותן שט"ח פרוע לידי המלווה (אך אדם מהשוק שאינו שליש או שליח פטור). המקרה של הרשב"א שונה משום ששם הלווה אמר לו לתת למלווה וא"כ לא עבר על דעתו ולא נתחייב מצד שליח אלא שמהדין לא היה לו לתת בגלל שזוהי אסמכתא, וא"כ נתחייב מדין מזיק, ומזיק פטור בגרמא.

פת"ש: משמע מהרמ"א שכל שליש פטור. הפת"ש דחה את ראיית החת"ס מכתובות ע"פ הנתיבות בסימן נח,סק"ב שכבר יישב את המקרה בכתובות ששם הוא שינה מדעת הבעלים בכך שנתן את המעות ללא לקיחת השטר, ונתינת המעות היא נזק ישיר במעות. וכן דעת המשאת בנימין, כפי שיבואר לגבי החזרת שטר מכר והחזרת שטר ללווה.

החזרת שטר שאינו פרוע ללווה: משאת בנימין,ש"ך – זהו גרמי וחייב, ודמי לשורף שטרותיו של חברו.

החזרת שטר מכר: שו"ת רא"ש – סופר שנתן שטר מכר לאביו של הקונה ומת ואבד השטר חייב, ואע"פ שאין שמירה בשטרות כאן האבידו בידיים (כ"ש אם מסרו למוכר). המשאת בנימין הקשה בין תשובה זו לתשובת הרשב"א וחילק שבמלווה אין ההיזק ודאי כיוון שעדיין מחוסר גוביינא משא"כ במכר שמיד איבד הקונה את הקרקע כיוון שאינו יכול להראות זכויותיו כנגד המוכר. מכאן למד שבהחזרת שטר שאינו פרוע ללווה חייב. החת"ס דחה חילוקו וכתב כאמור לעיל שגם במחזיר למלווה חייב והרשב"א עסק דוקא בשליש שאמרו לו להחזיר.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]