פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט נח א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט נח א

סעיף א[עריכה]

המוציא שטר מקוים על חבירו, ואמר ליה: פרעתיך, ואמר לו: אמת שפרעתני אבל מלוה אחרת יש לי עליך על פה ובשבילה קבלתים וזה השטר עדיין בחזקתו עומד, אם לא נתנם לו בפני עדים, נאמן^א (כתובות פה,א), והשטר עדיין בחזקתו וגובה בו בלא שבועה, אם יש בו נאמנות. ואם אחר כך יתבענו שלקח ממנו שלא כדין, נשבע היסת, ונפטר. ואם אין בו נאמנות, אינו נוטל אלא בשבועה^ב (טור). ואם לא פרעו הלוה עצמו, אלא שלחם לו על ידי שליח, בין שאמר לו: קח השטר ותן המעות, בין שאמר לו: תן המעות וקח השטר, חייב השליח לפרוע למשלח (כתובות פה,א) (וע"ל סי' ק"ל ס"ה). הגה: וי"א דאחר דחייב השליח לשלם, לא יוכל המלוה לעכבן אם יאמר שהלוה חייב לו ממקום אחר, אלא אם טוען שהשליח נתנם לו ג"כ על חוב אחר. ויש חולקין וסבירא להו דבכל ענין יוכל לומר דחייב לו ממקום אחר (מרדכי פ' הכותב שתי הדיעות). וכן^ג מי שהפקיד ביד אחד ואמר הנפקד שפקדון הוא של פלוני אחר החייב לו, אם טוען שבשליחות אותו פלוני נתן המפקיד בידו, יכול לטעון עליו עד כדי דמיהן, במיגו דהחזרתים, אע"ג דהמפקיד יצטרך לשלם לאותו פלוני. אבל אם אומר שהמפקיד לא הזכיר לו אותו פלוני, רק הפקידו בידו, רק שהוא טוען שהפקדון של פלוני, לא יוכל לעכבן, הואיל ולא יוכל לברר שאותו פלוני חייב לו (ריב"ש סימן שצ"ג). וי"א דוקא שבא ליד הנפקד בתורת פקדון, אבל אם תפסו מיד המפקיד ויש לו מיגו, יוכל לומר שאותו שהפקדון שלו הוא חייב לו כדי דמיו, והמפקיד חייב לשלם, שהרי פשע (בית יוסף ס"ס פ"ד בשם הריטב"א וכ"כ עוד הריטב"א כתובות פרק הכותב ע"ש). אבל אם לא הזכיר שיקח השטר, פטור^ד (רי"ף,רא"ש). (הואיל ולא אמר ליתנם לו בפני עדים) (טור).

א. טענת סיטראי במיגו: ראה בשו"ע לקמן סע' ד שהמלווה נאמן לטעון שקיבלם עבור החוב הראשון גם אם מודה שכוונת הלווה היתה לפרוע את החוב השני.

ב. בשבועה: ב"ח,סמ"ע: גם אם הלווה לא טוען ודורש מעצמו שהמלווה ישבע לו אנו טוענים עבורו, כיוון שיש כאן רעותא. הבינו שזהו החידוש של הטושו"ע ולכן סתמו וכתבו שישבע ולא כתבו שאם מבקש שישבע צריך להישבע.

ש"ך: לא טענינן לו. השטר כאן לא איתרע. וכתב שכן מוכח מתשובת רמב"ן, ואין לדייק מלשון הטושו"ע, שכן סתמו כך גם במקומות נוספים אע"פ שמדובר שם דוקא כשהלווה מבקש שישבע.

ג. כשהמלווה גורם נזק לשליח אף לפי טענתו (של המלווה):

רמ"א: מביא שלושה דינים: א. כשמודה שהשליח נתנם לו עבור חוב זה. הרמ"א מביא בשם המרדכי שתי דעות בכך.

ב. כשמודה שמי שהפקיד בידו לא הזכיר את הלווה. הריב"ש כתב שאינו רשאי לתפוס.

ג. כשתופס מיד הנפקד של הלווה^[1]. הריטב"א כתב שרשאי לתפוס.

סמ"ע: כתב שהדין של הריב"ש (דין ב) הוא גם לפי הדעה השנייה שבמרדכי שרשאי לתפוס, ובכל זאת כאן אינו רשאי. הסמ"ע בסי' פג,ב פסק את דברי הריטב"א.

ש"ך: הריב"ש הולך כשיטה הראשונה ואילו הריטב"א כשיטה השנייה, והלכה כשיטה הראשונה, וטעמה הוא שאינו רשאי לגרום נזק לשליח בתפיסתו ולכן רשאי לתפוס רק כשטוען טענה כזו שאם יודה השליח לדבריו השליח יהא פטור. הש"ך כתב שדברי הרמ"א בסעיף זה אינם מסודרים כ"כ.

ד. כשלא הזכיר שיקח השטר: רי"ף,רא"ש,שו"ע: פטור, וה"ה לפורע מלווה ע"פ שלא בפני עדים כמוכח מחנווני על פנקסו.

מבי"ט: אם השליח בשכר חייב, כיוון שהיה לו להטריח עצמו לפרוע בעדים.

ש"ך: אין דבריו מוכרחים וצ"ע לדינא.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]